כשאריסטו טבע לפני למעלה מאלפיים שנים את האמרה "האדם הוא יצור פוליטי", הוא דיבר על הקו באופי האנושי שמדביק אותנו לכדי חברה. אותו קו אלטרואיסטי שמרחיב אצלנו את תחושת ה"אני" לתחושת "אנחנו" ודוחף אותנו לתרום ולחסות בצל קבוצה אליה אנחנו משייכים את עצמנו.

את הדחף החברתי הזה הטביעה האבולוציה בתוכנו כצורך ראשוני חזק. רגש שיכול להוביל אותנו לאלטרואיזם קיצוני עד כדי הקרבת חיינו. אבל היעד לצורך הזה הוא יעד אמורפי. מי היא אותה קבוצת יעד חברתית אליה ניקשר? מהיכן היא מגיעה וכיצד היא נוצרת? כאן האבולוציה לא יצרה לנו תשובות, ואת אלו אנחנו צריכים להמציא לעצמנו.

את הדחף החברתי האלטרואיסטי הטביעה האבולוציה בתוכנו כצורך ראשוני חזק. רגש שיכול להוביל אותנו לאלטרואיזם קיצוני עד כדי הקרבת חיינו. אבל היעד לצורך הזה הוא יעד אמורפי

כך, כמו אדי ענן, שבהגיע התנאים האטמוספריים המתאימים מתעבים להם לטיפות סביב גרגר אבק שבקרבתם – כך אנחנו, שבהגיע התנאים הנפשיים המתאימים אנו מתגבשים לנו לחברה סביב רעיון כזה או אחר שקרוב לנו.

מידת האמת ונכונות העובדות המשמשות לבניית אותו רעיון גרעיני שמגבש אותנו, אינן דורשות בהכרח נכונות ודיוק. למעשה, נראה שעדיף לרעיון המגבש להתרחק מאיזו אמת מוחשית שניתנת לבדיקה ולהפרכה, ולהימנע בכך מהתנגשות עם עובדות שעלולות לסתור אותה, ולאיין את אותו גרעין מלכד.

כך לדוגמה, רעיון העולם השטוח הוא גרעין עיקש שהצליח לגבש מקבץ מנודים סביבו לכדי קהילה תומכת ומנחמת. אבל הקלות והנחרצות בה אפשר לסתור את הגרעין הרעיוני הזה – זו אבן נגף שדנה את הקהילה הזו להפוך לשולית ושדופה, בלא שום סיכוי לגדול מעבר לקוריוז נלעג.

מאידך, רעיון אמורפי ומרוחק מספיק מהאפשרות להפרכה או הוכחה, כמו למשל קיומו של משיח ותחיית המתים, יכול לשמש כגרעין מלכד מוצלח הרבה יותר, דווקא משום ריחוקו מכל אופציה למדד אמפירי שיכול לערערו.

חשיבותו וכוחו של הגרעין המלכד לא נובעים ממידת האמת המצויה בו, אלא ממידת השפעתו על כושרה של הקהילה שגיבש לשגשג ולפרוח תחתיו, והיא שתכתיב את הצלחתו. הפתיחות של חברי הקהילה האחד לשני, והנכונות לאלטרואיזם לטובת הכלל, הם שמיצרים את כוחה של הקהילה, ולא אמיתותו של אותו גרעין. אנחנו נכונים לאמץ רעיונות מופרכים ככול שיהיו אם הם מגיעים מקהילה משגשגת.

העובדות המשמשות לבניית הרעיון גרעיני שמגבש אותנו אינן דורשות בהכרח נכונות ודיוק. למעשה, נראה שעדיף לרעיון המגבש להתרחק מאיזו אמת מוחשית שניתנת לבדיקה ולהפרכה

מה שאותו גרעין מלכד מייצר סביבו זו בועה קהילתית. בועת שגשוג שנבנית בחסותו של אותו גרעין מלכד, מופרך ככול שיהיה. כך, אנחנו מנהלים לנו את חיינו בתוך בועות חברתיות שכאלו, מתוך קבלה אקסיומטית של אמיתות הגרעין המלכד שלנו, ובלא להקדיש יותר מדי מחשבה למידת מוצקותו או מופרכותו של אותו גרעין, וזה בסדר. רוב הזמן.

רוב הזמן מידת מופרכותו של אותו גרעין רעיוני המלכד אותנו אינה עומדת למבחן. אבל לעיתים, ולרוב עקב הצלחת יתר של הבועה החברתית שלנו, מגיע מצב שמאתגר את נכונות הגרעין ומעמיד אותו למבחן.

לעיתים נדירות יותר, אירוע קולוסלי עשוי לאתגר יותר מגרעין אידאולוגי אחד ולייצר לחץ רוחבי שיאיים לפוצץ יותר מבועה חברתית אחת. כך, ה-7/10 ללא ספק ייזכר כאירוע שכזה.

אנחנו בישראל רושמים את זוועת ה-7/10 כאירוע משנה תודעה אצלנו. אבל מבחינת איתגור קהילות חברתיות הוא אירוע סייסמי המאתגר מספר בועות חברתיות שכאלו באחת. והבועה הראשונה שכנראה מאיימת להתפוצץ היא דווקא הבועה החברתית החמאסית.

בהתנעתה את הקטסטרופה, אתגרה חמאס את הגרעין האידאולוגי שלה – גרעין הטוען להתגלמות ספציפית של אל המבטיח להם ניצחון בפנייתם לאלימות. ניצחון שיגלה את האמת האמונית שלהם לעולם.

רוב הזמן מידת מופרכותו של אותו גרעין רעיוני המלכד אותנו אינה עומדת למבחן. אבל לעיתים, ולרוב עקב הצלחת יתר של הבועה החברתית שלנו, מגיע מצב שמאתגר את נכונות הגרעין ומעמיד אותו למבחן

תחת האמונה הזו בנה חמאס את כוחו, ודרך פעולה מסיבית של צדקה ותמיכה בקהילה, בהקמת מוסדות דת חינוך רפואה ותעסוקה, הם בנו פופולריות עממית רחבה ומילאו את שורותיהם. כל זה דחף אותם לאתגר את אמיתות אמונתם, ובאותה התקפה נוראה להוכיח את תמיכת האל בכוחם.

אולם, למרות שאנחנו בזעמנו עדיין לא מבחינים בשינוי, הרי שכמות הסבל שההתקפה הזו הביאה על אוכלוסייתם שלהם, הכישלון לעורר במשך חודשים ארוכים התקפה רבת חזיתות משמעותית, וחוסר היכולת להצביע על איזשהו הישג לאוכלוסייתם – מייצרים לחץ משמעותי על הבועה החברתית החמאסית. זאת, בשילוב ההישגים המשמעותיים שהביאה דרכו הלא אלימה של שלטון הפת"ח שנוא נפשם. כל אלו עתידים לכווץ משמעותית את הבועה החמאסית ואולי להוציא את רעיון הפנייה לאלימות מתוכה.

עם זאת, לא רק הבועה החברתית החמאסית אותגרה באותו יום נורא, ובמלחמה שהגיעה אחריו. גם אצלנו מספר גרעינים רעיוניים של בועות חברתיות שכאלו, בועות אליהן אנו נוהגים להתייחס כ"שבטים", אותגרו משמעותית באופן שעתיד להחליש ולפורר אותן.

הבועה הראשונה היא כמובן הבועה המשיחיסטית. אותה קבוצה חברתית שמאמינה באקטיביזם לדחיקת הגעת המשיח. קבוצה שתחת האמונה הזו בנתה קהילה משגשגת וצברה כוח פוליטי שהביא אותה לעמדה מובילה בהנהגת המדינה.

הבועה הראשונה שאותגרה אצלנו היא המשיחיסטית. קבוצה חברתית שמאמינה באקטיביזם לדחיקת הגעת המשיח, בנתה קהילה משגשגת וצברה כוח פוליטי שהביא אותה לעמדה מובילה בהנהגת המדינה

מתקפת ה-7/10 דחפה את הבועה המשיחיסטית למעגל קסמים אכזרי, בו כדי להוכיח את אמונתה היא מחויבת להגיב בהקצנה. הקצנה שמביאה עליה עוינות הולכת וגוברת מצד העולם, ויותר חשוב מכך, ניכור מצד הציבור הישראלי. אותו ציבור ממנו היא ניזונה ועליו היא נסמכת שישוכנע בצדקת דרכה.

בועה חברתית נוספת שגרעינה הרעיוני מאותגר היא הבועה החרדית. קבוצה שבלוז גרעינה הרעיוני מונחת האמונה כי ההתבדלות מהציבור הלא אמוני מעניקה להם חסות אלוהית מועדפת. קבוצה, שבנוסף לכושרה יוצא הדופן לבנות אלטרואיזם, שגשוגה בא לה מיכולתה לרכז בידיה כוח פוליטי ולמנף אותו להשגת הטבות לקהילתה.

הצלחת הבועה החברתית החרדית מעמידה אותה כיום לא רק מול לחץ חיצוני שדורש ממנה להגביר את נטל חובותיה האזרחיים ולהקטין את  זכויותיה הייחודיות, אלא גם מהתעוררות פטריוטית של צעירים בתוכה המעוניינים ושואפים להשתייך לחברה הכללית.

מעבר לקבוצות האלו, כלל החברה הישראלית הלאומית מאותגרת לנוכח הדיסוננס בין תחושת הצדק בתגובתנו לעוול שהאלימות הפלסטינית גרמה לנו, לבין ביטויי העוינות בעולם לעמדתנו.

ובכלל, לקות הראיה הביטחוניסטית למגבלות הכוח שלנו, והמחשבה כי תחת עוצמתנו הצבאית נוכל לחנך עם זר לקבל את מרותנו, גם היא מאתגרת את הבועה החברתית הישראלית.

ועדיין, קריסתה של בועה חברתית היא תהליך קשה ולא ליניארי. נטייתנו הטבעית היא להיאבק בהתמוטטות קירות הקהילה שלנו במאמץ לתחזקה, וזה מה שאנו צפויים לחוות בתקופה הקרובה.

קריסתה של בועה חברתית היא תהליך קשה ולא ליניארי. נטייתנו הטבעית היא להיאבק בהתמוטטות קירות הקהילה שלנו במאמץ לתחזקה, וזה מה שאנו צפויים לחוות בתקופה הקרובה

זו תהיה תקופה של מתחים פנימיים גואים, שלא ייפתרו עד לבניית גרעין רעיוני מאחד חדש. גרעין שלא יאתגר את המציאות אלא יכיל אותה. גרעין תחתיו נוכל לשוב ולבנות לנו בועה חברתית חדשה, מכילה יותר ומאתגרת פחות את מציאות חיינו.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.