הכותרת ב-TheMarker דרמטית: "הכישלון הגדול של משרד החינוך: תלמידי ישראל הידרדרו בכל המבחנים הבינלאומיים." כישלון כל כך מהדהד של משרד ממשלתי המתוקצב בתקציב עתק, של למעלה מ- 60 מיליארד ש"ח בשנה, מחזק את ההבנה שהמוצר החינוכי לו זוכות/ים תלמידות/י ישראל חייב להתעדכן, להשתנות ולהשתפר – ויפה שעה אחת קודם.
המציאות הנוכחית משפיעה לרעה על רמת ואיכות החיים העתידית של הילדות/ים שלנו עת יבגרו, כמו גם על המציאות בה נחיה עת זקנתנו. "מערכת החינוך בישראל חולה. אין דרך אחרת לתאר מצב שבו הפערים הפנימיים בהישגי התלמידים בישראל הגיעו למקום הראשון בעולם" – כך סיכם אור קשתי, כתב החינוך של עיתון "הארץ".
מחקר פיז"ה (באנגלית: Programme for International Student Assessment – בראשי תיבות: PISA) הוא מחקר שנערך כחלק ממחקר בינלאומי בתחום החינוך. המחקר בודק את רמת האוריינות של התלמידים בשלושה נושאים: אוריינות קריאה, אוריינות מתמטיקה ואוריינות מדעים.
מאז פרסום נתוני מחקר הפיז"ה בתחילת השבוע שעבר, התקשורת והרשתות החברתיות גועשות. "כישלון ענק למשרד החינוך במבחנים הבינלאומיים: שיעור התלמידים הנכשלים עלה, הציונים ירדו, והפערים בהישגי התלמידים התרחבו והפכו לגדולים ביותר בעולם – כך עולה מתוצאות מבחני פיזה שנערכו בישראל ב-2018", כותב ליאור דטל ב-TheMarker.
מקריאת נתוני המחקר מתברר כי מדיניות צמצום הפערים של משרד החינוך רחוקה מלממש את משימתה ולהוביל ליצירת שוויון הזדמנויות עבור כלל החתכים באוכלוסייה הישראלית. כמי שמצוי שנים רבות בעשייה חינוכית, נראה בעיני כי רבות ורבים ממנהלות.ים בתי הספר לא הופתעו מהנתונים.
להזכירכם, ערב פתיחת שנת הלימודים תשע"ו פרסמה התאגדות המנהלים העל-יסודיים סקר שבו הראתה כי 80% (טירוף!) ממנהלי/ות בית הספר העל-יסודיים בישראל אינם מאמינים במובילי משרד החינוך.
משה (קינלי) טור פז, מי שהוביל במשך 5 שנים את מערכת החינוך של ירושלים (אולי התפקיד המורכב ביותר בשוק החינוך הישראלי), פרסם מיד לאחר פרסום נתוני הפיז"ה פוסט בפייסבוק בו הוא מסכם כך: "ההחמצה של בנט – היו לישראל שרי חינוך מוכשרים אך ללא כוח פוליטי. היו בעלי כוח פוליטי אך ללא כישרון והבנה. והיו בעלי כישרון וכוח אך ללא כסף בקופה על מנת לממש. לבנט היה הכל".
"היו לישראל שרי חינוך מוכשרים אך ללא כוח פוליטי. היו בעלי כוח פוליטי אך ללא כישרון והבנה. והיו בעלי כישרון וכוח אך ללא כסף בקופה על מנת לממש. לנפתלי בנט היה הכל"
תקציב החינוך של השנים 2017–2018 עקף לראשונה את תקציב הביטחון. במילים אחרות, המון המון כסף של כולנו מושקע במערכת החינוך. ולמרות השקעה, בפועל (לפחות בהתחשב בנתונים שמחקר פיז"ה בודק) ההישגים הנדרשים, הכנת התלמידים להתמודדות עם שוק העבודה העתידי, רמות האוריינות השונות בנסיגה של ממש.
הנתונים העולים מהמחקר מדגימים כי השקעה כספית גדולה ככל שתהיה, הדרך בה המערכת מתנהלת כרגע אינה מביאה לשיפור הישגים ולצמצום פערים.
מאז המהפך של שנת 1977 (למעט תקופה קצרה), ממשלות ישראל היו מחויבות פוליטית לתפיסה חברתית כלכלית ליברלית. למרות זאת, נראה כי במובנים רבים הגישה של מקבלי ההחלטות במשרד החינוך אינה תואמת את החזון הערכי בנוגע לתקצוב החינוך, תשלומי הורים ולשאלות הנוגעות בצמצום פערים ובחירת הורים בחינוך. עמדתם של מקבלי ההחלטות במשרד החינוך כאילו נותרה עמוק בימיה העליזים של מפא"י.
נראה כי בשנים האחרונות תקציבי החינוך מחולקים ומנוצלים בצורה שגויה. בכל מדינה מתוקנת מקבלי ההחלטות ומנהלי המשרד "ששפכו" מיליארדי שקלים לטמיון, היו מפנים את מקומם כלאחר כבוד לטובת משתתפים חדשים בעלי חזון ומסוגלות ביצועית גבוהים יותר.
החינוך בישראל נמצא במצב משברי. מוקדו, להבנתי, בפער שבין ציפיות ההורים לבין תוצרי המערכת. רבים מההורים הצעירים, אשר נאבקים על איכות חייהם וגידול ילדיהם, מתקשים לקבל את הדשדוש של תוצרי מערכת החינוך הישראלית ואת חוסר התאמתה של המערכת לאתגרי דור המילניום, שוק העבודה העתידי צרכיו ומאפייניו.
כמו בתחומים אחרים, גם בחינוך המציאות הישראלית הזויה. הורה בישראל לא יכול לרכוש או לממן שירותי חינוך והשכלה משלימים לילדיו בתוך ו/או במשותף עם מערכת החינוך הציבורית האזורית בה ילדיו לומדים – גם כאשר ישנה הסכמה ורצון משותפים להורים, לישוב/רשות ולהנהלת המוסד החינוכי לתמוך בעשיה זו.
במציאות הנוכחית, תשלומי הורים (כלומר, תוספות תקצוב הבאות מן הבית) נאסרו על פי חוזר מנכ"ל מגביל, מבטל ומצמצם. תשלומי ההורים נמצאים כבר שנים תחת מתקפה מתמדת ונעשים ניסיונות מתמשכים לקצצם, להגבילם ואף להכחידם. הדין (עפ"י חוזר מנכ"ל) מונע מההורים את האפשרות להוסיף/להשלים או לרכוש מוצרי חינוך נוספים בתוך או במשותף עם נותני השירותים של מערכת החינוך הציבורית. הטענה העיקרית התומכת בהגבלה המונעת מההורים להשקיע מכספם במשותף עם המדינה בחינוך ילדינו נחה בניסיון למנוע "פגיעה בשוויון".
מניעת האפשרות מהורים להעניק לילדיהם חינוך באמצעות השקעה כספית ומעורבות הורית, היא כפייה חודרנית ומקוממת. התערבות שלטונית שכזו מתאימה לחברות שבהן הילדים נתפסים כמשאב לאומי או כרכוש ציבורי ולא כחלק מהיחידה המשפחתית האוטונומית.
מנגד, למרות השקעה גבוהה ב-37% לטובת האוכלוסייה המוחלשת מצד המדינה, בפועל זה לא עובד ורמת ההישגים נשארת נמוכה. מכאן אנו למדים כי מדיניות זו אינה מובילה לשיפור בשוויון ההזדמנות וליצירת תנאים שווים לכל ילד וילדה.
תוצאות מחקר הפיז"ה מראות כי הפערים בין תלמידי ישראל הם הגבוהים ביותר מכל מדינות ה-OECD. כלומר, מדיניות צמצום הפערים של משרד החינוך נכשלה. השיטה הנוכחית לא משפרת את הישגיהם של האוכלוסיות המוחלשות ומנמיכה את הישגיהם של האוכלוסיות החזקות יותר – כלומר השוויון נשמר בכך שכולם מפסידים באופן שווה.
השיטה הנוכחית לא משפרת את הישגיהם של האוכלוסיות המוחלשות ומנמיכה את הישגיהם של האוכלוסיות החזקות יותר – כלומר השוויון נשמר בכך שכולם מפסידים באופן שווה
אדם המשתייך למעמד הביניים משלם בפועל מיסוי עירוני גבוה יותר (מכיוון שבדרך כלל הוא מתגורר ביישוב מבוסס יותר) – ממנו נגזרת אגרת החינוך אותה הוא משלם לישוב/רשות בה הוא מתגורר – ומס הכנסה גבוה יותר. המדינה, מצידה, משקיעה בתקצוב חינוך ילדיו השקעה נמוכה יותר.
בכדי להבין את עומק האבסורד צריך לבחון את האופן בו מתארגנת חלוקת התלמידים במערכת החינוך הישראלית. נכון להיום, החלוקה מבוססת על חלוקה לאזורי רישום – וכאן, להבנתי, שורש האבסורד.
הורים רבים רואים בחינוך ילדיהם את הדבר החשוב ביותר עבורם ומוכנים להשקיע בו משאבים רבים, מזמנם ומכספם. אבל ברגע שהילדים מגיעים לגיל החינוך הציבורי ההורים מגלים כי ההעדפות והאמונות שלהם בנוגע לחינוך ילדיהם אינן נחשבות בעיני משרד החינוך.
מערכת החינוך הישראלית מחלקת את התלמידים ובונה את בתי הספר על בסיס חלוקה אזורית. כלומר, בהתבסס על השכונה בה את/ה, משפחתך וילדיך מתגוררים.
בפועל, חלוקה אזורית היא חלוקת התלמידים על פי מדרג סוציו-אקונומי מובהק. הלכה למעשה, הורים שיכולים לשכור או לרכוש מגורים למשפחותיהם בשכונות/ישובים מסוימים, רוכשים בפועל גם את רמת בתי הספר ורמת ההשקעה בחינוך לה ילדיהם יזכו.
באופן פרדוקסלי, דווקא שיטת אזורי הרישום שנועדה מלכתחילה לייצר אינטגרציה בין קבוצות אוכלוסייה שונות ולצמצם פערים בחברה, היא אחת המכשלות הנוכחיות להתפתחות המערכת. דווקא שבירת שיטת אזורי הרישום וחיזוק בחירת ההורים עשויה לשפר את הנגישות של השכבות החלשות לחינוך איכותי.
כיוון שלבחירת מקום המגורים יש קשר ישיר גם למצב הכלכלי של המשפחה, העשירים, הגרים בשכונות עשירות, ילמדו בבתי ספר איכותיים הממוקמים בשכונות הללו, ואילו העניים ילמדו בבתי הספר הפחות איכותיים בשכונות העניות. מנגנון בחירת הורים, השובר את הרישום האזורי, יכול לאפשר לתלמידים ללמוד מחוץ לשכונה וליצור מפגש בין תלמידים משכונות עשירות ועניות.
מדיניות בחירת הורים מעמידה במרכזה, מצד אחד, ערכים ליברלים המעלים על נס את האידאלים של אוטונומיה, מימוש עצמי, ופלורליזם; ומצד שני, ערכים תועלתניים – שיפור תפקודה של מערכת החינוך ועלייה בהישגי כלל התלמידים.
מחקרים בינלאומיים הוכיחו כי במקומות שהתירו בתי ספר ברישיון (צ'רטר סקול) או יישמו שיטת שוברים מסוימת, נמצא כי לתחרות בין בתי ספר יש השפעה חיובית על הישגי התלמידים (גם עבור התלמידים שנשארו במערכת הציבורית). בניגוד לטענות הנשמעות חדשות לבקרים, לא נמצא אישוש לטענה של המתנגדים לבחירת הורים, והדבר לא גורם להידרדרות בהישגים של בתי הספר החלשים.
החברה הישראלית עוברת בעשורים האחרונים שינויים אידאולוגיים עמוקים. אנו מתרחקים בהדרגה מן האתוס הציוני-לאומני-סוציאליסטי ומתחילים לחבוק במקום אידאליים דמוקרטיים-ליברליים-הומניסטים. הבחירה בחינוך עולה בקנה אחד עם שינוי ערכי ואידאולוגי זה.
הבחירה בחינוך מבססת את מרכזיותה של הקהילה/הרשות בעיצוב פני החינוך של צעיריה ומייצרת כלים למימושם; הבחירה בחינוך מגדירה ייעוד ייחודי חינוכי לכל ביה"ס על פי השקפת עולמם של ההורים וחברי הקהילה; הבחירה בחינוך מייצרת מגוון מסגרות חינוכיות באזור נתון, התואם את צרכי האוכלוסייה במקום ומממשת הלכה למעשה את זכות ההורים לבחור מוצר חינוכי ההולם את ילדיהם בהתאם להגדרתם צורכיהם, שאיפותיהם ואמונותם.
שיפור הישגיהם של כלל תלמידי/ות מערכת החינוך הישראלית תתאפשר רק לאחר שמקבלי ההחלטות במשרד החינוך יאמצו את ערכי החירות ובחירת ההורים כחלק אינטגרלי מעיצוב, ארגון וביסוס מערכת החינוך כולה.
אסיים בציטוט מדבריו של פר קארל גוסטב אונקל, ששימש כשר החינוך של שוודיה והוביל את רפורמת החינוך הגדולה של המדינה:
"Education is so important that you can't just leave it to one producer, because we know from monopoly systems that they do not fulfill all wishes."
– Per Carl Gustav Unckel (1948 – 2011), Sweden's Minister of Education
נשוי ואב לחמישה. איש חינוך (17 שנות ניהול תיכון) – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנחה קבוצות וצוותים חינוכיים. מנכ"ל בית עדן.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוהיה היא לא שר החינוך.. לא המורים.. אלא הסמכות והמרות שנפגעו. חוסר שיתוף פעולה מצד ההורים… אי נתינת כלים למורים. או בקיצור בעיות משמעת. במדינות אחרות על פי עדויות של מורים בשטח אין מצב, כזה שתלמיד יתחצף.. לא יקבל מרות ועוד בגיבוי ההורים. אז אם הנושא הזה יטופל אין ספק שיראו הצלחות בלמידה. כי כשמורה היום צריך להתמודד עם בעיות התנהגות במקום ללמד. שמה שאכפת להורים זה שיהיה להם שקט ושלא יפנו אליהם לטפל בהתנהגות הילדים.. זו התוצאה
אתה מציע לשפוך שמן למדורה. כספי הורים נוספים יהפכו אותנו רשמית לאמריקה שם חינוך עולה מאות אלפי דולארים. הדרך לצמצם פערים היא על ידי תקצוב דיפרנציאלי שהמדינה אחראית לו ולא שוק פרוץ של הורים שיגדיל את הפערים ויחסל את החינוך במעמדות הנמוכים.
ולגבי בנט-
המהפכה שלו במתמטיקה מתחיל מכיתות י ותוצאותיהן בבגרות. מבחני פיזה נעשים בכיתה ט. אין קשר בין הדברים.
לגבי פיזה – תשאל כל תלמיד שהשתתף בבחינה שיספר לך כמה השקיע בבחינה ותבין לבד מה זה מייצג. ככה זה כשהמבחן הוא לא חובה ולא לתעודה או לבגרות. בנוסף, בראש הרשימה מדינות טוטליטאריות כמו סין. לא בטוח שאנחנו רוצים להיות כמותם.