אנחנו כל כך רוצים שתהיה מאחורינו. הקורונה. היא מפחידה, היא לא מוכרת (גם שנה לתוך המגפה), היא עלולה להיות מסוכנת. כבר שנה שלמה שהיא טורפת לכולנו את החיים. אנחנו חולמים על מערכת חינוך מתפקדת, על חזרה לעבודה ולשגרה ה(כבר לא)מוכרת, מפנטזים על בירה בבר או פופקורן שמנוני בקולנוע, מייחלים לאפס חולים חדשים, ומקווים מאוד לא לשמוע יותר את המילה עקומה. אי פעם.

והנה, יש חיסון. והאמפולה הקטנה הזו מעוררת הרבה הדים והרבה שאלות. האם חשוב וכדאי להתחסן? אני לא רופאה אבל מרבית הרופאים אומרים שכן.

אנחנו כ"כ רוצים שתהיה מאחורינו. הקורונה. היא מפחידה, לא מוכרת (גם שנה לתוך המגפה) ועלולה להיות מסוכנת. כבר שנה שהיא טורפת לכולנו את החיים. והנה יש חיסון, והאמפולה הזו מעוררת כ"כ הרבה שאלות

האם הממשלה צריכה לשכנע את הציבור להתחסן? בטח. זה כמעט מובן מאליו – תפקידה של הממשלה, תפקידו של משרד הבריאות, תפקידם של המומחים – לשמור על בריאות הציבור, לשכנע את הציבור, ובתוך כך גם להעניק תמריצים משמעותיים למתחסנים.

יותר מזה, הממשלה חייבת לוודא שכל אחד ואחת הנמצאים במדינה – אזרחים, תושבים, מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, לרבות אלה הנתונים לשליטתה הבלעדית של ישראל – למשל הפלסטינים בשטחים –  יוכלו להתחסן, ושזכותם לבריאות תישמר. הממשלה חייבת לספק חיסונים, להעביר חיסונים, לתמרץ ולשכנע. היא גם חייבת לוודא שהחיסונים נגישים לכולם, בכל יישוב, בכל מקום, בכל מגזר.

אבל באותה נשימה ממש, הממשלה חייבת להקפיד הקפדה יתרה והדוקה, שזכויות אדם או זכויות עובדים לא יירמסו בדרך. היא חייבת לשמור עליהן מכל משמר, ולזכור כל הזמן שהזכות לבריאות כוללת בתוכה את ההגנה על האוטונומיה והרצון הרפואי החופשי.

בשיח היום לפעמים נדמה שאי אפשר להציג דעה מורכבת. נדמה, שלממשלה נתונה רק אחת מן החובות הללו – או שעליה לשכנע את כולם להתחסן, לקבוע תמריצים מתאימים ולהגן באופן אקטיבי על בריאות הציבור;

או שעליה לשמור על הזכות לפרטיות, על זכויות עובדים וזכויות אזרח שהתפתחו כאן במשך השנים, ועל הזכות לבריאות שכוללת גם שמירה על הרצונות הרפואיים האישיים.

אבל למעשה, על הממשלה מוטלות שתי החובות הללו. הממשלה מחויבת גם לספק חיסונים ולשכנע, וגם להגן על זכויות האדם והעובדים. כולנו חוששים, כולנו רוצים לשים את התקופה הזו מאחורינו, וכולנו רוצים להגיע למצב של "קהילה מחוסנת", ויפה שעה אחת קודם. אבל אסור לרמוס זכויות אדם או זכויות עובדים בדרך. הקורונה מפחידה. באמת. אבל גם בעתות של פחד אסור לאבד אנושיות, לפגוע בזכויות או לפגוע בשלטון החוק.

יותר מזה, הממשלה חייבת לוודא שכל אחד ואחת הנמצאים במדינה – אזרחים, תושבים, מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, לרבות אלה הנתונים לשליטתה הבלעדית של ישראל – למשל הפלסטינים בשטחים –  יוכלו להתחסן, ושזכותם לבריאות תישמר

שכנוע ומתן תמריצים? בוודאי. פרסום מידע רפואי רלוונטי בדבר החיסון ועידוד התחסנות? כן. כפיית חיסונים או פגיעה בזכויות בסיסיות של עובדים או אנשים שבחרו (בינתיים או בכלל) לא להתחסן – כאן עובר הגבול.

התחסנות חייבת להיות מתוך בחירה אמיתית, מתוך הסכמה מדעת. אסור שנהיה במצב בו הממשלה מחדירה מחטים לאנשים בשנתם, מאלצת אותם להתחסן או מקבלת מידע רפואי פרטי על אזרחיה שלא כדין. יש להבטיח שכולם יוכלו להתחסן, ולשכנע את הציבור כך שכולם ירצו להתחסן, אבל בשום אופן לא לכפות על אנשים להתחסן.

נדמה שמרוב פחד, כולם מנסים לקחת את החוק לידיים. אנחנו מתעוררים חדשות לבקרים לידיעות לפיהן ראש עיר, מנהל במקום עבודה, שר הבריאות או ראש הממשלה – מצהירים בתקשורת על הגבלת חירויות והטלת סנקציות שונות על מי שבחר לא להתחסן בינתיים, או מציעים הצעות הפוגעות פגיעה קשה בפרטיות כמו ההצעה להעביר רשימות של מתחסנים ולא מתחסנים – מידע רפואי שהוא לכל הדעות רגיש, פרטי וחסוי – לראשי הרשויות. אסור שמצב כזה יקרה, ואסור לתת לזה יד.

כפי שראש עירייה לא יכול להחליט על דעת עצמו מי יוכל ללמוד ולהגיע למערכת החינוך, כך הוא גם לא יכול להחליט על דעת עצמו מי יגיע למקום עבודתו ומי לא והוא בטח לא יכול על דעת עצמו להמציא ולהטיל סנקציות על מי שבוחר לא להתחסן.

התו הירוק מסתמן כצו השעה, והוא ככל הנראה פתרון הכרחי ואף ראוי. אבל היישום שלו חייב להיעשות תוך קביעת מדיניות ברורה, שתיקבע בחקיקה ראשית, לאחר בחינה מעמיקה ושקולה.

מדיניות כזו יכולה לכלול גם תמריצים וגם הגבלות, גם פתרונות שכבר הועלו – כמו חיוב להיבדק כל 72 שעות, וגם פתרונות יצירתיים שטרם נבחנו לעומק כמו מתן האפשרות להמשך עבודה מהבית, ככל שניתן. אבל מכל מקום, על המדיניות שתיקבע להתקבל על בסיסה של עמדה משפטית רצינית ומקצועית, תוך איזון בין מכלול הזכויות, האינטרסים והשיקולים, איזון שיבטיח את שמירתן של זכויות היסוד ושיעבור את ביקורת היועמ"ש.

מדיניות בנושא כה רגיש, שמערב אינטרסים וזכויות כה רבים ושישפיע ישירות על בריאות הציבור ועל הבריאות של כולנו, בוודאי לא יכולה להיקבע כמו שנתניהו או אדלשטיין מציעים ומבקשים – בחקיקת בזק מזורזת בקבינט או בהוראות שעה.

שכנוע ומתן תמריצים? בוודאי. פרסום מידע רפואי רלוונטי בדבר החיסון ועידוד התחסנות? כן. כפיית חיסונים או פגיעה בזכויות בסיסיות של עובדים או אנשים שבחרו (בינתיים או בכלל) לא להתחסן – כאן עובר הגבול

אנחנו נתונים בסגר או בחשש מפני סגר כבר שנה. לא יקרה כלום אם נחכה כמה ימים נוספים, עד לגיבושה ולקבלתה של עמדה משפטית מסודרת. ולמעשה, נדמה שגם כל הקופצים בתקשורת ובראש חוצות כבר יודעים זאת. לא במקרה המדינה מתעכבת בקביעת מדיניות. מדובר בסוגיה מורכבת, ראשונית וחדשנית – לא רק בארץ אלא בעולם כולו, ויש להידרש אליה בכובד ראש.

החשיבות כאן היא כפולה – גם רפואית וגם דמוקרטית, וכל החלטה תשפיע על עתידנו כאן עוד שנים ארוכות קדימה.

עו"ד מור הרניק בלום, מנהלת תחום קידום מדיניות במכון "זולת" לשוויון וזכויות אדם. בת 29, בוגרת תואר ראשון במשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, וכיום גרה ליד כיכר דיזינגוף בתל אביב. מתמחה בדיני עבודה ומשפט פלילי. פעילה חברתית ופוליטית ביום, צוללת בים בלילה, בין לבין חוקרת דולפינים וחברת ועד מנהל בעמותה למענם (צילום: דן חיימוביץ')

כשהסתיים כיבוש לוד, נסע יגאל אלון, אז מפקד המבצע (מבצע דני 10-18 ביולי 1948) לראש הממשלה דוד בן גוריון כדי להיוועץ איתו מה לעשות עם תושבי המקום. בן גוריון דיבר ודיבר, יגאל אלון שאל שוב ושוב מה צריך לעשות עם הערבים של לוד, אבל בן גוריון לא ענה לו. וככה שוב – פעם אחרי פעם, שלוש פעמים.

כשהסתיים כיבוש לוד נסע יגאל אלון, מפקד מבצע דני, לרה"מ בן גוריון כדי להיוועץ מה לעשות עם תושבי המקום. בן גוריון דיבר, אלון שאל שוב ושוב מה לעשות עם ערביי לוד, אבל בן גוריון לא ענה

בן גוריון היה נוהג לרשום את השיחות במהירות על גבי מחברת עם ניר פחם, שמעתיקה את הדברים לדף השני. אחרי  40 דקות, כשהם בדרך החוצה במסדרון, והמחברת המקופלת נמצאת במקום אחר, רחוק, וכבר אין איש בסביבה זולת שניהם, אמר בן גוריון בקולו המעט צווחני, מלווה בתנועת יד רחבה, ליגאל אלון:

"תעשו מה שצריך".

התוצאה ידועה – עם הדבר הזה חזר יגאל אלון מהמטה, וההנחיה שיצאה הייתה להתחיל לפעול לפינוי הערבים.

בעיר נצרת, לעומת זאת, המצב היה שונה לגמרי. בצפון פיקד על הכוחות לסקוב, איש הבריגדה. בישיבת מטה אחרי הכיבוש של נצרת שאלו קציני המטה מה לעשות עם כל התושבים. לסקוב אמר להם: תשלחו מברק למטה הכללי, והמטה הכללי יכול לענות רק את הדבר המתבקש על פי דיני המלחמה, ודיני המלחמה ברורים: אל תרחיקו אנשים מנצרת.

כלומר טיבן של ההחלטות ואופיין מושפע לא מעט מאופי האנשים שנטלו אותן.

את הסיפור המרתק הזה מספר אהוד ברק, ראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר בסרטו של במאי הסרטים הדוקומנטריים רן טל ("ילדי השמש", גן עדן" "המוזיאון", ועוד) "מה היה קורה אילו. אהוד ברק על מלחמה ושלום".

נקודת המוצא של הסרט היא היסטוריוסופית ולא אקטואלית:

בספר "השועל והקיפוד" מ–1953, דן הפילוסוף הפוליטי ישעיה ברלין בהשקפתו של הסופר לב טולסטוי על ההיסטוריה. טולסטוי, בספרו "מלחמה ושלום", מעלה את הטענה שההיסטוריה נוצרת מאינספור פעולות של אינספור אנשים. כל אחד מהם פועל על פי שיקולו הרגעי הקטן, ומה שאנחנו קוראים "היסטוריה" הוא מה שנוצר מאוסף הפעולות המקרי הזה. אהוד ברק, שבילה, על פי דבריו, את כל חייו בעולם המעשה, משוכנע שהאמת היא יותר מורכבת, ושחובתו הראשונה של המנהיג, כלומר האיש הבודד, לנסות ולפעול באופן עצמאי ובכך להטביע את חותמו על מהלך ההיסטוריה.

אהוד ברק, שבילה, לעדותו, את כל חייו בעולם המעשה, משוכנע שהאמת היא יותר מורכבת. שחובתו הראשונה של המנהיג, כלומר האיש הבודד, לנסות ולפעול באופן עצמאי ובכך להטביע את חותמו על מהלך ההיסטוריה

הסרט, שמבוסס על ארבעה ימי ראיונות ארוכים שערך הבמאי עם ברק, סוקר שישה צמתים מרכזיים בחייו של אהוד ברק. בין השאר: חיסול מנהיגי הטרור אחרי הרצח של הספורטאים באולימפיאדת מינכן, מבצע "אביב נעורים", חוויותיו הקשות כמג"ד מילואים בחווה הסינית במלחמת יום כיפור, ההחלטה הלא פשוטה לצאת אחרי 18 שנה מלבנון, וכמובן ה"רומן" המתמשך שלו עם יאסר ערפאת, מהכנת התוכניות האופרטיביות לחיסולו כבר כשערפאת עובר מירדן ללבנון בתחילת שנות השבעים, ועד לוועידה המפורסמת בקמפ דיוויד, שלושים שנה אחר כך, ועידה שכישלונה חרץ מהרבה בחינות גם את גורלו הפוליטי של ברק.

לאורך כל הסרט שב ומתגלה ברק בן ה-79 כאיש חריף וחד, שופע ציטטות ספרותיות ופילוסופיות, ובעל יכולת ראיה היסטורית רחבה ומעמיקה. אבל ללא ספק נחשף גם צד אחר וחדש באישיותו, צד רגשני אפילו, של מי שנחשב כל השנים כ"מר טפלון". כלומר אחד כזה שמסוגל לקבל החלטות מהירות והרות גורל בניתוק רגשי מוחלט.

כך למשל, כשהוא מספר איך כשהיה בן שש בערך, הייתה בקיבוץ משמר השרון, הקיבוץ שבו נולד וגדל, אישה צעירה, ניצולת שואה כנראה, שהייתה יוצאת כל יום בערב מחדר האוכל של הקיבוץ עם כיכר לחם מתחת ליד. הדבר עורר את פליאתם של הצברים הצעירים, משום שבקיבוץ שלהם פעלה מאפייה שסיפקה לחם בשפע לכל הישובים בסביבה, והדבר האחרון שהיית חושב עליו זה שיהיה חסר להם שם לחם. ברק מספר שהוא שאל את אביו למה היא נוהגת כך, ואביו ענה לו:

"עם מה שהיא עברה בחיים שלה עד עכשיו, היא אף פעם לא תהיה בטוחה שמחר יהיה לה לחם".

וכשהוא מספר את זה, נשבר קולו של המפקד המהולל מסיירת מטכ"ל, ועיניו דומעות.

לא כל חלקיו של הסרט אחידים ברמתם. כך למשל הפרק שעוסק במבצע "אביב נעורים", מתרכז יותר בצד האנקדוטלי שסופר כבר לא מעט פעמים – עמירם לוין וברק לבושים כנשים, עם גרבי צמר צבאיות שתחובים להם בחזיות כדי "להגביר" את הרושם, פותחים את הז'קט, מוציאים "עוזי" ומחסלים מישהו שהפריע להם בזמן המבצע. השאלות המוסריות הכבדות כמו מה מידת ההצדקה לחיסול, והאם נבחן לעומק מי הם אותם יעדים שנבחרו, נדחקות במקרה הזה מעט הצידה.

לאורך כל הסרט שב ומתגלה ברק בן ה-79 כאיש חריף וחד, שופע ציטטות ספרותיות ופילוסופיות, ובעל יכולת ראיה היסטורית רחבה ומעמיקה. אבל ללא ספק נחשף גם צד אחר וחדש באישיותו, צד רגשני אפילו

אבל מה שנשאר בסופו של דבר הוא דיוקן מרשים למדי של איש, שבהתנהלותו יש גם מאפיינים לא מבוטלים של דמות טרגית. נראה שברק עצמו מודע לסתירה הזאת כאשר הוא מצטט קטע מתוך "פאוסט" של גתה, בו נשמעת בין השאר האמירה:

"כל בני האדם חווים את החיים, רק מעטים מבינים בצורה יותר עמוקה את מה שהם חווים, והטיפשים מביניהם, שמנסים לחלוק את התובנות הללו עם כלל הציבור, הם אלה שמועלים על המוקד לשריפה או נסקלים באבנים".

"זה הרי מישהו שרצה להיות בן גוריון השני", אומר הבמאי רן טל בראיון, ומהרבה בחינות נותר מנגד על "הר נבו", כאשר לפחות כראש ממשלה, כהונתו מסתימת בדרך מאכזבת ומהירה מאוד, בטח בהשוואה לציפיות ולכוונות שלו עצמו.

בצדק רב כנראה, נמנע הבמאי להזכיר ולו ברמז את בנימין נתניהו, אולי הנמסיס הגדול של ברק, וגם את ג'פרי אפשטיין, שקשריו הטורדים והלא מפוענחים עד הסוף עם ברק, איימו לחסל כמעט סופית את תדמיתו הציבורית של האחרון. גם בגלל שהקשרים ומערכת היחסים הסבוכה עם שניהם כבר גדשה לעייפה את העיתונות הישראלית.

ברק שב וקונה פה כאמור את מקומו כמנהיג בעל שיעור קומה היסטורי, המוכן לפעול בצורה אמיצה בסביבה של חוסר ודאות, גם אם הדבר הזה עולה לו בסופו של דבר באובדן מכאיב של הפופולריות בציבור הישראלי.

רן טל, הבמאי, ממשיך כאן את ההתעסקות המרשימה ורבת השנים שלו בחברה הישראלית, בסתירות הפנימיות שקיימות בתוכה ובכאבים ובשאלות המוסריות שהיא מעוררת.

הסרט עלה לראשונה במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, ומתוכנן להיות מוקרן בהמשך במסגרת שידורי "קשת".

בצדק רב כנראה, נמנע הבמאי להזכיר ולו ברמז את נתניהו, אולי הנמסיס הגדול של ברק, וגם את אפשטיין, שקשריו הטורדים והלא מפוענחים עד הסוף עם ברק איימו לחסל את תדמיתו הציבורית של האחרון

"מה היה קורה אילו. אהוד ברק על מלחמה ושלום". ישראל 2020, 85 דקות. תסריט ובימוי רן טל. הפקה – אמיר הראל ואיילת קייט.

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.

לא שלא ידענו זאת קודם, אבל בשנת הקורונה זה קיבל חותם בולט: מדינת ישראל היא מדינת קנטונים של חילונים, חרדים וערבים. את הקנטון החילוני חוצה גבול של תומכי ומתנגדי ביבי נתניהו. לכל קנטון יש את המנהגים שלו, שפה שלטת וקשרי גומלין עם השלטון המרכזי. קווי הגבול בין הקנטונים המובהקים יצרו את המציאות בה מערכת הבריאות נאלצה לנהל מאבק סיזיפי ומתיש כדי לשווק את הנחיותיה והמלצותיה למלחמה בנגיף, ומה שאמור היה להפוך לנשק יום הדין הפך לכלי משחק מטלטל.

לכל קנטון יש מנהגים, שפה שלטת וקשרי גומלין עם השלטון המרכזי. קווי הגבול בין הקנטונים המובהקים יצרו מציאות בה מערכת הבריאות נאלצה לנהל מאבק סיזיפי לשיווק הנחיותיה והמלצותיה למלחמה בנגיף

לא אחת נכמר הלב לשמוע את בכירי המערכת משננים את משנתם הרפואית בענין מה ואיך חייבים לפעול כדי ללחום בנגיף, רק כדי למצוא עצמם פעם אחרי פעם בפני מציאות מתסכלת של ביצועי חסר, ביצועי איחור או אי ביצוע בכלל.

לאורך כל השנה הקשה והמטלטלת הסתבר לבכירי הבריאות כי הם למעשה נלחמים עם יד אחת קשורה מאחורי הגב:

• נתב"ג, שאמור היה להיות נעול עוד מימי הסגר הראשון, התנהל בשיטת הדלת המסתובבת דרכה הסתננה תחילה הקורונה ובהמשך גם אחיותיה המוטציות הקטלניות ממנה
• המשטרה שתפקידה לאכוף את ההנחיות וההוראות, התגלתה כנטולת יכולות ביצוע.
• ומעל כולם ראשי המדינה, שעינם האחת מכוונת על הקורונה ואת השנייה הם לא הם מורידים מהפוליטיקה, שגם במשבר זה נותרה בבת עינם.

מסיבות אלו, מדינת ישראל מוצאת עצמה לאחר שנה של מלחמה עיקשת במגפה במצב וירטואלי של ללכת בלי ולהרגיש עם – בלי שניצחה את הנגיף ועם תקווה כי החיסונים יעשו את העבודה.

יש מדינות שהתמודדו עם המגפה כשהן חדורות מוטיבציה ונחושות בביצועים – דוגמת ניו זילנד וטייוואן הדמוקרטיות או סין וסינגפור האוטוריטריות – והגיעו להישגים מעוררי קנאה. אצלנו המוטיבציה והנחישות הטבעיות עלו פעם אחרי פעם על שרטוני הכשלים המובאים לעיל.

בעוד אנשי הרפואה ממשיכים להתריע בשער, הפוליטיקאים המשיכו לשחק בארגז החול שלהם. נתניהו, ראש וראשון לפוליטיקאים, היה מתואם אתם רק אם זה התכתב עם מטרותיו הפוליטיות. למעט הסגר הראשון, כאשר כולנו נתקפנו בהלם מול נגיף מאיים וקטלני, הסנכרון בינו לבינם היה נקודתי ומשני לסנכרון עם שיקוליו הפוליטיים.

יש מדינות שהתמודדו עם המגפה חדורות מוטיבציה ונחושות בביצועים – כניו זילנד וטייוואן הדמוקרטיות או סין וסינגפור האוטוריטריות – והגיעו להישגים מעוררי קנאה. אצלנו הפוליטיקאים המשיכו לשחק בארגז החול שלהם

עוד בימי הסגר הראשון, כאשר שום דבר לא היה ברור עדיין, נתניהו שיווק את ישראל כמודל עולמי להצלחה. הוא חזר על עצמו גם בסגר השני, כאשר הנתונים הצביעו על תחלואה גוברת, והגיע לשיא במבצע החיסונים המסיבי, כאשר הבטיח כי את סדר הפסח הקרוב כולנו נחגוג יחד.

נישא על כנפי האופוריה, בעוד גרף המתים מטפס לגבהים חדשים, מאות אלפים נותרים בשוליים ללא מקורות פרנסה, מערכת חינוך מפוררת ואמון הציבור בממשלה הולך ונסדק מאז ימי הסגר השני, המשיך ביבי להפליג בשבחי עצמו. בזכות היקף החיסונים הענק, שהציב את ישראל במקום הראשון בעולם, הוא "הבטיח" כי ישראל תצא ראשונה מהקורונה ותהפוך "אור לגויים" וזאת כי יש לה מערכת בריאות מופלאה. דע עקא, ובמפתיע מתחת לרדאר, הוא ככל הידוע הישראלי היחידי שחוסן פעמיים לא על ידי עובד אותה מערכת מפוארת אלא בידי רופאו האישי.

מנהיגות בשעת משבר לאומי חמור לא הייתה מביאה להתפרקות מכל חובה אזרחית וחברתית, כפי שאנו חוזים בה בעצם ימים אלה, כשהוראות הממשלה הפכו במקרה הטוב רק להמלצה לא מחייבת.

אבני הדרך הוצבו כבר במהלך החודשים הקודמים:

• כאשר אל מול עיניו המשתאות של הציבור ראה ביבי צורך, משיקולים אישיים, לדאוג להחזיר לעצמו מסים פרטיים בסכומים גבוהים, כאשר עומדים מולו מיליון מובטלים, חלקם מזי רעב.
• סירובו העיקש לאשר תקציב מדינה, בכוונת מכוון, ובכך להביא לבחירות נוספות, כדי להימנע מלקיים את הסכמי הממשלה הפריטטית וגם לדחות את התייצבותו למשפט פלילי.
• חדלונו להפעיל את סמכויותיו כדי לכפות את המדיניות שבעצמו אישר כנגד מי שמורד בה.

וכך אולי יום אחד בעתיד, התמונה הווירטואלית של חיסון המונים ביד אחת ופתיחתם הלא מבוקרת של שערי המדינה ביד השנייה, עשויה להפוך לתמצית מלחמתה של מדינת ישראל בקורונה.

אולי יום אחד בעתיד, התמונה הווירטואלית של חיסון המונים ביד אחת ופתיחתם הלא מבוקרת של שערי המדינה ביד השנייה, עשויה להפוך לתמצית מלחמתה של מדינת ישראל בקורונה

ביבי נתניהו הכיר והבין מהרגע הראשון את חומרתה של המגפה ופעל נגדה כמיטב הבנתו. לכן מצער כי גם בשעת משבר חסר תקדים הוא לא השתחרר מנטייתו המובנית לצייר תמונות ורודות כאשר סביב הצבע השולט הוא אפור, במקרה הטוב: הוא הלך להצטלם עם המחוסן המיליון הראשון והשני, אבל לא עלה על דעתו להצטלם עם משפחת הנפטר האלף או החמשת אלפים. וכמובן גם לא עם משפחת מובטל מיואש. אילו היה צ'רצ'יל, בנקודת הזמן הזו הוא היה צריך להתייצב לפני המצלמות והמיקרופונים ולומר ללא פירושים מיותרים: "זה אינו הסוף, זו איננה אפילו תחילת הסוף. אך, אולי, זו סופה של ההתחלה".

בצלאל לביא הוא גמלאי משירות המדינה. בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש בעובדות ואירועים היסטוריים כדי לדון באירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם. היה עורך של עיתון אזורי בשרון ופרסם ספר היסטורי על חיפושי הנפט בא"י ומאמרים אקדמיים בכתבי עת בארץ ובחו"ל בנושאי ארץ ומדינה ותולדות היהודים באירופה.