מי היה מאמין, שמונה שנים אחרי לכתך, בעומדי בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים, מביטה באבן הגדולה שעל קברך אני לוחשת בשקט: שמעון, לא היית מאמין לאן הגענו.

תמיד כשאמרת בקול גדול: "הייתי כאן כשהמדינה הייתה ספק, לא אתן לאף אחד להחזיר אותה למצב הזה", לא העלינו על דעתנו לאן נתדרדר.

היום הגליל נטוש, רובו שרוף, התושבים נפוצו לכל עבר, הדרום פצוע וזב דם, ילדים, נשים, קשישים וצעירים חטופים בתוך מנהרות ממש מעבר לגבול ואף שכוחותינו נלחמים כאריות, הם עדיין שם ללא תקווה. מאות קברים רעננים, ולא כל כך יודעים לאן צועדים. ומה יהיה מחר.

תמיד כשאמרת בקול: "הייתי כאן כשהמדינה הייתה ספק, לא אתן לאף אחד להחזיר אותה למצב הזה", לא העלינו בדעתנו לאן נתדרדר. היום הגליל נטוש ורובו שרוף, הדרום זב דם והחטופים במנהרות

שמעון יקר, אני ראיתי במו עיני כיצד עמדת כצוק איתן בסערות ותהפוכות לא מעטות ואף דחפת בעוצמה קדימה: את הביטחון, את הכלכלה, את החדשנות, את השאיפה לשלום.

כראש ממשלה הקמת ישובים, יזמת תעשיות, החלטת החלטות גורליות; כשר האוצר הצלת את כלכלת ישראל; כשר הנגב והגליל התרוצצנו ברחבי המדינה הנהדרת, בהרים המוריקים של הגליל, בין המצפים והיקבים בנגב, התנעת והפרחת את השממה, קידמת יוזמות.

כנשיא המדינה הבאת לכאן כמעט את כל המנהיגים וקשרת קשרים בגלוי ובחשאי עם כאלה שלא כל כך היו אתנו ולא ויתרת עד שכבשת את לבם. היית השגריר המופלא של ישראל מסביב לגלובוס, ויהדות העולם נשאה אליך עיניים.

שבתי עתה ממסע מעבר לים, השקתי את ספרי "INSIDE THE ROOM WHERE IT HAPPENS", פגשתי את הקהילות היהודיות שליבן חרד וביטחונם מעורער, עוברים גילויי אנטישמיות, מביטים בעיניים כלות ובדאגה גדולה על המדינה היהודית, על ישראל מותקפת במאות טילים ואינם יודעים אנה לפנות.

וכולם משוכנעים היום עוד יותר מקודם שאלמלא העקשנות שלך והנחישות לרוץ לצרפת ולהביא לכאן את כל מה שצריך כדי להקים שם בדרום הארץ את מוקד ההרתעה האדיר, מי יודע לאן היינו מגיעים בכלל.

אבל הדבר שהכי הכי שהיה מכווץ את ליבך היום הוא השבר בעם, הקרע הגדול, יש אומרים השנאה. שלמרות האסון הנורא שפקד אותנו, לא מצאנו דרכים ומסילות איש ללב רעהו. ולא נמצאו מנהיגים שיתנו לנו סט של ערכים איתן, שיחבר, שירפא, שייתן תקווה, שישיב לנו את ה"ביחד", את הרגשת הבית המשותף, של "אנחנו מול כולם", של "מחר יהיה טוב".

כנשיא הבאת לכאן כמעט את כל המנהיגים וקשרת קשרים בגלוי ובחשאי עם אלה שפחות היו אתנו ולא ויתרת עד שכבשת את לבם. היית השגריר המופלא של ישראל מסביב לגלובוס, ויהדות העולם נשאה אליך עיניים

אני יודעת, כאופטימית חסרת תקנה, לצטט אותך בכל הזדמנות: "אופטימי ופסימי מתים בסוף, אז למה לא לחיות כאופטימי". אולם אט אט, נוטשת אותי האופטימיות ונשחקת, למרות שאני נאחזת ביפי הבלורית והטוהר של חיילינו, בדור הבא של ילדינו ונכדינו, במדענים הנפלאים במעבדות, בסופרים והמשוררים שממשיכים להפיק ולכתוב ביצירתיות מתפרצת. לא נותנת לקרני השמש להפסיק ללטף אותי, אותנו.

אני תפילה שנמשיך את מורשתך הטובה, לעמוד איתן, לקדם חיים משותפים, להמשיך בחדשנות, להושיט יד לאחר, להיות גאים בדורות הבאים, ולהסתכל רחוק מעבר לאופק ולראות גליל פורח, נגב מלא פסטיבלים, קולות של צחוק ותינוקות צוהלים ומעגלים מעגלים של שלום. כולי תקווה.

יונה ברטל היא סמנכ"לית בית הנשיא לשעבר. מייסדת ומנהלת חוג הידידים של מרכז פרס לשלום ולחדשנות, מחברת הספר: "יונה על שטיח אדום".