ב-22 בדצמבר 2025 החליטה ממשלת ישראל פה אחד לקבל את הצעת שר הביטחון ישראל כ"ץ לסגור את גלי צה"ל, כשהיעד שנקבע הוא הפסקת השידורים לכל המאוחר ב-1 במרץ 2026. במקביל ננקטו צעדי "יישום" כגון עצירת התקשרויות, מיונים והיערכות לשיבוץ.

העתירות לבג"ץ כבר הוגשו, ונשיא העליון יצחק עמית הורה למדינה להגיב וקבע שהדיון יתקיים עד סוף ינואר 2026, ואף הוציא צו ביניים במעמד צד אחד, המורה על הפסקת כל הצעדים לקראת סגירת התחנה.

אלא שהוויכוח האמיתי איננו רק "בעד או נגד גל"צ". הדיון הוא על אופן קבלת החלטת הסגירה. האם בסמכות הממשלה לפרק בפועל גוף שידור ציבורי באמצעות החלטה מנהלית, או שהדבר מחייב חקיקה ראשית בכנסת. היועצת המשפטית לממשלה הביעה התנגדותה וכפרה בסמכותה של הממשלה לקבל את ההחלטה על סגירת גל"ץ ללא חקיקה.

הוויכוח האמיתי איננו רק "בעד או נגד גל"צ". הדיון הוא על אופן קבלת החלטת הסגירה. האם בסמכות הממשלה לפרק בפועל גוף שידור ציבורי באמצעות החלטה מנהלית, או שהדבר מחייב חקיקה ראשית בכנסת

כאן נכנס לתמונה תקדים מאיר עיניים. פרשת סגירת הטלוויזיה החינוכית בקיץ 2002. שרת החינוך דאז לימור ליבנת, אחרי קבלת המלצות ועדת האוזר (אותה היא מינתה), החליטה להפסיק את פעילות הטלוויזיה החינוכית.

ועד העובדים וגופים ציבוריים עתרו לבג"ץ (בג"ץ 7201/02) בדרישה לבטל את החלטת הסגירה. בית המשפט הוציא צו ביניים שאסר על צמצום או הגבלה של היקף פעילות החינוכית. "שרת החינוך והממשלה יימנעו מהגבלה או צמצום היקף פעילותה של הטלוויזיה החינוכית", נאמר שם – והורה למעשה להקפיא את מהלכי הסגירה עד להכרעה בעתירה. בהמשך אף נדחתה בקשת השרה לצמצם את הצו.

לב העתירה היה עיקרון חוקתי־מנהלי: החינוכית פעלה מכוח הסדר חוקי. לכן, כך נטען, אין לבצע את פירוקה "במחטף" של שר יחיד וללא אישור הכנסת. בג"ץ, בעצם מתן צו הביניים ובהתעקשות על הליכים תקינים, קבע כי החלטה קיצונית שקובעת עובדות בשטח ללא כל ניסיון לעשות לתיקון הליקויים בחינוכית כפי שעלו מדו"ח האוזר, איננה תחליף לחקיקה. ובפרט כשמדובר בשינוי מבני עמוק של גוף ציבורי בעל חשיבות ציבורית. ובלשון בית המשפט: "מדוע לא יפעלו להסדיר בחקיקה את המבנה הארגוני והמעמד המשפטי של הטלוויזיה החינוכית".

וזה בדיוק המקום להדגיש: החלטת בג"ץ בעניין הטלוויזיה החינוכית איננה "מקרה פרטי"; היא תקדים עקרוני החל גם על סגירת גל"צ. אותו מבחן הסמכה בחוק, הליך תקין, והימנעות מיצירת מציאות בלתי־הפיכה מקרין כמעט אחד־לאחד על הניסיון לסגור תחנת שידור צבאית המשדרת לציבור הרחב, ושמשמעותה הציבורית חורגת בהרבה ממסגרת "יחידה" בצה"ל.

בג"ץ, בעצם מתן צו הביניים ובהתעקשות על הליכים תקינים שעצרו את פירוק הטלוויזיה החינוכית, קבע כי החלטה קיצונית שקובעת עובדות בשטח, ללא כל ניסיון לעשות לתיקון הליקויים בחינוכית – אינה תחליף לחקיקה

כאשר הממשלה מבקשת לפרק מוסד שידור בעל תפקיד במרחב הדמוקרטי, הנטל להסדיר זאת בחקיקה אינו קישוט פורמלי; הוא תנאי יסוד ללגיטימיות.

מכאן נגזרת גם מסקנה מעשית: בג"ץ יתקשה להתעלם מן ההיגיון המשפטי שכבר הופעל בעבר, שהרי בפרשת החינוכית הוא עצמו סימן גבול ברור בין הסמכות הנתונה לשר לפעול בתחום עליו הוא מופקד, לבין החלטה שחייבת לעבור במסלול החוקי הראוי. כלומר, אם הממשלה רוצה לסגור את גל"צ – שתביא זאת לכנסת לתהליך חקיקה מלא.

גם אם בג"ץ יבלום את סגירת גל"צ, אין בכך ערובה לעצמאות התחנה. מצב של "אי סגירה" של גל"ץ עלול להפוך למצב ביניים מתמשך, שבו הגוף משדר תחת איום קבוע של סגירה. 

במקרה כזה, גוף השידור צפוי להצרת צעדיו ולהתנכלות מתמשכת: התערבות בתכנים, סגירת מחלקת החדשות, מינויים פוליטיים, קיצוצי תקציב והקמת מנגנוני פיקוח שמצננים יוזמה וביקורת. כך קרה גם בטלוויזיה עד לסגירתה.

ב־2014 הוגש דו"ח ועדת לנדס, שהמליץ על הקמת גוף שידור ציבורי חדש לצד סגירת רשות השידור והטלוויזיה החינוכית. המלצות אלה עוגנו בחקיקת "חוק השידור הציבורי הישראלי". עצם ביטול הסגירה הצפוי אינו סוף הסיפור, שכן קיימת אפשרות סבירה שנושא סגירת גל"ץ יסתיים בחקיקה.

בג"ץ יתקשה להתעלם מן ההיגיון המשפטי שכבר הופעל בעבר, שהרי בפרשת החינוכית הוא עצמו סימן גבול ברור בין הסמכות הנתונה לשר לפעול בתחום עליו הוא מופקד, לבין החלטה שחייבת לעבור במסלול החוקי הראוי

ובינתיים השאלה המכרעת היא אילו מנגנוני הגנה מוסדיים יבטיחו שלא תתקיים "סגירה זוחלת" שתביא לדעיכה איטית של התחנה.

גרשון גרשון הוא עיתונאי, מנהל חטיבת תוכניות בטלוויזיה החינוכית לשעבר.