במכה רטורית מבריקה, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מיתג מחדש את מדיניות הרווחה. תשכחו מקצבאות, מענקים סוציאליים או דמי אבטלה – טראמפ מציע לאמריקאים "דיבידנד לאומי".

בזמן שהוא מקדם את תוכנית המכסים ברשת החברתית שלו, טראמפ הציע דיבידנד המוערך בכ־2,000 דולר לאדם, למעט בעלי הכנסות גבוהות, במסגרת תוכנית לחלוקת תשלום ישיר לאזרחי ארה"ב.

המיתוג של המהלך הוא לא פחות מגאוני: דיבידנד איננו נדבה. זהו תשלום שבעלי מניות מקבלים כשהחברה מצליחה ומרוויחה. בכך, טראמפ הופך את אזרחי ארה"ב לבעלי מניות ב"אמריקה בע"מ". והוא, כמובן, במשחק הזה ממוצב כמנכ"ל המצליח שמפנק את כולם בחלוקת "רווחים".

כשצוללים למספרים מגלים ש"אמריקה בע"מ" היא חברה עם ניהול חשבונות יצירתי מאוד – ושה"דיבידנד" הזה הוא כנראה הדבר הרחוק ביותר מ"חלוקת רווחים"

ההבטחה – צ'ק של 2,000 דולר או הטבה בגובה דומה – משקפת שינוי תפיסה רעיוני. המדינה אינה "רשת ביטחון" סוציאל־דמוקרטית; היא עסק. וכשהעסק מרוויח, הבעלים גוזרים קופון.

אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה. כי כשצוללים למספרים שמאחורי ההכרזה הזו, מגלים ש"אמריקה בע"מ" היא חברה עם ניהול חשבונות יצירתי מאוד – ושה"דיבידנד" הזה הוא כנראה הדבר הרחוק ביותר מ"חלוקת רווחים".

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ רוקד לאחר שנשא נאום בפני אנשי חיל הים בבסיס האמריקאי ביוקוסוקה, 28 באוקטובר 2025 (צילום: Philip FONG / AFP)

ה"רווחים" הלא קיימים

מאיפה יגיע הכסף? טראמפ ברור לחלוטין: מהמכסים. לפי משנתו, כדי לשמור על נתח שוק בארה"ב ולהישאר תחרותיות, חברות זרות יורידו את מחיר המוצרים שלהן לפני המכס, ובכך "ישלמו" למעשה חלק מהמכס מתוך שולי הרווח שלהן. הוא טוען שבאופן כזה ארה"ב כבר "לוקחת טריליוני דולרים" ממדינות זרות, וכעת הגיע הזמן לחלק את השלל לאזרחים.

נשמע טוב, אבל זו הטעיה כפולה.

ראשית, המיתוס שטראמפ כל כך אוהב לחזור עליו מנותק מהמציאות. חברות זרות אינן משלמות את רוב המכסים שהאמריקאים הטילו. מחקרים כלכליים רבים – כולל מאוניברסיטאות ומכוני מחקר כמו "מכון ברוקינגס" ו־"Tax Foundation" – מאשרים כי מכסים הם למעשה מס המועבר ברובו לצרכנים ולעסקים האמריקאים, ולא ליצואנים הזרים.

במילים אחרות, טראמפ גובה מהאזרחים "מס נסתר" על כל מוצר מיובא שהם קונים – ועכשיו מציע להחזיר להם חלק מהכסף הזה בחזרה, בתוספת מיתוג של "דיבידנד"

בדוח עדכני של "גולדמן זקס" מאוקטובר 2025, חוקרים מעריכים כי צרכנים אמריקאים סופגים כ־55% מנטל המכסים החדשים דרך התייקרות המוצרים המיובאים, בעוד עסקים אמריקאים, היבואנים, נושאים עוד כ־22% מהנטל. בסך הכול כ־80% מעלות המכסים נופלת על האמריקאים עצמם.

במילים אחרות, טראמפ גובה מהאזרחים "מס נסתר" על כל מוצר מיובא שהם קונים – ועכשיו מציע להחזיר להם חלק מהכסף הזה בחזרה, בתוספת מיתוג של "דיבידנד". זהו פרדוקס כלכלי: הצרכן משלם 100 דולר במכסים סמויים כדי לקבל אולי 50 דולר כ"דיבידנד".

הפגנה נגד מדיניות המכסים של דונלד טראמפ ליד שגרירות ארה"ב בסיאול, קוריאה הדרומית, 15 ביולי 2025 (צילום: Jung Yeon-je / AFP)

שנית, גם אם נתעלם לרגע מזהות המשלם, המספרים פשוט לא מסתדרים. טראמפ מדבר על טריליונים, אבל ההכנסות השנתיות ממכסים בארה"ב עומדות על לא יותר מ־200 מיליארד דולר. ומה העלות של ה"דיבידנד" המובטח? ההערכות מדברות על כ־500 מיליארד דולר.

לא צריך תואר בכלכלה כדי להבין את הבעיה: יש כאן פער מימון שנתי של כ־300 מיליארד דולר. כלומר, זה לא "דיבידנד מרווחים" – זה תשלום תמריץ הממומן מגירעון ענק. באופן אירוני, ההצעה הזו סותרת לחלוטין את הבטחתו המקבילה של טראמפ "לפרוע את חובנו העצום".

מהלך קשה ליישום

הרעיון של טראמפ לחלק כסף לאזרחים מזכיר מאוד את תשלומי התמריצים מתקופת הקורונה. אלא שאז, גם תחת טראמפ וגם תחת ג'ו ביידן, התשלומים הוגדרו משפטית כ"זיכויי מס מראש" ודרשו חקיקה מפורשת של הקונגרס.

בניגוד למנכ"ל אמיתי, לנשיא ארה"ב אין סמכות חוקתית פשוט למשוך כספים מהאוצר ולחלק אותם. "כוח הארנק" שייך בלעדית לקונגרס

כאן טמון המכשול המשמעותי ביותר עבור טראמפ. בניגוד למנכ"ל אמיתי, לנשיא ארה"ב אין סמכות חוקתית פשוט למשוך כספים מהאוצר ולחלק אותם. "כוח הארנק" שייך בלעדית לקונגרס. כספי מכס, מרגע שנגבו, נכנסים לקרן הכללית של הממשל, והנשיא אינו יכול להחליט על הקצאתם מחדש ללא חוק תקציב מפורש של הקונגרס.

הדוגמה היחידה כמעט לדיבידנד ממוסד בארה"ב היא קרן הקבע של מדינת אלסקה, הממומנת מרווחי הנפט ומוגנת בחוקת המדינה. זהו מודל שונה לחלוטין – ואינו ישים ברמה הפדרלית ללא שינוי חקיקה.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מציג את המכסים החדשים, 2 באפריל 2025 (צילום: AP Photo/Mark Schiefelbein)

אז למה הוא עושה את זה?

אם ה"דיבידנד" איננו באמת דיבידנד, ה"רווחים" אינם באמת רווחים, והמהלך כולו ממילא דורש חקיקה בקונגרס שלא ברור אם תתרחש – מה המטרה האמיתית של כל זה?

התשובה היא פוליטיקה, לא כלכלה.

ההכרזה של טראמפ אינה מקרית. היא הגיעה בדיוק בזמן שבו בית המשפט העליון בארה"ב דן בהיקף סמכותו להטיל מכסים. לאחר שבתי משפט נמוכים יותר פסקו כי חרג מסמכותו, וכאשר השופטים העליונים הביעו ספקנות לגבי הטיעון המשפטי של "מצב חירום לאומי", טראמפ נזקק להצדקה חדשה.

במקום טיעון משפטי, הוא מציג טיעון פופוליסטי: הוא אומר לציבור, ולמעשה גם לשופטים – אם תוותרו על המכסים, תוותרו גם על 2,000 הדולרים ש"הרווחתם" ושאני מתכוון להעביר לכם

במקום טיעון משפטי, הוא מציג טיעון פופוליסטי: הוא אומר לציבור, ולמעשה גם לשופטים – אם תוותרו על המכסים, תוותרו גם על 2,000 הדולרים ש"הרווחתם" ושאני מתכוון להעביר לכם.

בסופו של דבר, ה"דיבידנד" הוא מהלך אסטרטגי שמטרתו לייצר לגיטימציה ציבורית למדיניות סחר אגרסיבית. זהו ניסיון להכשיר לציבור נטל כלכלי – ייקור של מוצרים – באמצעות הבטחה להטבה מוחשית.

ארגז משלוח של פריטים שנתפסו על ידי סוכנות המכס והגנת הגבולות של ארה"ב לבדיקה נוספת בנמל התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס, 4 בפברואר 2022 (צילום: Patrick T. FALLON / AFP)

למעשה, ה"דיבידנד" הזה אינו כסף; הוא נרטיב. וכמו תמיד אצל טראמפ, הנרטיב הוא המוצר האמיתי בסוף.