בתי כנסת, בתי חולים, קמפוסים אוניברסיטאיים, מוסדות מדעיים ומלגות שונות נקראות על שמו של אדמונד יעקב ספרא – אבל מי הוא היה?
ספרא לבש חליפות מחויטות שנתפרו במיוחד עבורו, תמיד באותו גוון כחול, התארח במלונות המפוארים ביותר וסעד במסעדות היוקרתיות ביותר – אבל אהב גם לבלות בחומוסיות ובמעדניות יהודיות. למעשה, מספרים שספרא היה יכול לשער את שיעור האינפלציה לפי מחירו של כריך פסטרמה.
ספרא נולד בביירות ב־1932 והיה אחד הבנקאים המצליחים ביותר במאה ה־20. אביו – צאצא למשפחת בנקאות יהודית שמקורה בחלב, סוריה – שלח אותו למילאנו ב־1947 כדי להרחיב את העסק המשפחתי. ספרא, שהיה אז רק בן 15, חיפש הזדמנויות לארביטראז' וסחר בזהב באירופה, במזרח התיכון ובהונג קונג.
כשהמציאות הפוליטית של שנות ה־50 הקשתה על משפחתו להישאר בביירות, הוא עבר איתם לברזיל. שם התחיל לעסוק בייצוא ובייבוא וייסד את בנקו ספרא, שאותו יעביר בהמשך לניהולם של שניים מאחיו הצעירים.
ספרא ייסד את Trade Development Bank בז'נווה ובשנת 1966 פתח את "ריפבליק נשיונל בנק אוף ניו יורק", בנק קמעונאי בלב מנהטן שצמח עד שהיה לבנק ה־11 בגודלו בארה"ב
באותו עשור ייסד ספרא את Trade Development Bank בז'נווה – ובשנת 1966 פתח את "ריפבליק נשיונל בנק אוף ניו יורק", בנק קמעונאי בלב מנהטן שצמח עד שהיה לבנק ה־11 בגודלו בארה"ב.
בסופו של דבר, בשנת 1988, ייסד את "ריפבליק הולדינגס" – חברת אחזקות שפעלה בלוקסמבורג – ואת "ריפבליק נשיונל בנק אוף ניו יורק SA" בז'נבה ובלוגאנו. ריפבליק קנתה בנקים באזור ניו יורק, פלורידה וקליפורניה. בשנות ה־90, לגופים הבנקאיים של ספרא היו שני תריסר משרדים, סניפים ושלוחות במרכזים בנקאיים ברחבי העולם. הוא ניהל עסק של מיליארדי דולרים עם 7,000 עובדים.
ביוגרפיה חדשה בשם, "מסע הבנקאי: איך בנה אדמונד ספרא אימפריה פיננסית בינלאומית" ("A Banker's Journey: How Edmond J. Safra Built a Global Financial Empire") מאת דניאל גרוס מנסה להתחקות אחרי ההצלחה המקצועית של ספרא על רקע מוצאו היהודי־ספרדי והמזרח תיכוני. גרוס הוא עיתונאי פיננסי ויהודי חלבי בעצמו.
"סגנון הבנקאות של ספרא מתחיל בדברים הקטנים שהם נהגו לעשות באלפו ובביירות. הגאונות שלו הייתה להגדיל את זה באמצעות התחברות לרשתות הבינלאומיות וטכנולוגיה", אומר גרוס.
בריאיון לזמן ישראל מביתו בווסטפורט, קונטיקט, אומר גרוס כי קיבל גישה לארכיון הענף של ספרא מאלמנתו, לילי ספרא. הארכיון, ששמור במשרדי קרן אדמונד ג'יי ספרא בז'נווה, מכיל את כל המסמכים האישיים והמקצועיים של ספרא, כמו גם ריאיונות שהתקיימו אחרי מותו עם מאות אנשים שהכירו אותו בשלבי חייו השונים.
בניגוד לגברים יהודיים חלביים או ביירותיים, ספרא התחתן בגיל מאוחר – ולא עם אישה צעירה מהקהילה. מעולם גם לא היו לו ילדים משלו. ספרא נישא ללילי מונטרוורדה (ווטקינס) בשנת 1976. היא הייתה גרושה פעמיים, אלמנה, אשת חברה אמידה עם שלושה ילדים. ביחד הם החזיקו משקי בית מפוארים להפליא בז'נווה, לונדון, פריז, ניו יורק, מונקו והריביירה הצרפתית.
לילי ספרא – ששימשה כיו"ר הקרן הפילנתרופית על שם בעלה, קרן ספרא, במשך יותר מ־20 שנה – מתה ב־9 ביולי 2022 בגיל 87. מה שאנשים יודעים על ספרא, ששמר על פרופיל נמוך ומסתורי, זה שהוא זכה להשמצות מצד אמריקן אקספרס אחרי כישלון המיזוג בינם לבין ריפבליק, ושהוא מת ב־1999 בדירת הפנטהאוז שלו במונקו בשרפה שהוצתה בידי אח סיעודי.
גרוס אמר לזמן ישראל כי רצה להבין את ספרא לעומק ולגלות כיצד נותר נאמן לעצמו במהלך הקריירה שלו.
איך הרקע האישי של ספרא השפיע על דרכו הניהולית?
"בלבנון ובאלפו היית מלווה כסף רק לאנשים שהכרת, החזרת ההלוואה לא הייתה רק עניין של כבוד אישי אלא גם של כבוד משפחתי. לא הייתה ערבות או ביטוח על הפיקדון כמו שיש לנו בארה"ב, לא היה מי שיציל אותך ולא היה בנק מרכזי שיבוא להושיע אף אחד.
"אם הפקדת כסף אצלו, הוא היה צריך לוודא ששומרים עליו. האחריות הראשונה שלו הייתה לוודא שאנשים שבטחו בו עם חשבונות הבנק שלהם יוכלו לקבל את כספם במקרה שיצטרכו לברוח או לעבור. החוויה היהודית במאה ה־20 היא חווית פליטות. אנשים חיו עם מזוודות ארוזות".
"אם הפקדת כסף אצלו, הוא היה צריך לוודא ששומרים עליו. האחריות הראשונה שלו הייתה לוודא שאנשים שבטחו בו עם חשבונות הבנק שלהם יוכלו לקבל את כספם במקרה שיצטרכו לברוח או לעבור"
איך זה השתלב עם סוג ההלוואות שהבנקים שלו הציעו?
"הוא לא אהב להלוות לאנשים למשכנתאות, נדל"ן, או אשראי צרכני. הוא האמין בהלוואות זהירות מאוד, לקח את מה שבטוח בכל הנוגע לאשראי והיה מעורב בסוגים נוספים של בנקאות הכרחית כמו מימון סחר ופקטורינג. בנקים אחרים לא התעניינו בדברים האלה כי הם לא היו רווחיים.
"הוא אהב להלוות לקרן המטבע הבינלאומית או לבנק העולמי. הם הציעו ריבית נמוכה יחסית, אבל לא היה לו אכפת. הוא יכול היה לישון בלילה ולדעת שההלוואות האלה בטוחות. הוא היה מעורב בהמון מלווים ממשלתיים בגלל שבזמנו ממשלות תמיד שילמו. הוא גם הלווה לבנקים אחרים".
באיזה פעילויות פיננסיות נוספות הוא היה מעורב?
"היה לו עסק להובלה פיזית של שטרות מסביב לעולם. זה היה לפני האלקטרוניקה, לפני האירו. זה היה עסק עם שוליים מאוד צרים אבל אם ידעת איך עושים את זה – לא היית מפסיד כסף אלא אם איבדת את המזומן. משפחת ספרא מימנה שיירות של זהב מכוויית ללבנון במאה ה־19".
הוא נכנס פעם לעסקי הבורסה?
"הבנקים של ספרא לא אהבו להציע דברים כמו קרנות נאמנות כי הוא הרגיש שהבורסה בלתי צפויה וכי אנשים עלולים לאבד כסף. הוא היסס לגבי עסקי השקעות קלאסיים בוול סטריט כמו חיתום מניות, בגלל שהתגמול היה כל כך גבוה וכל כך משתנה".
"הוא אהב להלוות לקרן המטבע הבינלאומית או לבנק העולמי. הם הציעו ריבית נמוכה יחסית אבל לא היה לו אכפת. הוא יכול היה לישון בלילה ולדעת שההלוואות בטוחות"
זה מה שגרם לאנשים בעולם הפיננסים לחשוד בו?
"פרופיל הבנקים שלו היה שונה מאוד מאלה של הבנקים האמריקאים ואפילו האירופאיים. הבנקים שלו היו באחזקה ציבורית. הם הגישו דוחות שנתיים והיו צריכים להגיש מסמכים לוועדה לניירות ערך ולבורסה מדי רבעון. אבל בגלל זה לא היה ברור איך הוא עושה כל כך הרבה כסף.
"נוסף על כך, בנקאות נשענת על מינוף. בנקים לווים המון כסף כדי לממן את הפעילות שלהם בקנה מידה גדול. לבנקים שלו הייתה רמה מאוד נמוכה של מינוף. הרבה מהמזומן והנכסים הונחו בצד למשמורת, כי הוא לא רצה להיתפס בלי. הוא, באופן אישי, החזיק ב־30% מריפבליק בנק. אם משהו היה משתבש – זה היה עליו".
חוץ מגישתו הבנקאית, היה עוד משהו שגרם לאנשים לפקפק בו?
"ספרא דיבר שש שפות ותמיד היה בתנועה. חלק מהגאונות שלו הייתה שכשהוא היה בז'נווה הוא היה בנקאי שוויצרי. בניו יורק הוא היה אדם שונה לגמרי ותפקד שם ברמות הגבוהות ביותר. כשהוא נסע לברזיל הוא לא ידע את השפה, אבל בתוך שנתיים כבר עשה עסקים עם כולם. זאת הייתה הגאונות שלו – היכולות שלו להשתלב ולעשות עסקים בכל המקומות האלה במקביל.
"המשמעות הייתה שפעמים רבות הסתכלו עליו בתור 'האחר'. בביירות הוא היה סורי, בברזיל הוא היה יהודי לבנוני. אני לא חושב שהם לגמרי קיבלו אותו בשווייץ למרות שזה היה בסיס הפעולה שלו במשך 30 ומשהו שנה. הוא שמר על האזרחות הלבנונית שלו, נצמד לזיכרונות שלו מביירות ומלבנון של שנות ה־40 וה־50.
"לכך אפשר להוסיף את העובדה שיהודים ספרדים היו מיעוט קטן מאוד באירופה ובאמריקה. המנהגים שלהם היו מוזרים ליהודים אשכנזים ולאחרים, וזה פעל נגדו. הוא גם האמין בעין הרע ובאמונות תפלות, אז הוא בכוונה לא משך תשומת לב לעצמו.
"הוא לא הגיע לטלוויזיה לדבר על בנקאות. הוא לא היה חלק מהאקוסיסטם התקשורתי המודרני. מבחינתו, לשבת לריאיון עם איזשהו גוף תקשורת, זה היה אירוע. לא הצלחתי למצוא אפילו וידאו אחד שלו מדבר".
"הוא לא היה חלק מהאקוסיסטם התקשורתי המודרני. מבחינתו, לשבת לריאיון עם איזשהו גוף תקשורת, זה היה אירוע. לא הצלחתי למצוא אפילו וידאו אחד שלו מדבר"
ספרא העסיק קרובי משפחה וחברים רבים מהפזורה החלבית. הוא התקשה להפריד בין החיים האישיים והקהילתיים שלו לבין החיים המקצועיים.
"לא הייתי אומר מתקשה. זה היה העונג שלו. באלפו ובביירות הייתה מועצה רשמית של הקהילה. אם השתייכת לאחת המשפחות הגדולות, היית נשיא המועצה. הם אמרו שבעולם הסורי אין אצולה, אבל בני משפחת ספרא היו הכי קרובים לאצולה שאפשר להגיע.
"אבא שלו היה ראש המועצה לעיתים קרובות. אז מגיל צעיר היה קשר ברור בין זה לבין ניהול הבנק. המון לקוחות הם אנשים מהקהילה – ואתה גם מנהיג בכיר בקהילה, ברמה המקומית וברמת הפזורה בעולם".
בסך הכול, הספר שלך מתאר את ספרא באור חיובי. היו לו בוודאי גם פגמים.
"הוא עשוי היה להיות, במקרים מסוימים, נאמן מדי לאנשים. הוא היה חששן והססני לעיתים. לפעמים זה שירת אותו היטב ובמקרים אחרים זה פגע בו. הוא חשש שאנשים ינסו לפגוע בו. הוא חשש שאם משהו ישתבש הוא יהיה האחראי ולכן גם היה מאוד שמרן.
"אני חושב שהטעות המרכזית שלו הייתה לא לנסח תוכנית ירושה. לא היו לו ילדים משל עצמו והאחיינים שלו היו עסוקים מאוד בניהול בנקו ספרא בברזיל. בגלל המקום והזמן שבו גדל, הוא לא העלה בדעתו את האפשרות שנשים, קרובות משפחה, ינהלו את הבנקים שלו.
"הוא מעולם לא היה המנכ"ל של ריפבליק. הוא היה היו"ר והחזיק 30% מהבנק, אבל מעולם לא היה המנכ"ל בפועל. הוא לא היה מעולה בלשחרר או בלהעביר משימות לאחרים"
"הוא מעולם לא היה המנכ"ל של ריפבליק. הוא היה היו"ר והחזיק 30% מהבנק, אבל מעולם לא היה המנכ"ל בפועל. הוא לא היה מעולה בלשחרר או בלהעביר משימות לאחרים, אז המנהלים הבכירים אולי לא הרגישו שיש להם את הסמכות והעוצמה שצריכה הייתה להיות להם.
"הבנקים שלהם לא עשו את הדברים המסורתיים שמוסדות גדולים עושים כדי לטפח מנהיגות, כמו לקדם אנשים או תכנון אסטרטגי – לפחות לא ברמות הרגילות. בסופו של דבר, כשהוא מכר את ריפבליק ואת ספרא ריפבליק ל־HSBC הוא ביקש בתמורה כסף מזומן. הוא לא רצה לקבל מניות חברה משום שלא סמך על אף אחד אחר עם ההון שלו".
מה הייתה התוצאה של זה?
"הספר, במובנים רבים, הוא סיפור על הצלחה עסקית, אבל יש גם היבט טרגי. לטרגדיה יש שלושה חלקים. בהתחלה, הוא חלה בפרקינסון בתחילת שנות ה־60 שלו. שנית, הוא מת בנסיבות טרגיות – שנים לפני שהגיע זמנו. ושלישית, סיפור הבנקים הסתיים במכירה.
"היום כשמישהו מוכר חברה זה אקזיט, זה ניצחון – בשבילו זה היה כאילו הוציאו לו את הרוח מהמפרשים. הוא אמר, 'מכרתי את התינוקות שלי'. מה שהיה יכול להיות הישג מרכזי של כל דמות פיננסית אחרת – היה בשבילו מקור לעצבות".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו