חזרתי הביתה לפני עשרה ימים אחרי ביקור ראשון ביפן, ואני עדיין מסוחרר מהלם התרבות. זו הייתה מנה כפולה: ההצפה החושית שהיא יפן, והניגוד שבחזרה לישראל.

יפן היא ארץ של סתירות. היא אנרגטית ומכובדת; בו-זמנית חשדנית ושאפתנית בכל הנוגע למערב; דתית מאוד אך לא קיצונית; אנשיה מסוגרים ולא תקשורתיים ביום, אך מוחצנים, חמים ופטפטנים בתוך מסעדות ובלילות – ובעיקר בברי סאקה.

יפן היא ארץ של סתירות. היא אנרגטית ומכובדת; בו-זמנית חשדנית ושאפתנית בכל הנוגע למערב; דתית מאוד אך לא קיצונית; אנשיה מסוגרים ולא תקשורתיים ביום, אך מוחצנים, חמים ופטפטנים בלילות

אם אתם חיים שם או ביקרתם שם, ייתכן שתערערו על אחת מההכללות הללו או על כולן, ובצדק. כמו שאמרתי, ארץ של סתירות.

במקום שבו התחלנו, בטוקיו, יש פשוט כל כך הרבה אנשים. 40 מיליון איש, העיר הגדולה בעולם, פי ארבעה מכלל אוכלוסיית ישראל. תחשבו על טיימס סקוור בניו יורק או על כיכר פיקדילי בלונדון ואז תכפילו את זה – אני לא יודע פי כמה – כדי לקבל תחושה של כמות מוקדי הקניות, האוכל והצפייה באנשים, על שלל אורות הניאון המסנוורים שלהם.

התקפה על החושים: לקוחות בסניף של רשת הדיסקאונט היפנית Don Quijote ברובע שיבויה שבמרכז טוקיו (צילום: Richard A. Brooks / AFP)

בקומה השביעית, בבניינים שנעים בין ארכיטקטורה סתמית לבין חדשנות קצה, יש המוני אנשים במסעדות, בחנויות אלקטרוניקה, בחנויות תקליטים ובמכוני ניתוחים קוסמטיים. בפנים, המקומות האלה רוחשים פעילות ורעש.

אבל אפילו באזורים העמוסים והתוססים ביותר, בחוץ, ברחובות עצמם, התנועה ממושמעת ונטולת צפירות, ועל המדרכות שורר שקט כמעט על-טבעי.

בביקורינו הקצר גילינו שהאנשים מנומסים באופן בלתי רגיל. כל פעולה מלווה בקידות קטנות ובהכרת תודה, אנשים יוצאים מגדרם כדי לעזור לך, ושמענו סיפורים רבים על אנשים שהרחיקו לכת כדי להחזיר חפצים אבודים

בביקור הקצר שלנו, גילינו שהאנשים מנומסים באופן בלתי רגיל. כל פעולה וכל אינטראקציה מלוות בקידות קטנות ובהכרת תודה חוזרת ונשנית ("אריגטו גוזאימסו"); אנשים יוצאים מגדרם כדי לעזור לך בהכוונה, גם אם למעשה הם לא יודעים לאן בדיוק אתה צריך להגיע. שמענו לא מעט סיפורים על אנשים שהרחיקו לכת כדי להחזיר טלפונים ותיקים שנשכחו. ולכאורה, יש מעט מאוד פשיעה.

ראינו רק מעשה אלימות אחד, שהופנה כלפי צעצוע זעיר: נוסע ברכבת לילית מאוחרת התיישב מולנו, לצד ברווזון פלסטיק קטן וזוהר (הייתה בו נורה) שנשאר לבדו בקרון כמעט ריק. ביעילות פתאומית, במכה אחת, הוא בעט אותו מהכיסא והעיף אותו החוצה דרך דלתות הרכבת.

ברווז פלסטיק קטן וזוהר על מושב רכבת בטוקיו, זמן קצר לפני קצו, ינואר 2026 (צילום: י"כ)

זה היה חריג באופן מרהיב מהאופי (הלאומי), במיוחד ברכבות, שבהן שלטים מבקשים מהנוסעים לא לדבר בטלפון ורוב האנשים מצייתים בנאמנות. הם יושבים ועומדים, שוב, בדממה כמעט מוחלטת.

כמעט כולם עם אוזניות, צופים במסכים או מקלידים במהירות בלתי אפשרית בטלפונים שלהם. כלומר, אלו שאינם ישנים; ימי עבודה של 12 שעות אינם נדירים שם, ורבים מהנוסעים ברכבת פשוט מעולפים, מותשים בעליל

כמעט כולם עם אוזניות, צופים במסכים או מקלידים במהירות בלתי אפשרית בטלפונים שלהם. כלומר, אלו שאינם ישנים; ימי עבודה של 12 שעות אינם נדירים שם, ורבים מהנוסעים בעיר – בשעות הבוקר המוקדמות, בערב ומאוחר יותר – פשוט מעולפים, מותשים בעליל.

נראה שהתזונה עשירה בפחמימות (אורז ואטריות), ודלה להפתיע בירקות ובפירות. ובכל זאת אנשים אינם סובלים מעודף משקל, ותוחלת החיים גבוהה מאוד.

רכבת חולפת בזמן שנוסעים ממתינים על רציף בתחנת Nakano Station בטוקיו, בשעת ערב, יפן, 14 ביוני 2025 (צילום: Philip FONG / AFP)

נדמה שמתרחש שם שינוי דורי: דור מבוגר צנוע שמכבד סמכות, ומולו צעירים רבים שהם סופר-מגניבים ורועשים.

יפן גאה בתרבותה, במסורותיה ובהיסטוריה שלה ומגוננת עליהן (אם כי מוזיאון המלחמה "יושוקאן" מציג באופן בולט מצג שווא לגבי הברית עם הנאצים ולגבי פשעי המלחמה מתקופת מלחמת העולם השנייה).

נדמה שמתרחש שם שינוי דורי: דור מבוגר צנוע שמכבד סמכות, ומולו צעירים רבים שהם סופר-מגניבים ורועשים. יפן גאה בתרבותה, במסורותיה ובהיסטוריה שלה, אך הפנים בפרסומות הם של צעירים שנראים מערביים

עם זאת, הפנים בפרסומות הם של דוגמנים יפנים צעירים שנראים מערביים. חנויות מוכרות ערכות ביתיות שבהן משתמשים חלק מהצעירים כדי ליצור זמנית קפל בעפעף שמעניק מראה מערבי יותר; זו לא תופעה חדשה, אבל היא די נפוצה.

חלק מהדברים הללו, כולל אינסוף התודות, שונים מאוד מישראל. בנקודה הזו, כמו גם בהרבה היבטים אחרים של החוויה שלנו, אינטראקציות שנמצאות איפשהו באמצע – בין הנורמות היפניות לנורמות הישראליות – היו יכולות להיות נחמדות.

שירותים ציבוריים מעוצבים בטוקיו, יפן, 5 ביוני 2023 (צילום: Yuichi YAMAZAKI / AFP)

התאפקתי שלא לפתוח את הטור הזה בשירותים, אבל כולנו צריכים… אהה… לשחרר את זה במוקדם או במאוחר, אז הנה זה בא.

אם ראיתם את הסרט "Perfect Days", אתם יודעים שהשירותים הציבוריים בטוקיו הם יצירות אמנות – אדריכלית, טכנולוגית והיגיינית. אשתי, שמעולם לא ויתרה על ההזדמנות לדגום שירותים ציבוריים איכותיים, ניצלה ארבעה כאלה בטווח של כמה מאות מטרים ובתוך כמה שעות קצרות במרכז טוקיו.

השירותים הציבוריים בטוקיו הם יצירות אמנות אדריכלית, טכנולוגית והיגיינית. אלו ארמונות עונג עתירי טכנולוגיה, מבריקים מניקיון, עם מושבים מחוממים ומבחר מוזיקלי. בחלקם המכסה מתרומם כדי לקבל את פניך

בתי שימוש בכל רחבי המדינה הם ארמונות עונג עתירי טכנולוגיה – מבריקים מניקיון, עם מושבים מחוממים ומבחר מוזיקלי. בחלקם המכסה מתרומם כדי לקבל את פניך כשאתה נכנס לחדר.

לא אעמיק יותר מדי בפרטים, אבל יש כל כך הרבה לוחות בקרה, עם כל כך הרבה, איך נאמר, אפשרויות של "אחרי ההקלה", שלעתים די קשה לזהות את הכפתור שפשוט מוריד את המים.

הנחיות מיוחדות להפעלת השירותים על הקיר בשירותים ציבוריים בטוקיו (צילום: AP Photo/Koji Sasahara)

באחד מבתי הקפה הקטנטנים (יש אינספור כאלה) בפרוור של טוקיו, מקום עם שלושה שולחנות ומנהלת יחידה, לא הצלחתי למצוא את כפתור ההדחה בשירותים המפוארים-כרגיל, אפילו כשנעזרתי בטלפון ובפונקציית התרגום המהימנה של המצלמה.

ויתרתי וקראתי לחצי השני שלי, האולטרה-מוכשרת, שגם היא לא מצאה ופרצה בהתקף צחוק בלתי נשלט.

באחד מבתי הקפה הקטנטנים בפרוור של טוקיו, מקום עם שלושה שולחנות ומנהלת יחידה, לא הצלחתי למצוא את כפתור ההדחה בשירותים המפוארים, אפילו כשנעזרתי בטלפון ובפונקציית התרגום המהימנה של המצלמה

הבעלים, שקלטה את מצוקתנו, הקלידה במהירות הודעה בטלפון שלה, תרגמה אותה לאנגלית והושיטה לנו את המכשיר: "אתם מתקשים להוריד את המים בשירותים?", הנהנו. היא סידרה את הפינוי.

לוח בקרה של "אסלת רחצה" (Washlet) בדירה בטוקיו (צילום: Behrouz MEHRI / AFP)

ואם כבר מדברים על אינסוף בתי קפה, ברים ומסעדות קטנטנים בכל עיר שבה ביקרנו – אני לא מצליח להבין את הכלכלה היפנית. אני לא יודע איך בר או בית קפה יכולים לשרוד על חצי תריסר לקוחות בערב.

באופן רחב יותר, המשכורות לא נראות גבוהות במיוחד, ובכל זאת נדמה שבאופן כללי אנשים חיים טוב. מותגים גדולים, גלובליים ויוקרתיים נוכחים בעוצמה במרכזי הערים. הסבירו לי שמעמד הביניים של יפן לא נשחק כפי שקרה בחלקים רבים של המערב.

אני לא מצליח להבין את הכלכלה היפנית. אני לא יודע איך בר או בית קפה יכולים לשרוד על חצי תריסר לקוחות בערב. באופן רחב יותר, המשכורות לא נראות גבוהות במיוחד, ובכל זאת נדמה שבאופן כללי אנשים חיים טוב

הירידה באוכלוסיית יפן מתועדת היטב. נראה שבזמן האחרון יש עלייה במספר האנשים שמביאים ילדים לעולם, אבל רבות מהעגלות מכילות כלבים, ואני לא מתבדח. כלבים במעילים.

כלבים, שכפי שראינו במו עינינו, כשמניחים אותם על המדרכה ומעודדים אותם להתקדם בכוחות עצמם, הם נשארים נטועים במקום ומסרבים בעקשנות לזוז, עד שבעליהם מחזירים אותם לעגלת הכלב שלהם.

כלב יושב מאחורי בעליו על אופניים ברובע אסאקוסה בטוקיו, פברואר 2025 (צילום: Philip FONG / AFP)

נראה שהממשלה דוחפת לתעסוקה מקסימלית. אנשים בשנות ה-70 וה-80 לחייהם מועסקים כדי לעמוד כל היום בכניסות לאתרי בנייה עם מקלות אדומים זוהרים, רק כדי להזהיר הולכי רגל אם משאית עומדת לצאת.

חצי תריסר צעירים וצעירות נמצאים שם כדי לכוון מבקרים לקופת הכרטיסים במוזיאונים, כשאדם אחד היה מספיק בהחלט.

עצים וצמחייה נגזמים בקפידה; היינו שם בזמן שלגים, ועצים וענפים, בכל מקום שהיו עלולים להישבר תחת המשקל, נקשרו ונתמכו במערכות חבלים מורכבות ובתומכי במבוק – מבצע לוגיסטי עצום. איך כל זה עובד כלכלית?

היינו שם בזמן שלגים, וראינו שעצים וענפים, בכל מקום שהיו עלולים להישבר תחת המשקל, נקשרו ונתמכו במערכות חבלים מורכבות ובתומכי במבוק – מבצע לוגיסטי עצום. איך כל זה עובד כלכלית?

יפן נקייה באופן בלתי נתפס. פשוט אין אשפה ברחובות, ויש צבא של מנקים ומטאטאים ששומרים על המדינה מצוחצחת. מצד שני, גם אין איפה לזרוק אשפה – חוץ מבחנויות הנוחות "7-Eleven" ו-"Lawson" שבכל בלוק.

חבר שביקר ביפן כמה שבועות לפניי סיפר לי שהוא חזר הביתה עם חלק מהאשפה שלו במזוודה, אחרי שלא מצא מקום להיפטר ממנה בדרך לשדה התעופה.

מקלות במבוק תומכים למניעת נזק משלג במקדש בודהיסטי בקיוטו, יפן, ינואר 2026 (צילום: דיוויד הורוויץ)

ובכל זאת, יפן מייצרת כמויות אדירות של מה שאחרים עשויים לראות כאשפה מיותרת, אבל היא כנראה מעריכה מאוד: אריזות-יתר.

פירות נארזים אחד-אחד. בגדים נארזים בשתיים ושלוש עטיפות. ראינו מישהו בחנות כלי כתיבה קונה קופסה; היא נארזה… בתוך קופסה נוספת. ואז בנייר עטיפה. ואז בשקית.

יש דגש עצום על מיחזור. התושבים נדרשים לא רק להניח נייר וקופסאות למיחזור, אלא לפרק ולשטח קופסאות קרטון, ואז להדביק את ערמות הקרטונים השטוחים יחד בעזרת נייר דבק, ולהוציא אותן לתיבות המיחזור

במקביל, יש דגש עצום על מיחזור. התושבים נדרשים לא רק להניח נייר וקופסאות למיחזור, אלא לפרק ולשטח קופסאות קרטון, ואז להדביק את ערמות הקרטונים השטוחים יחד בעזרת נייר דבק, ולהוציא אותן לתיבות המיחזור בימים מסוימים בשבוע.

אפשר לומר שיפן הייתה יכולה לחסוך לעצמה חלק גדול מהתהליך הזה אם הייתה משתמשת מלכתחילה בפחות אריזות. מי שאומר כך, לא מבין את יפן.

(צילום: Yuichi YAMAZAKI / AFP)

אותו חבר ישראלי שהזכרתי – זה עם "הזבל המוטס", קצין בטיחות שעושה עבודות גם עבור הרכבת המהירה ירושלים-תל אביב – סיפר לי גם שהוא עמד וצפה בזרם הנוסעים העצום והאינסופי בתחנת רכבת תחתית מרכזית בטוקיו, וקינא.

"בניקיון?" שאלתי. "באמינות השירות?"
"במשמעת של הנוסעים", הוא השיב. "אף אחד לא דוחף, אף אחד לא חותך בתור, אף אחד לא רץ".

קצין בטיחות שעבד ברכבת ישראל בעבר, עמד וצפה בזרם הנוסעים העצום והאינסופי בתחנת רכבת תחתית מרכזית בטוקיו, וקינא במשמעת של הנוסעים: "אף אחד לא דוחף, אף אחד לא חותך בתור, אף אחד לא רץ"

זה נכון, וזה הכי רחוק שיש מישראליות. מצד שני, טביעות הרגליים הקטנות המשורטטות על הרצפה ומורות לך בדיוק איפה לעמוד כשהרכבת נכנסת, יחד עם שלטים כמו "לא לדבר בטלפון", הם קצת סמכותניים מדי לטעמי.

שוב, כמו כל כך הרבה פעמים, משהו באמצע – בין הקצוות היפניים לישראליים – היה עובד טוב יותר.

אנשים צועדים בהתאם לחיצים המסמנים את כיוון התנועה בתחנת טאמאצ'י בטוקיו, יפן, 25 ביוני 2024 (צילום: Richard A. Brooks / AFP)

וכדרכה של יפן, באופן סותר, טוקיו הסופר-מהירה מתברכת גם בפארקים רבים, מקדשים וגני זן (כולל בלב העיר), שבהם אנשים לוקחים פסק זמן הרחק מההמולה.

וכדרכה של יפן, באופן סותר, טוקיו הסופר-מהירה מתברכת גם בפארקים רבים, מקדשים וגני זן (כולל בלב העיר), שבהם אנשים לוקחים פסק זמן הרחק מההמולה

אני בדרך כלל לא טיפוס של מדיטציה והתבוננות שקטה. לא הייתי מאמין לכם אילו אמרתם לי שאבלה זמן כלשהו בצפייה בגשם הנופל על בריכה רדודה ומפוסלת מתחת לעצים מתנודדים (במוזיאון סוזוקי בקנזאווה), בהתבוננות ב-15 סלעים שהונחו לפני מאות שנים על חול לבן בגינת מקדש (בריואנג'י בקיוטו), או בהליכה איטית סביב אגם עם גשרונים קטנים ואנפות אפורות (בגני קיוסומי בטוקיו), ואז אשכב שם על ספסל ואנעץ מבט בשמים כחולים וצלולים. 

אבל עשיתי את כל זה, ועוד דברים דומים לאורך המסע, וזה עשה טוב לנשמה שלי.

דיוויד הורוויץ בגני קיוסומי, טוקיו, דצמבר 2025 (צילום: ל"ה)

החוויה המרגשת ביותר, עם זאת, הייתה לבלות יומיים בצל הר פוג'י. הוא עצום, כמעט סימטרי, נוכחות בודדת ומיתמרת, שפסגתה לעתים מוסתרת חלקית בענן ולעתים נראית בכל פרטיה המושלגים.

זה הר, ברור, לא אדם. אבל זו ללא ספק נוכחות – פלא טבע שמשרה יראה וענווה.

החוויה המרגשת ביותר, עם זאת, הייתה לבלות יומיים בצל הר פוג'י. הוא עצום, כמעט סימטרי, נוכחות בודדת ומיתמרת שלעיתים מוסתרת חלקית ולעתים נראית בכל פרטיה המושלגים – פלא טבע שמשרה יראה וענווה 

כשחזרנו לטוקיו מאזור פוג'י, שיחקתי ערב אחד כדורגל במשחק קצבי על מגרש קטן על גג של קניון. הייתי מבוגר בערך ב-25 שנה מהמשתתף הבא בתור, אבל למרבה המזל השחקנים – רובם זרים שעובדים ביפן – לא היו תחרותיים בטירוף ("הייתי צריך להביא את אבא שלי לשחק כשהוא ביקר", אמר לי אחד מהם, ואז חזר בו: "בעצם זה היה הורג אותו").

באורח פלא, כצללית באופק, נראה הר פוג'י. הייתי מרותק כל כך למראה עד ששכחתי לצלם. זה הרגיש קצת כמו להיתקל במקרה בחבר ותיק.

הר פוג'י, יפן, ינואר 2026 (צילום: דיוויד הורוויץ)

ולבסוף אציין שלא הרגשנו שם שום עוינות כלפינו כישראלים. אמרנו לכל מי ששאל מאיפה אנחנו. אחד התעניין בהבדלים בין טוקיו לירושלים. אחר, בבר סאקה בטוקיו, הזמין אותנו לסיבוב משקאות, אם כי נדמה לי שזו הייתה נדיבות ולא ציונות.

מלצרית בבית קפה בפוג'יושידה, ליד הר פוג'י, שאלה אותנו מאיפה אנחנו אחרי ששיבחנו אותה על מנה שכללה חומוס וציינו שיש בה טעמים מזרח-תיכוניים. כשאמרנו "ישראל", היא התלהבה ואמרה שהיא כל כך שמחה שאהבנו את המנה כי היא הכינה אותה בעצמה, ושהיא תמיד רצתה לבקר אצלנו.

לא הרגשנו שם שום עוינות כלפינו כישראלים. אמרנו לכל מי ששאל מאיפה אנחנו. אחד התעניין בהבדלים בין טוקיו לירושלים. אחר, בבר סאקה בטוקיו, הזמין אותנו לסיבוב משקאות, כנראה מנדיבות ולא מציונות

לא נתקלנו בהרבה ישראלים, אף שאני יודע שהתיירות מישראל ליפן מזנקת (זה די זול עכשיו, בהתחשב בעוצמת השקל). כן פגשנו זוג חב"דניקים שהציעו הנחת תפילין ונרות שבת.

במוזיאון האמנות המרהיב שבאי המרוחק יחסית טשימה, הרהרנו בינינו בעברית שכנראה אנחנו היהודים היחידים על האי. באותו רגע גבר בגיל העמידה שעמד לידינו התחיל לספור בקול: "אחד, שתיים, שלוש". התברר שזה יזם יהודי-ברזילאי חביב שמבקר עם חברים.

חגיגות ליל כל הקדושים ברובע שיבויה בטוקיו, 31 באוקטובר 2024 (צילום: Philip FONG / AFP)

עשרה ימים אחרי הטיול, אני כמעט לגמרי אחרי הג'ט-לג, אבל עדיין מסוחרר מהחוויה.

אני מניח שאפשר לומר שבמובנים רבים יפן וישראל נמצאות בשני קצותיו של ספקטרום העולם הראשון: אנחנו הישראלים ישירים, מלאי רגש, קשוחים ורכים בעת ובעונה אחת; היפנים מאופקים יותר, מרוסנים יותר. אבל זה שטחי, מטעה ולא מספיק כדי לתאר מי מהעמים.

במובנים רבים, יפן וישראל נמצאות בשני קצותיו של ספקטרום העולם הראשון: אנחנו ישירים, מלאי רגש, קשוחים ורכים בו זמנית; היפנים מאופקים ומרוסנים יותר. אבל זה תיאור שטחי, מטעה ולא מספיק

רובנו, כאן ושם, פשוט חיים את החיים בהקשרים שונים בתכלית, כמיטב יכולתנו וכפי שאנחנו יודעים.

אני אישית חושב שהאינטראקציה הקצרה עם העולם שלהם שינתה אותי לטובה, ולו במעט. רק נשארת השאלה: איפה אפשר להשיג פה אסלה יפנית?