ראובן (רובי) נמדר, בן 61, סופר ומתרגם עברי, זוכה פרס ספיר לספרות לשנת 2014. מלמד יהדות וספרות עברית. נשוי ואב לשתי בנות. מתגורר בניו יורק.

אנחנו משוחחים יום לאחר בחירתו של זוהרן ממדאני לראשות העירייה. הרוחות בניו יורק גועשות – וגם רוחו. הפיצול שבו הוא חי, בין ישראליות לאמריקאיות, בין יהדות הארץ ליהדות ארצות הברית, עלה עוד מדרגה מאז 7 באוקטובר. זהו שבר שהבהיר לו לאן הוא מרגיש שייך.

בשיחה בינינו הוא מדבר על התפקחות מאשליית האחריות, על יהדות אמריקאית שמשתנה לנגד עיניו, על טראמפ ועל קהלת – וגם על חיקה המנחם של העברית.

"אף פעם בחיי לא הרגשתי את ניסור כנפי ההיסטוריה כמו שאני מרגיש עכשיו. מעולם לא הרגשתי חוסר ודאות כמו עכשיו – מלבד פעם אחת, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים"

מה שלומך?
"שלומי מורכב. אף פעם בחיי לא הרגשתי את ניסור כנפי ההיסטוריה כמו שאני מרגיש עכשיו. מעולם לא הרגשתי חוסר ביטחון וחוסר ודאות כמו עכשיו – מלבד פעם אחת, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים.

"אני זוכר שהיינו בבית של סבתא שלי בשכונת גאולה בירושלים. אני זוכר שבשבתות ובחגים היה שם שקט מוחלט. אני זוכר שפתאום החרידה את השקט אזעקה מפלחת.

"אני זוכר שיצאנו לרחוב וראינו ג'יפים צבאיים, ועליהם חרדים חבושי שטריימלים, עטופים בטליתות. נוסעים מכאן לשם. מישהו עמד בחלון וצעק לכולם את מה שאמרו בחדשות. אני זוכר שבערב היה הנאום המפורסם של גולדה בטלוויזיה. אני זוכר שזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את המבוגרים בחיי פוחדים. אובדי עצות.

ראש הממשלה גולדה מאיר במסיבת עיתונאים אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973 (צילום: Gabriel DUVAL / AFP)

"לא הייתה בהלה, לא פאניקה, אנשים לא מרטו שערות. אבל בחושים הרגשתי שמשהו קורה. שגם ה'גדולים' לא בשליטה. כתבתי בדיוק על זה יום אחרי שבעה באוקטובר לכתב העת "האטלנטיק". לשם נזרקתי".

כלומר, להרגשה שלאנשים האחראים על המדינה אין יכולת להגן עליך?
"שמשהו בהרמטיות של העולם נפרם. שאתה רואה את התפרים, את חוסר האונים של המבוגרים ואת האנושיות שלהם. וזה לא דבר שאתה רוצה לראות בתור ילד. אתה רוצה להאמין שאיפשהו מאחורי הקלעים יש מבוגרים אחראיים ורציניים.

"אני חושב שגם כשגדלים יש משאלה ילדותית כזאת. זה מה שמחזיק אותנו שפויים. כלומר, אנחנו מאמינים. אנחנו דוחים את הספק – למרות שאנחנו יודעים, היום יותר מאי־פעם, מי האנשים, מי המנהיגים, וכמה הם לא ראויים.

"אחד הסמלים המכוננים של התרבות האמריקאית הוא 'הקוסם מארץ עוץ'. הרגע שאליו מתנקז כל הסיפור הוא הרגע שבו דורותי וחבורתה מגלים איש קטן ומפוחד שעושה רעש של קוסם גדול"

"אחד הסמלים המכוננים של התרבות האמריקאית הוא 'הקוסם מארץ עוץ'. הרגע שאליו מתנקז כל הסיפור הוא הרגע שבו דורותי וחבורתה מתגנבים אל מעונו של הקוסם, מציצים מעבר לפרגוד ורואים איש מבוגר עם המון מכונות עשן ורמקולים וצלצולים. איש קטן ומפוחד שעושה רעש של קוסם גדול. זה רגע חשוב בספרות ובקולנוע – רגע שבו אתה מבין שאין קוסם".

קצת כמו "בגדי המלך החדשים" של אנדרסן. המלך עירום. אנושי. ולכן, פגום.
"זה מוטיב שעובד על הטרגדיה של ההתבגרות, כמו בשיר 'בראשית' של דון מקלין: "We have grown, we have grown, we have captured the throne". אנחנו יושבים בכס, והכס ריק.

"חדר הקוסם" מוצג בלאס וגאס לקראת הבכורה של ההצגה "הקוסם מארץ עוץ", 28 באוגוסט 2025 (צילום: Ethan Miller/Getty Images/AFP)

"שבר נוסף שאני מדבר וכותב עליו לא מעט, הוא לחיות לא בארץ. רחוק. בשבעה באוקטובר ראיתי בארצות הברית הרבה אנשים טובים. יהודים ולא יהודים. אבל האינטלקט המאורגן, כלומר האוניברסיטאות, עולם התרבות, הספרות, הארגונים – היו מפלצתיים, לא פחות".

תוכל להרחיב?
"בשבעה באוקטובר, לפני שישראל ירתה כדור אחד או הטילה פצצה אחת על עזה, פרץ גל של שנאה, האשמות וניכור כלפי ישראל. זה משהו שלא כל כך יודעים עליו ולא מדברים עליו בארץ. הגל הזה לא עלה בגלל תגובה של ישראל. הוא התחיל בזמן שביישובי העוטף עדיין הסתובבו מחבלים. עוד לפני שידענו מה בדיוק קרה, אוניברסיטת קולומביה הוציאה גינוי נגד ישראל".

על זה שישראל הותקפה וחדרו אליה נוח'בות וטבחו באזרחים?
"כן. הטיעון היה שהכול באשמתנו, בגלל שאנחנו קולוניאליסטים מעצם הווייתנו. ולכן עצם הווייתנו פסול ובעצם – מגיע לנו. לפני שבעה באוקטובר כתבתי המון על הנתק ההולך וגדל בין ישראל לבין ארה"ב וגם בין ישראל לבין יהודי ארה"ב. ולמרות שידעתי, הופתעתי עד כמה הקרקע הייתה מוכשרת. הופתעתי מהגינוי המהיר, עוד לפני כל תגובה של צה"ל. הייתה אווירה של לינץ' באוויר".

"כתבתי המון על הנתק ההולך וגדל בין ישראל לבין ארה"ב וגם בין ישראל לבין יהודי ארה"ב. ולמרות שידעתי, הופתעתי עד כמה הקרקע הייתה מוכשרת. הייתה אווירה של לינץ'"

האם השורש שלה הוא אנטישמיות, או אנטי־ישראליות?
"אני חושב שמדובר בשילוב בין אנטישמיות, אנטי־ישראליות, גם אנטי־אמריקאיות ואנטי־מערביות – 'אסכולה' שטופחה בעיקר באוניברסיטאות העילית בארה"ב. ישנה מגמה כזאת כבר עשרות שנים שמובילים מרצים כריזמטיים באותן אוניברסיטאות, שעסוקים בדמוניזציה של המערב. שאומרים שארה"ב היא מקום גזעני ודכאני והישות הלבנה היא אם כל חטאת".

שנאה עצמית?
"שנאה עצמית יוקדת, ואני מניח שלקטאר יש יד ורגל בליבוי שלה כי משום מה משפחת אאל ת'אני, בית המלוכה הקטארי, מאוד מתעניין בחינוך עילית בארה"ב. הוא שופך מיליארדי דולרים באוניברסיטאות החשובות. ארה"ב נקנית. הפוליטיקאים פה משוחדים על ימין ועל שמאל וכשאני אומר פוליטיקאים אני מתכוון גם לרפובליקאים וגם לדמוקרטים. קונים פוליטיקאים בגלוי. אף אחד כבר לא מסתיר את זה".

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ עם אמיר קטאר השייח' תמים בן חמד אאל ת'אני, דוחה, 15 במאי 2025 (צילום: AP Photo/Alex Brandon)

נשמע שגם במובן הזה, ישראל היא סניף של ארה"ב.
"ישראל קטנה ושנואה. היא קוץ בתחת של ארה"ב והמערב. לאמריקאים משתלם יותר להיות בעלי ברית של הערבים – הם רבים ועשירים. מבחינה תודעתית, ארה"ב מתרחקת מישראל, למרות שטראמפ הוא זה שחתום על סיום המלחמה ועל שחרור החטופים, ונחשב למושיע".

מדהים שאישיות קפריזית ואימפולסיבית כמו טראמפ, היא זו שחתומה על ההושעה.
"טראמפ וכל מה שקורה סביבו – מרתק אותי. יש בו ממד לא־צפוי ולא תמיד קריא, אבל הוא אדם הרבה יותר מעניין, כריזמטי ומצחיק מכפי שהבורגנות הליברלית הצקצקנית מציירת אותו. מבחינת הסדר החברתי, טראמפ מייצג את הכאוס (קצת כמו הג'וקר ב"באטמן"), באופן שגורם לאנשים להשתחרר – וברור שמשתחררים גם דברים מסוכנים.

"אני גר בניו יורק כבר 25 שנה, אבל ההתעניינות שלי בחיים הציבוריים בארה"ב היא כלום לעומת מה שאני מרגיש כלפי מה שקורה בארץ. כל דבר שקשור לישראל מפעיל אותי. אני לא מסוגל לשמור כאן על שלווה אולימפית משועשעת".

"ישראל היא קוץ בתחת של ארה"ב והמערב. לאמריקאים משתלם יותר להיות בעלי ברית של הערבים – הם רבים ועשירים. מבחינה תודעתית, ארה"ב מתרחקת מישראל"

מה קרה לזהות ולתחושת השייכות שלך מאז שבעה באוקטובר? לאן אתה מרגיש שייך?
"לישראל – יותר מאי פעם. אני עדיין ניו־יורקר, אבל הופתעתי לגלות עד כמה אני ישראלי. ירושלמי. אני בן בכור למשפחת מהגרים מאיראן, דור ראשון. תמיד הייתי עם רגל אחת בארץ הישנה. דיברתי פרסית. לא הייתי 'הצבר הכי צבר'.

"התגובה שלי לשבעה באוקטובר הייתה תגובה גופנית של טראומה, כאילו זה קרה לי. הייתי במצב איום ונורא במשך חודשים, ולאט לאט אני מחלים.

גבר שלראשו סרט של חמאס בהפגנה אנטי־ישראלית בניו יורק, 27 במאי 2024 (צילום: Adam GRAY / AFP)

"דרך התגובה שלי הבנתי עד כמה חזקה אצלנו, הישראלים, תחושת הסולידריות. אחרי 11 בספטמבר, האמריקאים לא הסתובבו בתחושה שאיבר מגופם נכרת. הישראלים כן – גם מי שלא נפגעו ישירות. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה חוויתי שבר כזה מתוך הפוזיציה של יהודי גלותי. הזהות של הסופר העברי הגולה הייתה הטיקט המקצועי, האומנותי והאישי שלי. טיפחתי אותה".

ומה קרה לחלק הגּוֹלֶה?
"נקודת שבר חריפה חושפת את השכבות הטקטוניות שמתחתיה. התגובה הראשונה שלי הייתה תמהיל של אימה, הלם, צער, זעם, גלי אדרנלין וגלי חרדה. מתוך זה למדתי עד כמה אני ישראלי. נצמדתי לטלוויזיה, וכל מה שרציתי היה לנסוע לארץ. קרולין, אשתי, שאלה אותי, 'אבל מה תעשה שם?' אמרתי, 'לא יודע. בימים אתנדב, ובלילות אשתה עם החברים שלי'.

"עד עכשיו מציק לי שלא יכולתי להיות בארץ בימים הראשונים. והבנתי עוד משהו: לא אהבתי להיות יהודי גלותי בזמן הזה".

"עד עכשיו מציק לי שלא יכולתי להיות בארץ בימים הראשונים (אחרי 7 טבח באוקטובר). והבנתי עוד משהו: לא אהבתי להיות יהודי גלותי בזמן הזה"

תסביר.
"לא אהבתי לראות את חברינו הליברלים היהודים, מימין ומשמאל, אלה שחיים בארה"ב והם חלק מהחברה האמריקאית, מסתכלים לצדדים כדי להתיישר עם הרוב. הייתה בזה חולשה והיעדר אותנטיות. אחוז מסוים מהיהודים כאן לבש את הכאב, הצער, האימה והכעס כמו מגן דוד גדול ויצא לצעוק ברחובות – אבל חלק גדול לא העז, וגם לא הרגיש כך. חלק ניכר מיהדות ארה"ב המחולנת, בעיקר הצעירים, איבד את האינסטינקט היהודי העמוק ביותר: סולידריות".

למה? כי יש הטמעה של הזהות האמריקאית?
"כי זה הצליח. כמו שהיהודי החדש, הצבר, הצליח בישראל. כמו שכּוּר ההיתוך הצליח – צר לי לבשר – באמריקה הוא הצליח אפילו יותר. נכון, יש אבדות ונפגעים בתהליכים כאלה, אבל הם עבדו נפלא. פתיחת שערי ה'גטו' וההרשאה ליהודים להיכנס לשדרה המרכזית של החברה האמריקאית עבדו מצוין.

הפגנה פרו־ישראלית ונגד אנטישמיות והתקפות אנטישמיות במנהטן, ניו יורק, 23 במאי 2021 (צילום: Ed JONES / AFP))

"בשלב מסוים ארה"ב אפשרה ליהודים לטפס בסולם החברתי, להיכנס לעמדות כוח – דברים שלא היו מתקבלים על הדעת קודם לכן. אבל המחיר, כמו בחברות הגירה רבות, היה להשאיר מאחור את הזהות הפרטיקולרית.

"חלק גדול מהיהודים אימצו את המחיר הזה בלב שלם. בדור הראשון עדיין קורצים לחבר'ה: תראו אותנו – מוישל'ה ויוסל'ה מאשדוד – תראו לאן הגענו. אבל הדור השני והשלישי כבר רואים את עצמם אמריקאים, ולבנים.

"והעניין של ה'לבנים' חשוב, כי חלק מההסתה ושטיפת המוח באוניברסיטאות רבות בארה"ב היא תעמולה נגד האנושות הלבנה – כאילו היא אחראית לכל עוולות העולם וחטאיו. בעצם, הלבנים צריכים לסגת ולרדת מעל במת ההיסטוריה ולתת לשחומים ול'שחורים' למיניהם לתפוס את מקומם כי הם המדוכאים והמסכנים.

"באיזה טוויסט אירוני מדהים, הזהות היהודית נתפסת היום כזהות לבנה. זה מדהים כי כשהיהודים הגיעו לאמריקה הם לא היו רחוקים מהשחורים מבחינת המעמד"

"באיזה טוויסט אירוני מדהים, הזהות היהודית נתפסת היום כזהות לבנה. זה מדהים כי כשהיהודים הגיעו לאמריקה הם לא היו רחוקים מהשחורים מבחינת המעמד. לא הרשו להם להיכנס למועדונים, להתארח בבתי מלון, והיו מכסות ליהודים באוניברסיטאות. איזו לבנוּת בדיוק?

"זה תעלול מנטלי כי תמיד רצינו להיות 'לבנים', וכשסוף סוף נהיינו כאלה, כמו שכתב שייקספיר, 'ליטרת הבשר' שאני מגיש לחברה שמרשה לי להתקבל, היא את לבי היהודי. אני מגיש את האינסטינקט שלי ומקבל את עצמי כ'לבן' – ואני גם אסחוב בשבילכם את אשמת הלבנים.

מחאת פעילי "קול יהודי לשלום" ברחבת פסל החירות בניו יורק נגד המלחמה בעזה, 6 בנובמבר 2023 (צילום: STEPHANIE KEITH / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / Getty Images via AFP)

"אבל רגע, בכלל לא היינו פה בזמן העבדות. עכשיו יש חבורת אינטלקטואלים שמנסה בכוח להלביש על היהודים גם את שואת האינדיאנים. אבל היהודים גרו אז בתחום המושב באירופה".

קצת מזכיר את מה שקורה בארץ, עם המלחמה על הנרטיב. פס מן העולם שיח העוּבדות. כל אחד ממציא מציאות שמתיישבת עם האינטרס שלו.
"הנוער היהודי מרגיש צורך להתנכר לישראל כי ישראל היא, על פי מה שהם ספגו, 'פרויקט קולוניאליסטי לבן', והם אמורים להיות בצד של ה'חומים'. אלה היהודים הפרו־פלסטינים: שילוב של אידיאולוגיה מעוותת ורצון נואש להשתייך. להיות חלק מהעדר. אבל העדר עשה סיבוב פרסה והתחיל לרוץ לכיוונם. והדרך היחידה שלהם לשרוד היא לרוץ עם העדר – נגד עצמם. נגד העם שלהם.

"מה שמוביל אותנו לניצחונו של זוהרן ממדאני בבחירות לראשות עיריית ניו יורק. 40% מיהודי העיר הצביעו בעדו. הם הפנימו נרטיב זהותי שגובר על הנרטיב היהודי המסורתי של בני עמך קודמים. סולידריות יהודית – ערך ראשון. זה כבר כמעט לא קיים"".

"היום אני מרגיש פחות בבית ממה שהרגשתי שלשום. זה לא שאני מסתובב ברחוב ומסתכל לצדדים, אבל יש משהו בעובדה שניו יורק בחרה בממדאני שגורם לי להרגיש שהעיר כבר לא תהיה העיר שלי"

הופתעת מההצלחה שלו?
"כבר כמה חודשים אני רואה שהוא הולך ומתחזק. והתחושה היא שמשהו הזדהם. נעכר. שהוא יביא איתו רוחות רעות לעיר. היום אני מרגיש פחות בבית ממה שהרגשתי שלשום. זה לא שאני מסתובב ברחוב ומסתכל לצדדים, אבל יש משהו בעובדה שניו יורק בחרה באדם הזה ובמה שהוא מייצג – שגורם לי, ולהרבה חברים שלי שמתכתבים עכשיו באופן אובססיבי בווטסאפ – להרגיש שניו יורק כבר לא תהיה העיר שלנו.

"ממדאני הוא אויב מוצהר של ישראל והציונות. הוא חלק מדור שבמשך שנים משתמש במילה 'ציוני' כמו שאנחנו משתמשים במילה 'נאצי'. אני מרגיש ניכור מהחברה האמריקאית, ומרגיש שאי אפשר לתקן אותה. וממילא רוב העניין שלי הוא בעולם היהודי־אמריקאי. אחרי שבעה באוקטובר נדהמתי לגלות עד כמה אתה יכול לחיות במדינה אחת – ובעצם להיות אזרח, במובן העמוק של המילה – של מדינה אחרת".

ראש עיריית ניו יורק זוהרן ממדאני, משוחח עם כתבים בניו יורק, 17 בנובמבר 2025 (צילום: AP Photo/Seth Wenig)

אתה חושב לחזור לארץ?
"לפעמים, אבל זה מסובך. אני נשוי ליהודייה אמריקאית. הזהות של הבנות שלי היא בראש ובראשונה אמריקאית, ואחר כך יהודית וישראלית. משמח אותי שהן קשורות לארץ, אבל הן לא ישראליות.

"אני סופר עברי, ולכאורה הייתי צריך לחיות בארץ – אבל הבנתי שלחיות בניו יורק לוקח ממני פחות ממה שהחיים בארץ לוקחים מקרולין. אני קוסמופוליטי וגלובלי, ולכן הבנתי שעדיף לכולנו לחיות בניו יורק ושאמשיך לקיים את חיי הכפולים. מראש יש לי נטייה כזאת".

ספרך האחרון, "דגים גדולים" (כנרת זמורה דביר), יצא לאור כחודש לפני המלחמה. מה קרה לכתיבה שלך מאז?
"כשאתה מוציא ספר, אתה נמצא עמוק בתוך הדרמה הקטנה של היציאה לאור. באתי לארץ והייתי אמור לדבר בכמה אירועים, אבל קרה מה שקרה – ושכחתי שכתבתי אותו. הכול נקבר תחת ההריסות.

"במשך חצי שנה הוצאתי מעצמי המון מילים, ואחרי כל ריאיון הרגשתי כמו מי שעושה שוט וודקה: שנייה של התעלות, אשליה של קתרזיס – ואז כאב ראש. זה לא ריפא אותי. כל תא בגוף שלי צרח מכאב"

"בחצי השנה הראשונה אחרי שבעה באוקטובר, הרבה חברים שלי נתקפו אלם. לא יכלו להוציא מילה. לי קרה משהו הפוך. הייתי בטראומה נוראה ודיברתי את עצמי לדעת. התראיינתי תחת כל עץ רענן בארה"ב ולעיתונות הישראלית. כתבתי מאמרי דעה כסופר עברי שחי בניו יורק בין שתי התרבויות, בין שתי המולדות, בין שתי הלשונות, בין שתי היהדויות.

"במשך חצי שנה הוצאתי מעצמי המון מילים, ואחרי כל ריאיון הרגשתי כמו מי שעושה שוט וודקה: שנייה של התעלות, אשליה של קתרזיס – ואז כאב ראש. זה לא ריפא אותי בכלל. כל תא בגוף שלי צרח מכאב. בכל ריאיון היו אמת וכאב של אדם פשוט־עור".

ומה קרה לכתיבה הספרותית?
"אחרי שישה חודשים האלם שאחז באחרים אחז גם בי. סתמתי את הפה לחצי שנה. אחרי אותה חצי שנה, אולי כאקט של התנגדות, התחלתי לכתוב את הרומן שכבר שנים אני מתכנן לכתוב. חברי הקרוב, פרופסור חיים וייס – שהיה פעיל מאוד בשדה האזרחי במהלך המלחמה והיה צריך גם הוא לחזור אל הכתיבה – הגיע אליי. נסענו לבית בכפר, הדלקנו אש באח ועבדנו במשך כמה ימים.

"מאז אני עובד ברצף. אני לא רוצה להביא את הג'ינקס, אבל חזרתי לפרוזה. אני מוצא מפלט ונחמה בעברית – וזה ספר יהודי מאוד. בכלל, הטקסטים העתיקים שלנו מושכים אותי גם כחומרים ספרותיים: המקרא, המדרשים, ובשנים האחרונות גם הקבלה".

איזה טקסט מקראי אהוב עליך?
"קהלת. הערב אני הולך ללמד את הקלאסיקה: 'הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.' (קהלת א, ב). זהו שיעור במסגרת "Laba" – בית מדרש ומעבדה לתרבות יהודית הפועל בניו יורק מאז 2007. המקום מיועד לאומנים, ומשתמש בטקסטים מן המסורת היהודית כהשראה ליצירה ולחשיבה. אני מלמד בו כמעט 18 שנה, וכיום כבר פועלים סניפים נוספים בברלין, בבואנוס איירס, בסן פרנסיסקו, בברצלונה ובפריז".

"אני חי בין העולמות – בין ארצות הברית לישראל. לא חילוני ולא דתי. לא פה ולא שם. מעין קיום מורכב שאני נמשך אליו (מורכב זה לא תמיד מסובך). יש אנשים שלא היו יכולים לחיות חיים כפולים כמו שלי"

מה תגיד להם על "הבל הבלים"?
"העולם נחלק לשני סוגי קוראים. אלה שרואים בקהלת ספר מדכדך ומבאס, ואלה שרואים בו טקסט יפהפה של חוכמה מרירה־מתוקה. קהלת מצביע על קטנות האדם, ואני חושב שיש משהו מאוד משחרר במחשבה הזאת – משחרר מהאשליה שאתה שולט בהכול".

אתה מאמין באלוהים?
"כן. יש לי תחושה חזקה של אמונה ושל נוכחות אלוהית, אבל אני לא בונה מזה תיאולוגיות. אני לא חילוני. אני שומר כשרות, מניח תפילין, שומר שבת בדרכי. כן נוסע, אבל לא מבשל, לא עובד ולא כותב.

"אני חי בין העולמות": הסופר ראובן (רובי) נמדר נואם בבית המדרש לרבנים באמריקה, ניו יורק (צילום: באדיבות המצולם)

"אני חי בין העולמות – בין ארצות הברית לישראל. לא חילוני ולא דתי. לא פה ולא שם. מעין קיום מורכב שאני נמשך אליו (מורכב זה לא תמיד מסובך). יש אנשים שלא היו יכולים לחיות חיים כפולים כמו שלי. זה כמו שאני אוהב את האנרגיה המטורפת של העיר – ואת נרגעת כשיש סביבך שדות".