מספרים שלפני כ-170 שנים, כשבמשרד החוץ הבריטי התקבלה טלגרמה ראשונה, אמר הלורד פלמרסטון, שעמד במשך שנים רבות בראש מערך החוץ הבריטי: "הגיע קץ הדיפלומטיה!" הטכנולוגיה החדישה נראתה אז כה פורצת דרך, עד שפלמרסטון סבר כי בעקבות חשיפתה לא יהיה צורך יותר במשרד החוץ.

מאז, הטכנולוגיה המשיכה להתפתח ולהפתיע, אבל האנושות לא נפטרה מרופאים, מורים, עורכי הדין וכמובן גם לא מהדיפלומטים. לא המציאו בינתיים שום תחליף לקשר האישי, ליכולת האנליטית, להשכלה מצוינת ולאופקים רחבים שמאפשרים לדיפלומט להכיר את המדינה בה הוא או היא משרתים.

דיפלומטים מנוסים ומשכילים יכולים למנוע מלחמות, לסייע במציאת פתרונות בסכסוכים, למנוע התקררות יחסים בין מדינות, ואף לשנות את דעתן של האליטות המקומיות בעניינים כאלה ואחרים.

עם זאת, גם בישראל של היום יש מי שחושב שטכנולוגיה יכולה לייצר קיצורי דרך בתהליכים דיפלומטיים. הרי במאה ה-21 – כאשר טראמפ, פוטין ונתניהו משוחחים מדי כמה שבועות ישירות בטלפון – אנשי משרד החוץ הם קודם כל אנשי מכירות שצריכים לדאוג לכלכלה, כי למדיניות ידאגו כבר הקדקודים עצמם.

הרפורמה במשרד שיוזם שר החוץ הטרי, ישראל כ"ץ, צפויה למדוד את הישגיו של משרד החוץ קודם כל לפי הקריטריון הכלכלי, והיא לא באה יש מאין. גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מי שעד לא מזמן מילא את תפקיד שר החוץ, מאמין שצריך לגייס לקורס הצוערים הרבה יותר אנשים עם הבנה בכלכלה.

"אם הייתי יכול לעשות משהו אחד במשרד החוץ זה לבחור את הדיפלומטים שלנו לפי זה שיבינו מה זה כלכלה, מה זה כלכלת שוק, מה זה חברות… השינוי הזה עדיין לא קורה", אמר נתניהו השבוע בשיחה סגורה עם חניכי המכללה לביטחון לאומי.

לתפיסתם של נתניהו וכ"ץ, קשרים בין מדינות מושתתים בראש ובראשונה על העניין הכלכלי. לראייה מביא נתניהו את הנתון הבא: "אנחנו מרחיבים את היחסים של ישראל, יש לנו יחסים דיפלומטים עם 160 מדינות, כולל מדינות מוסלמיות גדולות – קזחסטן, אזרבייג'ן ועוד כמה ענקיות. כשאני הייתי באו"ם זה היה 80. למה? טכנולוגיה אזרחית, טכנולוגיה צבאית, מודיעין. הם רוצים, ולכן זה עובד".

גם נתניהו וגם כ"ץ מאמינים שתנופה בסחר חוץ יכולה לבוא במקום קירבה אידאולוגית, ושעסקות גדולות – גם אם חד-פעמיות – יכולות להחליף את הרקמה העדינה הנשזרת במשך זמן רב של ניהול יחסים דיפלומטיים קרובים.

האמונה התמימה בכך שהכלכלה לבדה יכולה להחזיק מים, ולקדם בריתות ושותפויות אסטרטגיות בין העמים והמדינות, מתעלמת מכמה עובדות שנתניהו שוכח לציין.

בשנים שחלפו בין התקופה שבה שירת נתניהו במשרד החוץ בשנות ה-80 לבין ימנו אלה, קרו עוד כמה דברים, כגון נפילת הגוש הסובייטי, השינוי האסטרטגי ביחס למדינות ערב וישראל שחל באפריקה, הסכמי אוסלו שנחתמו ב-1993 ועוד כמה אירועים שהובילו לשינוי מדיניות.

בזכות הסכמי אוסלו, למשל, שודרגו היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי באופן משמעותי. ועוגנו בתהליך ברצלונה, שהביא לעליית מדרגה משמעותית בקשרים המסחריים, האקדמיים והתרבותיים בין ישראל לאיחוד, וקידם פיתוח קשרים נוספים עם מדינות בעולם הערבי.

ספק רב אם ישראל היתה יכולה להגיע ליחסים טובים יותר עם האיחוד רק בזכות התובנות הכלכליות של הסגל הדיפלומטי בבירות האירופיות, וללא שינוי משמעותי במדיניות שלה.

למרות החשיבות של התהליכים הכלכליים על חיינו, לא רק הם מניעים את גלגלי הדיפלומטיה הבינלאומית. האם נספח כלכלי יכול להשפיע על ההחלטה של חברי הפרלמנטים באירופה או באמריקה הלטינית בסוגיות הרות גורל לישראל, כמו למשל סיווג ארגוני טרור או מכירת נשק למדינות תומכות טרור?

האם המניע הכלכלי והעניין בחדשנות הישראלית יכול לגרום למדינות שמסרבות לנרמל את היחסים עם ישראל לשנות את עמדתן? התשובה לשאלות הללו היא ברורה: המניע המדיני הוא זה שסולל על פי רוב את הדרך למניע כלכלי, ולא להפך.

מותר וצריך לדבר על רפורמות במשרדי הממשלה, לרבות משרד החוץ. אך אי אפשר לפגוע אנושות במשרד החוץ ובאנשיו, לגרוע מסמכויותיהם, לקצץ בשכרם ובתקצוב הנציגויות הישראליות בחו"ל, ובמקביל לדרוש מהמשרד ואנשיו לספק תוצאות אחרות.

הבעיה הנוכחית של משרד החוץ עמוקה יותר ממחסור בתקציבים. השינוי שעליו מדברים נתניהו וכ"ץ הוא שינוי אידאולוגי עצום, שלא תואם את רוח משרד החוץ ואת היסודות שהניחו אבא אבן ויורשיו לפעילותו, וגם לא את המציאות שבה פועלים הדיפלומטים הישראלים בחו"ל.

בינתיים, שגרירים ותיקים יפרשו, אחרים יעזבו בגלל התנאים הירודים וחוסר ההשפעה על עיצוב מדיניות, והדור החדש שיגדל ויימדד בעיקר על פי תפוקות כלכליות כבר יהיה שונה בתכלית. ראש הממשלה ושר החוץ צריכים לשנות כיוון ולסלול מדיניות אחרת. אחרת, הנזק לדיפלומטיה הישראלית עלול להיות ארוך טווח וקשה מנשוא.

קסניה סבטלובה היא מנכ"לית עמותת ROPES לשיתוף פעולה אזורי ועמיתת מחקר במכון ATLANTIC COUNCIL בוושינגטון, לשעבר חברת כנסת מטעם מפלגת התנועה ומומחית לענייני מזרח התיכון.