בשבוע שעבר התקיים בכנסת "כנס חירום – מחזירים את המשילות" ביוזמת ח"כ עמיחי שיקלי ותנועות "הביטחוניסטים", "רגבים", "אם תרצו", "עד כאן" ו"ישראל שלי".

איזה שם יפה זה "הביטחוניסטים"? באמת משרה תחושה של מקצועיות וביטחון. מה להם ולפוליטיקה קטנה ומפלגות? קטן עליהם. אפילו באתר שלהם הם מדגישים כי התנועה "איננה גוף מפלגתי, וככזו איננה מייעצת לפוליטיקאים בישראל כיצד להרכיב ממשלות". זה רק במקרה שהם יוזמים כנס חירום ביחד עם תנועות הימין האידיאולוגיות. ככה יצא.

איזה שם יפה זה "הביטחוניסטים"? באמת משרה תחושה של מקצועיות וביטחון. מה להם ולפוליטיקה קטנה ומפלגות? קטן עליהם. זה רק במקרה שהם יוזמים כנס חירום ביחד עם תנועות הימין האידיאולוגיות. ככה יצא

טוב, לא באמת. "הביטחוניסטים" היא מעין ריאקציה ימנית להתארגנויות אנשי ביטחון ומפקדים המבקשות להשפיע על השיח בישראל. עד כאן לגיטימי כמובן.
אלא שבתנועה החליטו לקחת צעד אחד רחוק מידי את האצטלה הביטחונית והמקצועית לכאורה, לשאיפה הפוליטית שלהם לסכל הקמת ממשלה שיש בה שותפות של מפלגות המייצגות את החברה הערבית.

בכנס החירום שהתקיים, מייסד התנועה ומנכ"לה, תא"ל במילואים אמיר אביבי, "זרק פצצה", כדברי ח"כ שמחה רוטמן מסיעת הציונות הדתית. לדבריו, הזהירה התנועה מבעוד מועד, כי "בעקבות השיח של מפלגות ציוניות על מסירת השלטון לידי התנועה האסלאמית, יפרצו מהומות לאומניות".

עכשיו בכנסת נזרקה פצצה.@Amir_Avivi
וארגון @habithonistim הזהירו לפני פרוץ המהומות, שבעקבות השיח של מפלגות ציוניות על מסירת השלטון לידי התנועה האיסלאמית, יפרצו מהומות לאומניות.

— שמחה רוטמן – Simcha Rothman (@rothmar) May 26, 2021

התפיסה של תא"ל אביבי הרבה יותר רחבה, שכן מייד לאחר מכן טרח להבהיר בחילופי ציוצים עמי בטוויטר כי :

"אלף פעם שמעתי את האמירה שצריך לשמר את הרוב היהודי בישראל. ולמה בדיוק? לאיזו מטרה, אם לא הקמת ממשלה ציונית שלא תלויה בקיומה במפלגות אנטי ציוניות? שילוב בממשלה ציונית קיימת כן. תלות לא!".

כתבתי שהתנועה לא מוכנה לשותפות של מפלגות ערביות בקואליציה? טוב, זה לא מדויק. תא"ל אביבי מוכן לתת להם להיות שותפים מדומים. נכון שיש פה דמוקרטיה, אבל יש קול כשר ויש כזה שהוא לא כשר. אולי אפשר להכשיר אותו כגלגל רזרבי, רק אם נסכים להיות לארג'ים. בכל זאת ביטחון.

"הביטחוניסטים" פשוט הופכת את היוצרות: במקום לעסוק בביטחון לאומי ומשם לגזור מסקנות מדיניות ופוליטיות, היא קודם מסמנת מטרה פוליטית, ואח"כ מעניקה מעטפת "ביטחונית" שתסביר את הדרך למטרה.

"הביטחוניסטים" הופכת את היוצרות: במקום לעסוק בביטחון לאומי ומשם לגזור מסקנות מדיניות ופוליטיות, היא קודם מסמנת מטרה פוליטית, ואז מעניקה לה מעטפת "ביטחונית"

הדבר הזה מייצר כשל לוגי בסיסי בתפיסה שהיא מייצגת, וחשוב לעשות סדר בדברים. צודק תא"ל אביבי שיש לשמר את הרוב היהודי בישראל, אך הוא מתעלם מ-2 נקודות יסוד:

1

פנימית: ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ולכן רוב יהודי מוצק הוא נדבך הכרחי, במקביל לכך שכל האזרחים במדינה, ללא הבדל דת, גזע, מין – שווים.
לכן, פסילה קטגורית של השתתפות חברי הכנסת מהמפלגות הערביות במשחק הפוליטי – פסולה מיסודה. את הגישה מובילים חבורת סמוטריץ' ושות' ו"הביטחוניסטים" בסה"כ מאשררים.

זו ממשלה שתסכן את ביטחון ישראל לאור המוכנות למסור את מפתחות השלטון לאחים המוסלמים מה שיביא להידרדרות ביטחונית חמורה. כל המזרח התיכון צופה בהצגה הזאת ומחכך ידיו בהנאה איך היהודים מחסלים את הציונות במו ידיהם בגלל ריבים, אגו ותאוות שלטון. https://t.co/xVS8ie1vRI

— Amir Avivi אמיר אביבי (@Amir_Avivi) May 30, 2021

יתר על כן, היא גם מסוכנת ביותר ביטחונית, שכן כשאדם כמו ח"כ מנסור עבאס אשר רץ על טיקט של השתתפות פוליטית ואף הגיע ללוד לבית כנסת שנשרף, נפסל על הסף להיות שותף, כל תומכי ההשתלבות בקרב ערביי ישראל מקבלים מסר אחד: אין סיכוי להשתלבות, לא מעוניינים בערבים שמסתובבים לנו בין הרגליים. זה כמובן מעודד התבדלות ולאומנות.

2

חיצונית: שימור הרוב היהודי המוצק בישראל וגם את היותה דמוקרטית, מחייב אסטרטגיה של היפרדות מהפלסטינים ופתרון 2 מדינות.

פסילת ח"כים ממפלגות ערביות גם מסוכנת ביטחונית. כשאדם כח"כ מנסור עבאס, שרץ על טיקט השתתפות פוליטית והגיע ללוד לבית כנסת שנשרף, נפסל על הסף, זה מסר לכל תומכי ההשתלבות בחברה הערבית

אם "הביטחוניסטים" לא שמים זאת כיעד, כיצד הם מצליחים ליישב את הסתירה? הסיכוי היחידי לכך נעוץ לא בביטחון, אלא בתפיסה אידיאולוגית שמעדיפה את ארץ ישראל השלמה על פני הביטחון, ומכאן השם "ביטחוניסטים" כבר נשמע אחרת לחלוטין. עאלק ביטחון. גזענות בוודאות.

עו"ד ערן חרמוני הוא מזכ"ל מפלגת העבודה. בעבר מנהל המרכז הרעיוני-חינוכי בקרן ברל כצנלסון, וממיסדיה של תנועת 'שמאלה-שמאל ציוני ישראלי'.

ההתלקחות האלימה בין אזרחים ערבים יהודים בחודש מאי העלתה למרכז השיח הציבורי את שאלת ההיתכנות של חברה משותפת ליהודים וערבים בישראל. במהלך האירועים ואחריהם ראינו גורמים משמעותיים ובעלי עוצמה בשלטון המקומי, בחברות עסקיות, בארגוני העובדים, במערכת החינוך, באקדמיה ובגופים ציבוריים נוספים, שקראו לשמירה ואף להעמקת המאמצים לכינון מרקם חיים משותף.

ההתלקחות האלימה בין אזרחים ערבים יהודים במאי העלתה למרכז השיח הציבורי את שאלת היתכנות חברה משותפת ליהודים וערבים בישראל. גורמים משמעותיים קראו להעמקת המאמצים לכינון מרקם חיים משותף

זהו דפוס חדש שלא ראינו באף סבב קודם של הסלמה בין יהודים וערבים. הוא גם בדרך כלל לא מאפיין מצבים של הסלמה בקונפליקט לאומי, ובכל מקרה הוא היה חריג לטובה בהיקפו ובעוצמתו. אנחנו מעריכים שלאותם קולות ופעולות בעיצומו של המשבר היה תפקיד משמעותי בבלימת ההסלמה והאלימות ובמניעת קריסה של מערכת היחסים בין יהודים וערבים בישראל.

יש רקע לדברים. בשנים האחרונות ראינו את היווצרותם של יותר ויותר מרחבים ומוסדות ציבוריים בהם ערבים ויהודים נפגשים על בסיס יום-יומי, בעיקר במרחבי התעסוקה והאקדמיה. בחלק מהמקומות יש גם כניסה של אזרחים ערבים למוקדי הכוח וההשפעה.

בנוסף לכך, יותר ויותר גופים ציבוריים ומיזמים בחברה האזרחית דאגו להכליל אזרחים ערבים כשותפים, משתתפים ואף כמובילים בתוכניות שונות. מהלכים אלה התרחבו בקרב הציבור היהודי וקנו להם אחיזה משמעותית גם במעגלים ובגופים של המרכז.

אנו רואים בכך מגמה מבורכת, כי ככל שמלאכת בניית התשתית לחברה משותפת ליהודים וערבים תהיה נרחבת יותר ותכלול ציבורים גדולים ומגוונים יותר, וגופים רבים יותר במגזר הציבורי, הפרטי והשלישי, כך היסודות שלה יהיו רחבים ויציבים יותר, יהיה בכוחם לתמוך בגשרים שיש לבנות בין יהודים וערבים, ואולי אף לבלום תהליכי הסלמה עתידיים.

אך המגמה הזו נמצאת רק בתחילת דרכה וחשוב להרחיב ולהעמיק אותה כדי לייצר תשתית יציבה הרבה יותר לחברה משותפת.

יש רקע לדברים. בשנים האחרונות ראינו את היווצרותם של יותר ויותר מרחבים ומוסדות ציבוריים בהם ערבים ויהודים נפגשים על בסיס יום-יומי, בעיקר במרחבי התעסוקה והאקדמיה

כאנשים שפעילים שנים רבות מהצד היהודי של מהלכים לבניית שותפויות בין יהודים לערבים, אנו מבקשים להצביע על שלוש בעיות יסוד שפוגעות ומחלישות את היוזמות והמרחבים המשותפים, ולהציע למובילים של אותם מהלכים ומרחבים משותפים, כמה קווי יסוד להתמודדות עם אותן בעיות.

1

בעיית יסוד ראשונה שקיימת לעיתים בארגונים ובמרחבים המשותפים היא הציפיה, הלא תמיד מוצהרת, מהאזרחים הערבים לבצע בחירה בין זהותם האזרחית הישראלית לבין זהותם הלאומית הפלסטינית, ולהשאיר את זו האחרונה מחוץ למרחבים המשותפים או לכל הפחות להצניע אותה.

ציפייה זו הופכת גלויה בעיתות של עימות לאומי או מחאה אזרחית של החברה הערבית. במהלכן נשמעות לא אחת קריאות אכזבה או כעס על ההזדהות של האזרחים הערבים עם הדגל הפלסטיני, או על הבעת סולידריות של האזרחים הערבים עם בני עמם הפלסטיני בשטחים ובעזה. ראינו זאת בשנים האחרונות במהלך המחאות כנגד חוק הלאום ובכל סבב של אלימות בין ישראל לעזה.

מחקרים וסקרים מראים באופן עקבי שהזרם המרכזי בחברה הערבית בישראל מזדהה כפלסטיני, והמנהיגות הנבחרת של החברה הערבית היא פלסטינית באופן מובהק. האזרחים הערבים בישראל מתמודדים מעשה של יום ביומו עם המתח המובנה בין זהותם האזרחית הישראלית לבין זהותם הלאומית הפלסטינית, שכן מדינתם נמצאת מאז הקמתה במאבק אלים עם עמם.

בימים של מלחמה ואלימות, למשל כאשר צה"ל מפציץ את בני עמם ובני משפחותיהם בעזה, ההתמודדות הזו היא משימה כמעט בלתי אפשרית. הציפייה מהאזרחים הערבים להיפרד מזהותם הפלסטינית דומה במידה מסוימת לציפייה של חלקים בחברה הערבית כי היהודים ייפרדו מזהותם הציונית. ובכל מקרה זו אינה ציפייה ריאלית. אנשים ועמים לא נפרדים מזהותם הלאומית, בטח ובטח לא בזמן קונפליקט לאומי.

הציפייה מאזרחים ערבים להיפרד מזהותם הפלסטינית דומה לציפייה מיהודים להפרד מזהותם הציונית. זו לא ציפייה ריאלית. אנשים ועמים לא נפרדים מזהותם הלאומית, בטח לא בזמן קונפליקט לאומי

הפסיכולוגיה החברתית מלמדת אותנו, שתהליכים משמעותיים של שיתוף פעולה ושותפות בין קבוצות בקונפליקט קורים רק כאשר לכל צד יש בטחון בזהות שלו. הם לעולם לא קורים כאשר צד אחד מוותר על הנרטיב, הזהות והאתוס שלו. זאת ועוד, אתגור הזהות הלאומית מוביל לא מעט פעמים לאלימות.

כך שהציפייה היהודית משותפים ערבים לבצע בחירה בין רכיבי זהותם או להצניע את זהותם הפלסטינית, פוגעת באפשרות לכונן שותפות אמיתית רחבה ומוצקה ומייצרת תסכול וכעס אצל שותפים ערבים פוטנציאליים. בכך לא רק שאינה מסייעת, אלא אף פוגעת בבניית התשתית לחברה משותפת ליהודים וערבים.

היא גם מובילה לעיתים לכינון מהלכים ויוזמות משותפות עם זרמים שוליים בציבור הערבי. כך למשל, בשבועות האחרונים התקיים באבו גוש כנס יסוד של "פורום לחברה משותפת", שכולל רק ערבים שאינם מגדירים את עצמם כפלסטינים וחלקם אף נאבקים נגד הזהות הפלסטינית של האזרחים הערבים.

הגעתי לדרום אפריקה כדי לעשות הסברה ישראלית מול שבוע השקרים של ה-BDS על אפרטהייד בישראל.
תראו איך האמת הישראלית מתקבלת פה. זה כל כך חשוב וכל כך מעודד.
????????????????
جئت إلى جنوب أفريقيا لأقول الحقيقة وأقف ضد أكاذيب الBDS.
انظر إلى كيفية تلقي الحقيقة الإسرائيلية هنا ، فهي مهمة ومشجعة للغاية pic.twitter.com/uBpnMF7ONW

— יוסף חדאד – Yoseph Haddad (@YosephHaddad) March 15, 2020

זו דוגמה למהלך שמבקש לראות עצמו כבונה חברה משותפת ליהודים וערבים אבל בפועל עושה את כל הטעויות האפשריות והלכה למעשה חותר כנגד האפשרות של שותפות אמיתית.

הפסיכולוגיה החברתית מלמדת, שתהליכים משמעותיים של שת"פ ושותפות בין קבוצות בקונפליקט קורים רק כשלכל צד יש בטחון בזהות שלו. הם לעולם לא קורים כשצד אחד מוותר על הנרטיב, הזהות והאתוס שלו

במקום עמדת מוצא הדורשת מהערבים לבצע בחירה בלתי אפשרית בין מדינתם לעמם, אנחנו מציעים ליהודים לדבר עם הזרם המרכזי בחברה הערבית. להגיע לשותפות עם סקרנות באשר לאופן בו הערבים מצליחים ליישב את המתח, שמבחוץ נראה לפעמים כסתירה, בין האזרחות הישראלית והלאומיות הפלסטינית.

במקום לנסות לכונן שותפות על בסיס ההנחה והציפייה שאחד הצדדים בה – הערבי – נדרש לוותר או להצניע את זהותו הלאומית, אנחנו מציעים לבוא לשותפות זו מתוך הנחה שלשני הצדדים קיימת זהות לאומית מוצקה. שזהויות אלה, הציונית והפלסטינית, נמצאות בקונפליקט, ושאחת מהמטרות של השותפות היא לייצר הסכמות משני צדי הקונפליקט, לייצר דרכים לחיות עם הקונפליקט, לקיים מרחבי פעולה משותפים בצילו, ולקדם את פתרונו.

2

בעיה שניה היא הציפייה מהשותפים הערבים לקבל ולהסכים ללא סייג עם המסגרת הפוליטית הקיימת. קרי להסכים להגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית.

חשוב לזכור שיהודים שנכנסים למרחבים משותפים עושים זאת במציאות שבה הזכויות הקולקטיביות שלהם כחברה וכלאום מעוגנות ומוגנות במדינה ובמוסדותיה. לעומת זאת, אותם מוסדות בדיוק, שבחלקם מבטיחים לאזרחים הערבים זכויות פרט שוות (אם כי פעמים רבות אינם מקיימים), מבוססים על שלילה והדרה של זהותם הקולקטיבית והלאומית.

במציאות זו, הציפייה מהאזרחים הערבים לאמץ ולהסכים עם המסגרות המוסדיות הקיימות כתנאי לשותפות, משכפלת את אי השוויון של המציאות הפוליטית לתוך המהלכים המשותפים.

בהקשר זה חשוב לציין שאי ההסכמה של חלקים רחבים בחברה הערבית ושל הנהגתה עם הגדרתה של מדינת ישראל אינה שוות ערך להתכחשות לזכויות הקולקטיביות והלאומיות של העם היהודי והציבור היהודי בישראל.

במציאות זו, הציפייה מהאזרחים הערבים לאמץ ולהסכים עם המסגרות המוסדיות הקיימות כתנאי לשותפות, משכפלת את אי השוויון של המציאות הפוליטית לתוך המהלכים המשותפים

במקום הציפיה הלא הוגנת מהשותפים הערבים להישבע אמונים למגילת העצמאות ו/או להגדרת המדינה כיהודית, כפי שלצערנו דורשים חלק מהמובילים היהודים במרחבים המשותפים, אנחנו מציעים לבסס מהלכים ושותפויות יהודיות-ערביות על הכרה הדדית בזכויות הקולקטיביות של שני העמים – היהודי והפלסטיני, ולהשאיר את אופיה של המסגרת או המסגרות הפוליטיות המאפשרות הגנה על זכויות אלה כסוגיה שבמחלוקת.

3

בעיה שלישית טמונה בהתעלמות והמניעה מעיסוק בהיבט הכי מרכזי ובוער של הסכסוך הישראלי פלסטיני – הכיבוש הישראלי בגדה המערבית והמצור על עזה.

התעלמות מהמימד הכי בולט של הדיכוי של הפלסטינים מגביל מאוד את מרחב השיח הלגיטימי של אזרחים ערבים במרחבים משותפים, את האפשרות לכונן שותפות יהודית-ערבית מהותית ואת היכולת של אותה שותפות לקדם חברה משותפת ליהודים וערבים בישראל. זאת כיוון שאי אפשר להגיע לחברה משותפת תוך כדי שלילת זכויותיהם של בני עמם של האזרחים הערבים.

אין לנו ציפייה שחברות הייטק, רשתות מזון, בתי חולים ומקומות עבודה נוספים בהם עובדים יהודים וערבים יקיימו סדנאות דיאלוג בנושא הכיבוש או יגבשו עמדה ארגונית בנושא. גם אין לנו ציפייה שכל שותפות ערבית-יהודית תעסוק באופן ישיר בסוגיית הכיבוש. אך חיוני לייצר באותם מרחבים ומסגרות לגיטימציה לדבר על סוגיות שנוגעות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כולל הבעת עמדות שמתנגדות לכיבוש. לא צריך לפחד מחוסר ההסכמה שהרבה פעמים קיימת בנושא הזה, אלא להבין שהיא חלק ממרקם החיים המשותף שלנו כל עוד הסכסוך הישראלי פלסטיני נמשך.

האירועים הקשים של חודש מאי היו תזכורת כואבת לכך שהשסע הכי עמוק ומסוכן בחברה בישראל הוא השסע הלאומי בין האזרחים היהודים והערבים. במקומות אחרים בעולם שסעים מסוג אלה הובילו למלחמות אזרחים, שגבו קורבנות רבים בנפש והחריבו מדינות וחברות.

בעיה שלישית טמונה בהתעלמות מהכיבוש הישראלי בגדה המצור על עזה. התעלמות מהמימד הכי בולט של דיכוי הפלסטינים מגביל מאוד את מרחב השיח הלגיטימי של אזרחים ערבים

מלאכת הבנייה של חברה משותפת היא אחת החשובות והגורליות ביותר בחברה בישראל. כדי שחברה משותפת תהיה בת קיימא ותצליח להתמודד בהצלחה עם מציאות של סכסוך לאומי, ואף לקדם את פתרונו, היא חייבת להיבנות באופן שוויוני ומתוך הכרה הדדית בזהויות ובזכויות של שני העמים שחיים פה.

רון גרליץ הוא מנכ"ל אקורד – פסיכולגיה חברתית לשינוי חברתי. היה מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי, ארגון יהודי-ערבי לקידום שוויון וחברה משותפת בין האזרחים היהודים והערבים בישראל. רון הוא מומחה בתחום מדיניות הממשלה כלפי האזרחים הערבים ומערכת היחסים שבין האזרחים היהודים והערבים בישראל. בעל תואר ראשון במתמטיקה ותואר שני במדיניות ציבורית, שניהם מהאוניברסיטה העברית ובהצטיינות.

עופר דגן הוא מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי. הוא ריכז את פעילות סיכוי בפרויקטים לקידום תשתיות ושירותים לכפרים הבלתי מוכרים בנגב ולקידום יישום החלטת ממשלה 922. הוא התמחה בקידום מדיניות שוויונית עבור האזרחים הערבים והרשויות המקומיות הערביות והוביל תהליכי שינוי מדיניות בתחום. (צילום: עדי סגל)

ראש הממשלה החליפי, שר החוץ ומנהיג "יש עתיד" יאיר לפיד, היה מראשי המתנגדים לחוק הנורווגי כשהיה יו"ר האופוזיציה. הוא ביקר את ראשי הליכוד ולעג להם על כך שהם מבזבזים כספי ציבור ע"י הכנסת ח"כים אלמונים לכנסת במקום ח"כים שמונו לשרים והתפטרו מהכנסת.

רה"מ החליפי, שר החוץ ומנהיג "יש עתיד" לפיד, היה מראשי המתנגדים לחוק הנורווגי כשהיה יו"ר האופוזיציה. הוא ביקר את ראשי הליכוד ולעג להם על ביזבוז כספי ציבור ע"י הכנסת ח"כים אלמונים

בישיבת סיעת יש עתיד השבוע הוא אמר על יישום החוק הנורווגי:

"זה רע מאד. אין לי שום כוונה להגן על זה. זה לא מה שקיוויתי שיהיה, זה לא מה שנלחמתי בשבילו. זה צורך פוליטי גרוע, וככל שנצליח יותר בבחירות ויהיו לנו יותר מנדטים נוכל למנוע את התופעות".

אותו לפיד אמר רק לפני שנה, כשהיה יו"ר האופוזיציה:

"באישון לילה, כמו גנבים, העבירה הקואליציה את חוק הג'ובים הנורווגי. 110 מיליון ₪ לכסאות ומקורבים ועוד איזה אאודי 8 לחליפי. ממשלת נתניהו החמישית שוברת את כל שיאי הניתוק והאטימות".

כלומר לפיד מדבר בכפל לשון. הוא מגנה את "החוק הנורווגי" ובאותה נשימה נותן את ידו לכך שחמישה שרים ממפלגתו ועוד 15 ממפלגות אחרות בקואליציה יתפטרו מתפקידם כח"כים ובמקומם יצורפו ח"כים חדשים. כמעט כולם בלתי מוכרים וחסרי כל ניסיון והבנה בפרלמנטריזם. רק הח"כים צבי האוזר, מיכל רוזין ומיכל שיר כיהנו בכנסת.

גם השרה מרב מיכאלי, שהייתה אז ח"כית באופוזיציה, אמרה:

"הצבעתי נגד החוק הנורווגי. כשמקצצים תקנים בביטוח הלאומי ושירות התעסוקה בשביל לממן ממשלה מנופחת, לא מעבירים חוק שיביא עוד הוצאות על מינוי ח"כיות וח"כים".

החרתה-החזיקה אחריה השרה קארין אלהרר, שאמרה רק לפני שנה מספסלי האופוזיציה כי החוק הנורווגי הוא ישראבלוף. וכמוהם גם ראש הממשלה נפתלי בנט, השר ניצן הורוביץ ויו"ר הכנסת מיקי לוי.

לפיד מדבר בכפל לשון. מגנה את "החוק הנורווגי" ובאותה נשימה מאפשר התפטרות 5 שרים ממפלגתו ועוד 15 ממפלגות אחרות בקואליציה מתפקידם כח"כים וצירוף אחרים וחסרי נסיון ברובם במקומם

החוק הנורווגי (או בשמו הרשמי "תיקון 49 לחוק יסוד הכנסת") נחקק לראשונה כבר ב-2015 בישראל כהוראת שעה לתקופת כהונתה של הכנסת ה-20. הדבר נעשה במשורה. התפטרו אז מתפקידם בכנסת השרים אריה דרעי מש"ס, אביגדור ליברמן מישראל ביתנו, משה כחלון מכולנו, נפתלי בנט מהבית היהודי וסגני השרים יצחק כהן מש"ס ומאיר פרוש מיהדות התורה.

מבקרי הנהגת החוק הנורווגי יצאו נגדו בעיקר בשל העלויות הכבדות שלו. עפ"י דו"ח של המכון הישראלי לדמוקרטיה שהכינו ד"ר חן פרידברג ופרופ' גדעון רהט מדובר בעלות של כ-26 מיליון ₪ לקדנציה (עפ"י אומדן של דה מרקר).

מתנגדי החוק גם טענו כי השרים שיתפטרו מהכנסת ידירו את רגליהם מהכנסת ויגיעו לעתים רחוקות בלבד משום שיעדיפו להקדיש את כל זמנם ומרצם למשרדי הממשלה שבניהולם.

לעומת זאת תומכי החוק טענו כי הוא יחזק את הכנסת משום שיתווספו לשורותיה ח"כים פעילים במשרה מלאה, במקום שרים שמגיעים לכנסת רק לדיונים חשובים. כמו"כ נטען שתהיה נוכחות רבה יותר של ח"כים בישיבות הועדות. אבל טיעון זה הוא בעייתי משום שח"כ חדש שמעולם לא כיהן בכנסת ואיננו מכיר את נהלי העבודה, הליך הגשות הצעות חוק והצעות לסדר היום ושאילתות, יחלפו חודשים ארוכים עד שיוכל לתפקד כח"כ שמכיר את כל רזי המקצוע.

החוק הזה מכונה "החוק הנורווגי" משום שסעיף 62 בחוקה הנורווגית קובע ששר איננו יכול לשמש גם כחבר הרושת המחוקקת. חקיקה דומה קיימת גם בשוודיה, הולנד וצרפת.

בכנסת הנוכחית (ה-24), נשבר שיא השרים וסגני השרים שהתפטרו מהכנסת ובמקומם נכנסו ח"כים חדשים. בניגוד לכנסת ה-23 בה נכנסו 12 ח"כים חדשים, בכנסת הנוכחית נכנסו 20 ח"כים חדשים.

כלומר 24% מכלל הח"כים הם חסרי כל ניסיון קודם ועליהם ללמוד מבראשית את כל המשימות המוטלות על נבחר ציבור. מבין הח"כים החדשים 5 מיש עתיד, 3 מכחול לבן, 2 מימינה, 3 מישראל ביתנו, 3 מתקווה חדשה, 3 ממרצ ו-1 מהעבודה.

בכנסת הנוכחית (ה-24), נשבר שיא השרים וסגני השרים שהתפטרו מהכנסת ובמקומם נכנסו ח"כים חדשים. בניגוד לכנסת ה-23 בה נכנסו 12 ח"כים חדשים, בכנסת הנוכחית נכנסו 20 ח"כים חדשים

העלות, עפ"י הערכות מרכז המידע של הכנסת, היא כ-1.5 מיליון ₪. מתוכן כ-412 אלף ₪ עלות חד פעמית לבניית לשכה.

אבל מעבר לעלות הכספית מנקרת העיניים, יש בכך התעלמות מאוכלוסיות רחבות שאינן מצליחות לסיים את החודש ונאלצות לקיים אורח חיים צנוע. והממשלה, כמי שצריכה להוות סמל ודוגמה לציבור, מבזבזת כספים ללא הכרה וללא הצדקה הגיונית.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״40 על 40״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.