הדיפלומט בשגרירות מערב גרמניה בוושינגטון, שכתב במזכר משנת 1965 כי "סוג הליברל היהודי שיש לו השפעה רבה בתעשיית התקשורת המודרנית" הוא האחראי לגל תוכניות טלוויזיה וסרטים על מלחמת העולם השנייה המציגים את חיילי הוורמאכט כ"רעים", ככל הנראה לא חשש מהשלכות כלשהן להערותיו האנטישמיות.
הייתה לו סיבה טובה לכך: שגריר בון לארצות הברית באותה עת, גאורג פון לילינפלד, היה חבר המפלגה הנאצית לשעבר, שעבד במשרד החוץ בצנזור תוכניות רדיו ובגיבוש תעמולה שיועדה לאמריקה. וכפי שחשפו לאחרונה אקדמאים גרמנים, פון לילינפלד היה רחוק מלהיות חריג בצמרת השירות הציבורי של מערב גרמניה לאחר המלחמה.
מחקר חדש חשף כי בעשור הראשון של הרפובליקה הגרמנית החדשה, שני שלישים מאלה שהועסקו אצל הקנצלר קונרד אדנאואר השתייכו בעבר למפלגה הנאצית
מוקדם יותר השנה השלימו המכון להיסטוריה בת זמננו מינכן-ברלין ומכון לייבניץ להיסטוריה בת זמננו בפוטסדאם מחקר שנמשך שש שנים על תיקי כוח האדם של לשכת הקנצלר – אחד המוסדות החזקים והחשובים ביותר בגרמניה.
ממצאיהם, שפורסמו בקיץ הזה בספר "לשכת הקנצלר: הדמוקרטיה של מערב גרמניה והעבר הנאצי", מראים כי בעשור הראשון של הרפובליקה הפדרלית החדשה, שני שלישים מאלה שהועסקו אצל הקנצלר קונרד אדנאואר השתייכו בעבר למפלגה הנאצית.
בין הפקידים שעבדו עבור הקנצלר, שנבחר בבחירות הראשונות של מערב גרמניה לאחר המלחמה ב-1949, היו משפטנים שמילאו תפקיד מרכזי ביישום חוקי נירנברג; מנהלים שפיקחו על גזל רכוש שהיה בבעלות יהודים שנרצחו בשואה; ועיתונאים ויוצרי קולנוע שעבדו במשרד התעמולה של יוזף גבלס.
לשכת הקנצלר הפדרלית של גרמניה, המשקפת את תפקידו המרכזי של הקנצלר בפוליטיקה הגרמנית, מקבילה לבית הלבן ולדאונינג סטריט 10.
בין הפקידים שעבדו עבור הקנצלר היו משפטנים שמילאו תפקיד מרכזי ביישום חוקי נירנברג, מנהלים שפיקחו על גזל רכוש מיהודים שנרצחו בשואה, ועיתונאים ויוצרי קולנוע שעבדו במשרד התעמולה של יוזף גבלס
גונאר טאקה מאוניברסיטת שטוטגרט, אחד מארבעת החוקרים שביצעו את המחקר, ניתח את הרקע של 107 בכירים בלשכת הקנצלר. מתוך 73 אנשים שגויסו עד שנת 1958, 66 אחוזים היו חברים במפלגה הנאצית, ו-20 מהם השתייכו גם לגופים מפלגתיים כגון האס-אס, האס-אה או לארגונים כגון NSKK (חיל הרכב הלאומי-סוציאליסטי) ו-NSV ("רווחת העם הלאומית-סוציאליסטית").
במהלך ארבע השנים הנותרות של תקופת כהונתו של אדנאואר, שיעור זה ירד ל-32% – פועל יוצא של העובדה שבשלב זה, רוב הפקידים הבכירים כבר החלו את הקריירה שלהם אחרי 1945, אומר טאקה.
בקרב הבכירים שגויסו ללשכת הקנצלר הפדרלית ושירתו בה עד 1969, כותב טאקה, חברות במפלגה הנאצית הייתה "הכלל ולא היוצא מן הכלל" בקרב השנתונים המבוגרים יותר.
טאקה גם חקר לעומק את הביוגרפיות של דמויות בכירות במשרדו של הקנצלר המרכז-ימני שכיהן שנים רבות. הוא מצא שמתוך 50 פקידים שנולדו לפני 1918, רק שלושה גילו התנגדות לנאצים. היתר יישרו קו עם המשטר – הצטרפו למפלגה או לגופים המקצועיים שלה כדי לקדם או לשמר את הקריירה שלהם – או שהיו קצינים בוורמאכט, בעלי תפקידים בכירים ברייך השלישי, או ששירתו כמנהלים באירופה הכבושה בידי הנאצים.
החוקרים בדקו לעומק את הביוגרפיות של דמויות בכירות במשרדו של הקנצלר החדש, ומצאו שמתוך 50 פקידים שנולדו לפני 1918, רק שלושה גילו התנגדות לנאצים
בכיר הנאצים הבולט ביותר ששירת בלשכת הקנצלר היה הנס גלובקה. כעוזרו הבכיר של אדנאואר במשך עשור, הוא מילא תפקיד מרכזי בגיוס עובדים לשירות הציבורי.
במהלך כהונתו כפקיד בכיר במשרד הפנים של הרייך, גלובקה סייע בניסוח חוקים ותקנות וסיפק פרשנויות משפטיות לחקיקה הנאצית. הפרשנות שלו לחוקי נירנברג האנטישמיים משנת 1936 "הפכה לנוכחת בכל מקום בבתי המשפט של גרמניה הנאצית, והציעה פרשנויות רבות ונוקשות לכללים", מציין פרופיל שפורסמו ב-2021 ב"טיימס".
עבודתו של גלובקה במשרד התמקדה בהבטחה שהגדרות הגזע יהיו ברורות ככל האפשר, ושיהיה קל לזהות את קורבנותיהן. כך, למשל, הוא היה אחראי לניסוח חוק משנת 1939 שחייב את כל היהודים לאמץ את השמות הפרטיים "ישראל" או "שרה".
ככל שהרייך התרחב, גלובקה סייע להבטיח את היישום המהיר של חוקי הגזע והאזרחות הנאציים ברחבי אירופה. בחקירה בידי בעלות הברית בשנת 1948, הוא הודה לבסוף כי ידע על ההרג ההמוני של יהודים.
גלובקה דאג שהגדרות הגזע יהיו ברורות ככל האפשר, ושיהיה קל לזהות את קורבנותיהן, וסייע להבטיח את יישומם המהיר ברחבי אירופה. בחקירה בידי בעלות הברית ב-1948 הוא הודה כי ידע על ההרג ההמוני של יהודים
המוח שמאחורי תוכנית "השכרת יהודים"
פחות מוכר מגלובקה הוא פרידריך ויאלון, שכיהן כראש מחלקת הכספים והכלכלה במשרד לשכת הקנצלר, ובהמשך במשרד האוצר תחת אדנאואר. לאחר עליית הנאצים לשלטון, ויאלון הפגין במהירות את נאמנותו למשטר כשהצטרף למפלגה הנאצית ולארגון האס-אה.
הציות השתלם: הוא קודם בהדרגה, וב-1937 כבר עבד במשרד האוצר של הרייך בברלין. עד 1941 שירת ויאלון במחלקת הכספים של נציבות הרייך החדשה "אוסטלנד". היא הוקמה כדי לנהל את המדינות הבלטיות הכבושות, שם פעלה מכונת ההרג הנאצית כבר במלוא הקצב.
כפי שמציין טאקה, ניסיונותיו המאוחרים של ויאלון להכחיש שידע על השואה נשמעים חלולים: בניגוד למקומות אחרים, כמעט שלא נעשה שם ניסיון להסתיר את רצח העם, ויהודים נרצחו באכזריות לעיני כל.
ויאלון עצמו עמד במרכז המאמץ לנצל עבודת כפייה של יהודים – ולבזוז את רכושם של יהודים שגורשו ושל יהודים שמתו. לפי עדות של ניצול, הוא היה גם "אורח תדיר" במחנה הריכוז סלספילס ליד ריגה, והיה עד לאופן המשפיל שבו נגזלו מן היהודים בגדיהם ותכשיטיהם.
במהלך כהונתו של ויאלון, מספר היהודים שהמינהל "השכיר" לחברות שונות כעובדי כפייה יותר מהוכפל והגיע לכמעט 14 אלף.
ויאלון עצמו עמד במרכז המאמץ לנצל עבודת כפייה של יהודים – ולבזוז את רכושם של יהודים שגורשו ושל יהודים שמתו. במהלך כהונתו, מספר היהודים ש"הושכרו" כעובדי כפייה יותר מהוכפל והגיע לכמעט 14 אלף
אף שוויאלון סווג בתחילה כ"תומך נאצי נלהב" במסגרת תהליך הדה-נאציפיקציה, הוא הצליח לטהר את שמו באמצעות הצהרות ומסמכים שמסר בעצמו ועדויות עדים, שלדברי טאקה לא ניתן היה לאמת באמצעות מחקר מקיף.
אחרי פרישתו – הקריירה שלו אחרי המלחמה הסתיימה כמזכיר המדינה במשרד הפדרלי לשיתוף פעולה כלכלי – ויאלון חמק שוב מרשת המשפט. הוא הואשם בעדות שקר לאחר שטען שלא ידע על השמדת היהודים, אך זוכה ב-1971 ומת ב-1990, כמה חודשים לאחר נפילת חומת ברלין.
קריירות אחרי המלחמה שלא נפגעו מהשתתפות בשואה
בעוד שפשעיהם של גלובקה וויאלון הם אולי החמורים ביותר, המחקר מספק דוגמאות נוספות לאנשים שהקריירות שלהם אחרי המלחמה לא נפגעו מעברם הנאצי או מהשתתפותם ברצח העם.
רודולף קרילה, למשל, היה מנהל שנשלח לנהל מחוז בחבל הסודטים – תפקיד שבו כיהן, למעט תקופה קצרה בנורמנדי הכבושה, מיולי 1939 ועד סוף המלחמה.
המחקר מספק דוגמאות לאנשים שהקריירות שלהם לא נפגעו מהשתתפותם ברצח העם, כמו מנהל מחוז בסודטים (תפקיד שניתן רק לחברי מפלגה "מהימנים") או עובד במשרד הכלכלה הנאצי שפיקח על ביזת היהודים
כפי שטענו התובעים אחרי המלחמה במסגרת הליכי הדה-נאציפיקציה, זה היה תפקיד מפתח שרק חברי מפלגה מהימנים יכלו לאייש. אך קרילה התחמק מאחריות, ותוך פחות מעשור כבר עבד בלשכת הקנצלר וטיפל בענייני מועצת ההגנה הפדרלית.
יוזף רוסט עבד במחלקת הבנקאות של משרד הכלכלה של הרייך, שסייעה לפקח על הביזה השיטתית של פעילותם המסחרית של יהודי גרמניה. בהמשך היה מעורב בתוכניות לניצול עובדי כפייה סובייטים. בתוך חמש שנים מתבוסת הנאצים, רוסט כבר היה בלב המדינה המערב-גרמנית ועבד בלשכת הקנצלר בנושאי כספים, כלכלה ותוכנית מרשל.
לשכת העיתונות הפדרלית, שהייתה בתחום סמכותה של לשכת הקנצלר, אוישה לעיתים קרובות יותר בעיתונאים ובכותבים מאשר בפקידים. אך לחלק מהאנשים הללו היו קשרים בעייתיים לא פחות עם העבר הנאצי.
כך למשל, פליקס פון אקארט, שמונה לראש לשכת העיתונות של אדנאואר ב-1952, היה תסריטאי מוכשר שעבד על יותר מ-20 סרטים בתקופת הרייך השלישי. גבלס היה מעורב במידה רבה בסרטו "הפיטורים", שהיה אחד ממספר מצומצם של סרטים שזכו לתואר "סרט האומה" מטעם משרד התעמולה.
גם הנס-היינריך ולכרט, שניסח נאומים ומאמרים עבור אדנאואר ובהמשך מונה לראש תחום הפרסומים בלשכת העיתונות, שירת כעורך פוליטי בעיתון הברלינאי של גבלס, Der Angriff, והנס שירמר, ראש המחלקה לענייני חוץ בלשכת העיתונות, הצטרף למפלגה הנאצית ב-1933 והמשיך לעבוד במשרד התעמולה ובמחלקת מדיניות הרדיו של משרד החוץ.
לשכת העיתונות הפדרלית, שהייתה בתחום סמכותה של לשכת הקנצלר, אוישה לעיתים קרובות יותר בעיתונאים ובכותבים מאשר בפקידים. אך לחלק מהאנשים הללו היו קשרים בעייתיים לא פחות עם העבר הנאצי
"זה היה בעייתי שאנשים שבעבר הגנו על מסעות הכיבוש של היטלר היו כעת אחראים לתדמיתה של הרפובליקה הפדרלית, ושמי שבעבר עסקו בתעמולה אנטישמית היו אמורים כעת לייצג מדיניות כנה של התמודדות עם העבר", אמרה ל"זמן ישראל" ההיסטוריונית ד"ר יוטה בראון ממרכז לייבניץ להיסטוריה בת זמננו בפוטסדאם, שכתבה את הפרק על לשכת העיתונות הפדרלית במחקר.
![ההיסטוריונית ד"ר יוטה בראון ממרכז לייבניץ להיסטוריה בת זמננו בפוטסדם (צילום: באדיבות המצולמת)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2026/01/Jutta-Braun-Courtesy.jpg "ההיסטוריונית ד"ר יוטה בראון ממרכז לייבניץ להיסטוריה בת זמננו בפוטסדם (צילום: באדיבות המצולמת)")
אדנאואר עצמו היה קורבן של הנאצים. הוא הודח מתפקידו כראש עיריית קלן זמן קצר לאחר עליית היטלר לשלטון, ונעצר ונכלא פעמיים בעקבות "ליל הסכינים הארוכות" וקשר ה-20 ביולי 1944 הכושל להתנקש בחיי היטלר.
אך לאחר שנבחר ב-1949 לעמוד בראש ממשלתה של הרפובליקה הפדרלית החדשה של גרמניה, אדנאואר היה נחוש גם למתוח קו סיום לתקופה הנאצית: הוא לחץ להפסיק את הדה-נאציפיקציה, לשחרר פושעי מלחמה מורשעים, ולהחזיר לשירות הציבורי את כל מי שלא נמנו עם העבריינים החמורים ביותר. זאת לצד דחיפה לפיוס עם בעלות הברית המערביות ועם מדינת ישראל החדשה, ונכונות לקבל אחריות לפשעי הנאצים ולשלם פיצויים לקורבנותיהם.
לאחר שנבחר, אדנאואר היה נחוש למתוח קו סיום לתקופה הנאצית: הוא לחץ להפסיק את הדה-נאציפיקציה, לשחרר פושעי מלחמה מורשעים, ולהחזיר לשירות הציבורי את כל מי שלא נמנו עם העבריינים החמורים ביותר
אדנאואר ותומכיו טענו כי הקמת מינהל יציב ומתפקד מחייבת ניסיון וכשירות. אך מחקרו של טאקה מצביע על כך שהקנצלר וגלובקה העדיפו גם אנשים שיהיו אמינים פוליטית ובעלי זיקה למפלגה הנוצרית-דמוקרטית.
רובם היו משפטנים שמרנים מן המעמד הבינוני-גבוה, שמוצאם בחבל הריין – מולדתו של אדנאואר. מי שהיו בעלי עבר אנטי-נאצי מובהק אמנם גויסו ללשכת הקנצלר – אך לא זכו ליחס מיוחד או להעדפה כלשהי.
ככל שהמלחמה הקרה אפפה את יחסי מזרח-מערב, המחויבות לאנטי-קומוניזם סיפקה "גשר שאפשר אפילו לאנטישמים מן הגרועים ביותר לחזור לעמדות כוח", אומרת בראון.
נכונותו של אדנאואר להעלים עין מתפקידיהם המפוקפקים של אחדים מכפופיו ברייך השלישי סיפקה גם "איתות לאזרחים בעלי עבר נאצי שיינתן להם סיכוי שני", היא מוסיפה.
נכונותו של אדנאואר להעלים עין מתפקידיהם המפוקפקים של אחדים מכפופיו ברייך השלישי סיפקה גם "איתות לאזרחים בעלי עבר נאצי שיינתן להם סיכוי שני", לפי החוקרים
באותה עת, מדגישה בראון, לאדנאואר לא הייתה כל כוונה להפיץ אידאולוגיה נאצית. מתוך חשדנות כלפי היעדר תודעה דמוקרטית בקרב בני עמו, הוא אימץ, באופן פרדוקסלי, שיטות סמכותניות ופטרנליסטיות כדי לבסס את הסדר הדמוקרטי החדש.
מלחמת דעת הקהל
לפי המחקר, רצונו של הקנצלר לפתוח דף חדש לאחר שעתה האפלה ביותר של גרמניה תורגם לא פעם לרצון "להיראות טוב בחו"ל".
למרות כל הדיבורים על התמודדות עם פשעי הנאצים, לשכת העיתונות ושגרירויות המדינה מעבר לים נראו לעיתים כמי שמעדיפות את "דימוי המבצעים, ולא את נקודת המבט של הקורבנות".
מוניטין הוורמאכט התברר כנושא שנוי במיוחד במחלוקת: הגרמנים היו להוטים להיאחז במיתוס שלפיו ידיו של הצבא הסדיר נקיות, וכי נתיב הדמים של רצח ההמונים שנמתח ברחבי אירופה הכבושה היה באחריות האס-אס בלבד
מוניטין הוורמאכט התברר כנושא שנוי במיוחד במחלוקת: הממשלה והחברה הרחבה היו להוטות להיאחז במיתוס שלפיו ידיו של הצבא הסדיר נקיות, וכי נתיב הדמים של רצח ההמונים שנמתח ברחבי אירופה הכבושה היה באחריות האס-אס בלבד.
אדנאואר הצליח להשיג גושפנקא חשובה לטענה הזו: ב-1951 שוכנע דווייט אייזנהאואר, ראש נאט"ו, שהיה המפקד העליון של בעלות הברית באירופה ולימים נשיא ארה"ב, לפרסם הצהרה שלפיה הרוב הגדול של הוורמאכט נהג בכבוד.
כתוצאה מכך, הפכו סרטים ותוכניות "אנטי-גרמניים" ששודרו מעבר לים למוקד עניין של לשכת העיתונות הפדרלית ושל שגרירויות משרד החוץ.
ב-1963 התלוננה שגרירות גרמניה בקנדה במרירות בפני בכירים בתאגיד השידור הקנדי על שידורים "בלתי הוגנים" ו"פוגעניים", לאחר שבוע שבו שודר סרט תיעודי על מרד גטו ורשה וסרט עלילתי משנת 1944 על העמדה לדין – אז בדיונית – של פושעי מלחמה נאצים.
השגרירות הזדעמה במיוחד מכך שהתוכניות שודרו דווקא בשבוע שבו התכנסה מועצת נאט"ו באוטווה. היא הכירה בדיוק ההיסטורי של השידורים, אך טענה שהם מנציחים את התפיסה ש"גרמניה לא השתנתה". איגרת הדיפלומטים הניבה התנצלות מצד מנהלי הטלוויזיה.
ב-1963 התלוננה שגרירות גרמניה בקנדה לתאגיד השידור הקנדי על שידורים "בלתי הוגנים ופוגעניים", לאחר שידור סרט תיעודי על מרד גטו ורשה וסרט עלילתי מ-1944 על העמדה (בדיונית) לדין של בכירים נאצים
גם הסדרה האמריקאית "Combat!", שהמחישה בדרמה את חוויותיהם של חיילים אמריקאים באירופה בזמן המלחמה, הרגיזה במיוחד דיפלומטים גרמנים, לא רק בארצות הברית אלא גם ברחבי אמריקה הלטינית.
כך, למשל, השגרירות הגרמנית בקראקס התלוננה שהגרמנים מוצגים כמי ש"בוזזים, שודדים ורוצחים נשים וילדים", ואילו בגואטמלה הדאיג את הדיפלומטים השילוב בין הזדון המיוחס לתוכנית לבין הפופולריות הבלתי מוטלת בספק שלה.
כאשר הסדרה ירדה מן המסך, הופנתה תשומת הלב אל "The Rat Patrol", שהתמקדה במעלליה של יחידת בעלות הברית שניסתה להטריד את "קורפוס אפריקה" של רומל, ואל "Jericho", סדרת ריגול שעלילתה מתרחשת באירופה הכבושה.
נבחנו תגובות אפשריות שונות. התקיים דיון בשאלה אילו לחצים כלכליים ניתן להפעיל על חברות אמריקאיות שהפיצו את הסדרה "Combat!", וכן על נותני החסות שלה – כגון קוקה-קולה, קולגייט וג'נרל אלקטריק.
הגרמנים גם קיימו דיון בשאלה אילו לחצים כלכליים ניתן להפעיל על חברות אמריקאיות שהפיצו את הסדרה "Combat!", וכן על נותני החסות שלה – כגון קוקה-קולה, קולגייט וג'נרל אלקטריק
השגרירות בוושינגטון – שזיהתה את השפעתם השלילית של "ליברלים יהודים" בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה – דנה עם לשכת העיתונות באפשרות להעלות את הנושא לסדר היום עבור יורשו של אדנאואר, לודוויג ארהארד, כדי שידון בו עם נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון בפגישה בבית הלבן.
בנוסף, עיתון הפונה לגרמנים-אמריקאים שמושבו בניו יורק שיתף פעולה עם דיפלומטים בקמפיין שקרא לקוראים להתלונן בפני תחנות טלוויזיה, מפרסמים ונציגיהם בקונגרס על "שידורי טלוויזיה אנטי-גרמניים".
כפי שמציינת בראון בפרק שכתבה, לא רק דרמות הטרידו את ממשלת גרמניה. היה חשש שסרטים תיעודיים – כגון זה שבחן את החיים במחנה ריכוז – יעניקו נופך של אותנטיות ל"השמצות" על "האופי הלאומי הגרמני" שנכללו בדרמות סנסציוניות יותר. אלא שעל אף כל האנרגיה שהושקעה במעקב אחר התוכניות, ללשכת העיתונות הייתה השפעה מועטה עליהן.
"עובדי לשכת העיתונות לא נחלו ברובם הצלחה, משום שנאלצו להתמודד עם רשת של גופי תקשורת ממלכתיים ופרטיים בחו"ל שלא ניתן היה להשפיע עליהם בדרך זו", אומרת בראון. "הפרקים הללו מעידים יותר על דימויים העצמי של הגרמנים מאשר על השפעתה של לשכת העיתונות הפדרלית. החברה הגרמנית עדיין לא פיתחה באותה עת גישה כללית של ביקורת עצמית כלפי פשעי גרמניה".
לא רק דרמות הטרידו את ממשלת גרמניה. היה חשש שסרטים תיעודיים – כגון זה שבחן את החיים במחנה ריכוז – יעניקו נופך של אותנטיות ל"השמצות" על "האופי הלאומי הגרמני" שנכללו בדרמות סנסציוניות יותר
עם זאת, לשכת העיתונות לא טעתה כשזיהתה את כוחה של הטלוויזיה לעצב תפיסות – אם כי לא בהכרח באופן שציפתה.
כפי שמציינת בראון, שידורה במערב גרמניה של המיני-סדרה הדרמטית "שואה" של רשת NBC משנת 1978, בכיכובם של מריל סטריפ, ג'יימס וודס וסם ונאמייקר, "חולל שינוי משמעותי בתרבות הזיכרון והוביל להכרה באשמה הגרמנית", ואילץ את המדינה להתמודד סוף סוף עם פשעיה החמורים ביותר.
למרבה האירוניה, כמה מן האחראים לפשעים הללו הורשו לעבוד במשרד הבכיר ביותר במדינה – ואף מילאו תפקיד בבניית הדמוקרטיה שאפשרה כעת לגרמנים להתמודד עם עברם הקולקטיבי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנווכי היתה בכלל חלופה? גרמניה נזקקה במהירות להנהגה וניהול אזרחי תקין של מוסדותיה המשתקמים תחת פיקוח מערבי בדוק. לפחות הנאצים שינו ברובם את עורם ורבים מהם היכו על חטא וסייעו לקוממיות מדינת ישראל. בל נישכח גפ, כמה נאצים הועברו לארהב וגם לרוסיה בזכות הידע שלהם במכונות ההשמדה השונות שפיתחו בגרמניה של הילטרואני בטוח שעד היום לא כל המידע שהועבר חשוף לציבור
בנו ונכדו של אחד המממנים הבולטים של היטלר נהיו נשיאי ארה"ב.
אדולף ואווה הוברחו לארגנטינה (יש להניח שבמושבים נפרדים).
ריינהרד גהלן – המרגל הראשי של היטלר לחזית המזרחית, מילא לאחר המלחמה את אותו התפקיד עבור ה-CIA, והקים את אירגון הביון של גרמניה המערבית.
אלפי (לפחות) יוצאי SS גויסו ל-CIA, ומדענים נאצים הובילו את מיזם ההונאה NASA.
אוטו סקורצני עבד עבור המוסד.
בקיצור, הנאצים ניצחו, רק שכחו לספר לכם.
העיקר שבישראל החרימו את הרברט פון-קאראיאן (לא שזה הפסד גדול).