בסוף דצמבר 2025 פרצו באיראן הפגנות המוניות נגד קריסת המטבע והמצב הכלכלי, שהתפתחו במהירות לקריאות להפלת המשטר. ב-8 בינואר 2026, כאשר ההפגנות התגברו, המשטר האיראני השבית כמעט לחלוטין את האינטרנט והטלפונים בכל המדינה.

מאז, מגיעים רק דיווחים מקוטעים ומפוצלים: עדויות על ירי חי בהפגנות, מעצרים המוניים, והיעלמות של עיתונאים ופעילים. ארגוני זכויות אדם מדווחים על אלפי הרוגים, אך אי אפשר לאמת את המספרים. אין תמונה שלמה ואין דרך עצמאית לברר מה באמת קורה שם.

זו לא הפעם הראשונה. באיראן משכללים כבר שנים אמצעים לדיכוי תקשורתי: הפגנות נובמבר 2019 ("נובמבר העקוב מדם") הסתיימו בניתוק אינטרנט מוחלט למשך שישה ימים, שאיפשר למשטר לרצוח כ-1,500 מפגינים.

מאז השבתת האינטרנט והטלפונים באיראן – הדיווחים מקוטעים ומפוצלים: עדויות על ירי חי בהפגנות, מעצרים המוניים, והיעלמות עיתונאים ופעילים. ארגוני זכויות אדם מדווחים על אלפי הרוגים, שלא ניתן לאמת

במהלך הפגנות "אישה, חיים, חירות" ב-2022, המשטר השתמש בניתוקי אינטרנט סלקטיביים. וגם במלחמת ישראל-איראן ביוני 2025, הושבת האינטרנט בטענות ביטחוניות. אך ההשבתה הנוכחית, לפי מומחי סייבר, היא המתוחכמת והחמורה ביותר בהיסטוריה של איראן – הניתוק משבית גם את רשת המידע הלאומית הפנימית ומשאיר רק גישה מוגבלת לגורמים ממשלתיים.

במקביל לניתוקי התקשורת, המשטר האיראני מפעיל מערך שלם של ערפול: הפצת גרסאות רשמיות כוזבות על נסיבות מקרי המוות, האשמת גורמים ב"מעורבות זרה", הפצת סרטונים ערוכים או מחוץ להקשר, הפעלת בוטים ברשתות חברתיות שמציפים את השיח בנרטיב הממשלתי, ולחץ על משפחות הרוגים לשתוק או לאמץ את הגרסה הרשמית.

התוצאה: לא רק שקשה לדעת מה קרה, אלא שכל ניסיון לברר טובע בים של גרסאות סותרות, כל אחת מהן מגובה ב"עדויות" משלה. המטרה אינה לשכנע בגרסה אחת, אלא להפוך את עצם הבירור לבלתי אפשרי.

כדי להבין את עומק הבעיה, צריך להפסיק לחשוב במונחים פשוטים של אמת מול שקר. השאלה המרכזית כיום אינה מי משקר, אלא האם בכלל ניתן להכריע.

שקר מסורתי מתקיים בעולם שבו יש עובדות מוסכמות. הוא מניח שקיימת מציאות שניתן להתנגש בה, ולכן הוא תמיד חשוף להפרכה. אבל בעידן הנוכחי, אסטרטגיה יעילה הרבה יותר היא ערפול: לא לשכנע בגרסה אחת, אלא לפרק את עצם הכללים שלפיהם בוחנים גרסאות. לא לזכות בוויכוח, אלא לגרום לוויכוח להיראות בלתי ניתן להכרעה.

בשל מערך הערפול המשטרי: לא רק שקשה לדעת מה קרה, אלא שכל ניסיון לברר טובע בים גרסאות סותרות, שכל אחת מהן מגובה ב"עדויות". המטרה אינה לשכנע בגרסה אחת, אלא להפוך את עצם הבירור לבלתי אפשרי

זה בדיוק המקום שבו נכנסת הבינה המלאכותית. ומשנה את מעמד הראיה עצמה. בעבר, תצלום, הקלטה או מסמך נתפסו כנקודת מוצא לבירור. משהו שניתן לסמוך עליו עד שיוכח אחרת. היום, כל אלה הם לכל היותר חומר גלם לבדיקה נוספת – לא משום שכל דבר מזויף, אלא משום שכל דבר יכול להיות מזויף.

נוצר פרדוקס: ככל שיש יותר תיעוד, יש פחות ביטחון.

כאן נכנס לתמונה "דיבידנד השקרן": עצם קיומה של טכנולוגיה שמאפשרת זיוף אמין, מעניקה יתרון למי שרוצה להכחיש גם אמת. לא צריך לייצר שקר חדש; מספיק לטעון שהראיה עשויה להיות מזויפת. הספק עצמו הופך לכלי פוליטי.

ובמקביל, תהליך הבירור עצמו הופך יקר, איטי ומתיש. אימות דורש יותר ויותר זמן, קשב, ידע וכלים מיוחדים. כאשר מציפים את הציבור בגרסאות סותרות, עדכונים מתמידים והכחשות הדדיות, התוצאה אינה ציבור ביקורתי יותר – היא ציבור עייף יותר.

כדי לפגוע ביכולת של ציבור לבקר שלטון, לא צריך למנוע ממנו מידע. די להפוך את הניסיון לברר את האמת לבלתי משתלם תודעתית. הפוליטיקה של הבלבול אינה מבוססת על שכנוע – היא מבוססת על התשה.

כדי לפגוע ביכולת של ציבור לבקר שלטון, לא צריך למנוע ממנו מידע. די להפוך את הניסיון לברר את האמת לבלתי משתלם תודעתית. הפוליטיקה של הבלבול אינה מבוססת על שכנוע – היא מבוססת על התשה

גם בישראל אותם אירועים – ביטחוניים, שיפוטיים, פוליטיים – מתפצלים לנרטיבים נפרדים, שכל אחד מהם מגובה בעדויות, ניתוחים ומומחים. לא מחלוקת על משמעות, אלא מחלוקת על מה בכלל קרה.

כל קהל בונה לעצמו מציאות עצמאית: ערוצי תקשורת נפרדים, רשתות מבודדות, קבוצות סגורות שבהן מסתובבים אותם תכנים. וכאשר מציגים ראיה מהצד השני – לא בוחנים אותה. דוחים אותה מכוח הספק העקרוני. "זה הוצא מהקשר", "המקור לא אמין", "זה ערוך".

אמת ציבורית אינה אוסף עובדות. היא תהליך חברתי של הכרעה. נדרשים מוסדות שתפקידם לאפשר זאת – עיתונות מקצועית, מערכת משפט עצמאית, אקדמיה חופשית – תפקידם לקבוע: אילו טענות נבדקו, לפי אילו כללים, ומה משקלן. הם לא מותרות. הם התשתית הבסיסית לקיומה של חברה דמוקרטית.

אבל בשנים האחרונות, הממשלה תוקפת באופן שיטתי את אותם מוסדות: מערכת המשפט מוגדרת כ"שמאלנית", התקשורת המקצועית כ"שקרנית ועוינת", והאקדמיה כ"אליטות מנותקות". כל מוסד שמנסה לקבוע עובדות על בסיס כללים מוסכמים הופך למטרה. זו שחיקה מכוונת של היכולת לנהל מחלוקת דמוקרטית. כשהלגיטימציה של המוסדות הללו נשחקת, מתפרקת האפשרות לקיים ויכוח ציבורי שמבוסס על משהו מעבר לעמדות.

גם בישראל אירועים ביטחוניים, שיפוטיים, פוליטיים – מתפצלים לנרטיבים נפרדים, שכל אחד מהם מגובה בעדויות, ניתוחים ומומחים. לא מחלוקת על משמעות, אלא על מה בכלל קרה. כל קהל בונה לעצמו מציאות עצמאית

המאבק על חופש בעידן הבינה המלאכותית אינו רק מאבק על חופש ביטוי. זה מאבק על חופש בירור.

חופש לבטא טענה אינו שווה הרבה אם אין יכולת לברר את אמינותה. חופש להפיץ מידע אינו חופש אמיתי אם אין כלים להבחין בין סוגי מידע. זו נקודת המפנה: המאבק הדמוקרטי כבר אינו רק נגד צנזורה או השתקה, אלא נגד מצב שבו כל מידע שווה ערך, כל גרסה לגיטימית באותה מידה, וכל אמת היא עניין של בחירה אישית.

נדרש שינוי תפיסה: לא רק להילחם בשקרים, אלא במנגנון שמאפשר לבלבול להפוך לאסטרטגיה פוליטית משתלמת.

ראשית, אימות לא יכול להישאר מומחיות של עיתונאים או חוקרים בלבד. אימות צריך להפוך ליכולת אזרחית בסיסית. צריך לבנות תשתיות ציבוריות שמבהירות מה נבדק, מה נשאר פתוח לבירור ומה טרם אומת – ולא להשאיר כל אדם לבד מול זרם בלתי מדורג של מידע.

שנית, צריך לבנות מנגנונים שמייקרים מניפולציה. פלטפורמות דיגיטליות צריכות לסמן תכנים שעברו עריכה כבדה, לחייב זיהוי של חשבונות בוטים, ולהפוך את התהליך של זיוף המוני ליקר ומסובך. לא צנזורה – הכבדה על השיטפון.

ושלישית, בנקודה הזו הבינה המלאכותית אינה רק בעיה שיש לרסן, אלא גם כלי שיכול לשמש לתיקון – אם נשתמש בה אחרת: לא לייצור עוד תוכן, אלא לחיזוק הצלבת מקורות, ניתוח עקביות, זיהוי דפוסי מניפולציה והפיכת שקיפות לנורמה.

דמוקרטיה לא מתקיימת רק באמצעות בחירות. היא מתקיימת באמצעות יכולת לנהל מחלוקת שנשענת על בסיס עובדתי משותף, גם אם באופן חלקי.

איראן אינה חריג רחוק – היא קצה הרצף. היא מראה לאן מגיעה חברה כאשר היכולת לברר אמת נשחקת לחלוטין: לא רק אלימות פיזית, אלא קריסת האפשרות לדרוש דין וחשבון.

דמוקרטיה מחייבת יכולת לנהל מחלוקת על בסיס עובדתי משותף. איראן אינה חריג רחוק – היא קצה הרצף, המראה לאן מגיעה חברה כשהיכולת לברר אמת נשחקת: לא רק אלימות פיזית, אלא קריסת הדרך לדרוש דין וחשבון

השאלה אינה אם נצליח למנוע אובדן אמת מוחלט, אלא האם נצליח לעצור את השחיקה לפני שיהיה מאוחר מדי.

ליאור בורק היא מובילת חדשנות בינה מלאכותית ואנליסטית מודיעין עסקי. מתמחה ביישום כלי AI מתקדמים בעבודת המודיעין והמחקר, ומפתחת תהליכי איסוף וניתוח מידע מבוססי בינה מלאכותית. שירתה כחוקרת בחטיבת המחקר במודיעין (2014-2017).