המערכה מול איראן, שהחלה ב-28 בפברואר 2026, מהווה עוד חלק במלחמה מתמשכת שראשיתה באוקטובר 2023. אך למערכה הזו יש גם פנים ייחודיים: התעוזה והמורכבות הצבאית במבצע המתנהל הרחק משטח ישראל; שיתוף הפעולה ההדוק עם הצבא האמריקאי; וכמובן – שיתוק החיים בישראל למשך מספר שבועות, האזעקות התכופות והשהייה הממושכת במרחבים המוגנים.

ביקשנו להבין עם אילו תובנות הישראלים יצאו מהאירוע הקשה הזה. עשינו זאת באמצעות סקר של המכון לחירות ואחריות שהתקיים בתאריכים 13-19 באפריל בקרב מדגם מייצג של 1,379 משיבים.

הסקר כלל את השאלה הבאה: מהו, לדעתך, הדבר החשוב ביותר שישראל צריכה ללמוד מהמלחמה עם איראן? השאלה הזו הוגדרה כשאלה פתוחה המאפשרת לכל נשאל לכתוב כל דבר העולה בדעתו (או לא לענות כלל).

למערכה מול איראן יש פנים ייחודיים: התעוזה והמורכבות הצבאית, שיתוף הפעולה ההדוק עם הצבא האמריקאי ושיתוק החיים בישראל למשך שבועות. ביקשנו להבין עם אילו תובנות הישראלים יצאו מהאירוע הקשה הזה

התשובות לשאלה זו מגלות פיצול עמוק בין המחנות הפוליטיים, כפי שיראו הדוגמאות להלן. תומכי הממשלה ותומכי האופוזיציה עברו את אותה החוויה של קונפליקט אלים עם מדינה זרה, אך יצאו ממנה עם רשמים ולקחים שונים לחלוטין.

מצאנו כי שני המחנות חלוקים מהותית בנוגע להצדקה, להיקף ולעיתוי של השימוש בכוח. תומכי הממשלה הדגישו את הצורך להשתמש בכוח במלוא הנחישות והעוצמה: "רק בכוח להכניע אויבים"; "נחישות, חוסר התחשבות באויב"; "ללחוץ חזק ולא להרפות. להילחם בערבים כמו ערבים ולא כמו מערביים"; "להיות יותר אסרטיביים". בפרט, הם הדגישו את החשיבות של התנהלות יוזמת ולא תגובתית: "הבא להורגך השכם להורגו"; "לא להמתין לאיומים שיתפתחו, לטפל בהם בראשיתם".

תומכי האופוזיציה, מצידם, אינם שוללים את השימוש באמצעים צבאיים: "ללכת עד הסוף ובכל הכוח" כתב אחד מהם. אבל הם כן מביעים ספק לגבי התבונה והתועלת של הפעלת הכוח במלחמה מול איראן. הם סבורים כי לא כדאי להתחיל מלחמות ללא תוחלת, מציעים ללמוד מהי יוהרה ומהו חטא ההיבריס ודורשים "לא לצאת למלחמות מיותרות רק כי זה משתלם פוליטית". השאלה עבורם אינה רק איך נלחמים, אלא האם ומתי צריך להילחם. בפרט, הם סבורים כי יציאה למלחמה מחייבת הגדרה מפוכחת של יעדים ריאליים.

הבדל נוסף בין המחנות נוגע לשאלת היום שאחרי: כיצד הניצחון הצבאי יתורגם לשינוי אסטרטגי. סוגייה זו כמעט אינה מעסיקה את תומכי הממשלה, אך היא מופיעה בתשובותיהם של תומכי האופוזיציה: "אי אפשר רק צבא, צריך גם הסכם מדיני בסוף"; ו"הצלחות טקטיות לא מובילות בהכרח לשינוי אסטרטגי חיובי". 

אחד ההבדלים בין המחנות נוגע לשאלת היום שאחרי: כיצד הניצחון הצבאי יתורגם לשינוי אסטרטגי. סוגייה זו כמעט אינה מעסיקה את תומכי הממשלה, אך היא מופיעה בתשובותיהם של תומכי האופוזיציה

ניתן להניח שתחושות מצביעי האופוזיציה נובעות, במידה רבה, מחוסר האמון העמוק של שלהם בהנהגה הנוכחית. בסקר שקיימנו בשבוע הרביעי למלחמה, רק 17% ממצביעי האופוזיציה אמרו כי הם סומכים על הממשלה בניהול המערכה.

דבר זה משתקף גם בלקחים שהם מפיקים מן הקונפליקט. בעוד ביקורת על ההנהגה נעדרת כמעט לגמרי מתשובותיהם של תומכי הממשלה, היא תופסת מקום מרכזי בתובנות של תומכי האופוזיציה. והביקורת היא נוקבת: קריאה "להפסיק לשקר לציבור"; תביעה למנהיגים עם חזון ויושרה; ודרישה לחדש את אמון הציבור בהנהגה "כדי שניתן יהיה לקבל פה החלטות של חיים ומוות".

אכן, יש גם נקודות השקה מסוימות בין שני המחנות: בשניהם קיים רצון לעצמאות מארצות הברית. כך, למשל, אחד ממצביעי הממשלה כתב שאסור "לעשות הכול לפי החליל של ארה"ב"; אחד מתומכי האופוזיציה כתב באופן דומה כי אין "ללכת עיוור אחרי ארה"ב".

אך התחושה הכללית העולה מקריאת התשובות היא כזו של יקומים מקבילים. אנשים שעברו על בשרם את אותה המלחמה וחוו את אותן תחושות של פחד ואימה יצאו מן החוויה הזו עם לקחים שונים מאוד.

תומכי הממשלה סבורים כי ישראל צריכה לסמוך על עצמה ועל האל, לתקוף חזק יותר ולא לוותר. תומכי האופוזיציה הסיקו, לעומת זאת, כי ישראל פחות חזקה ממה שהיא חושבת, וכי אם היא יוצאת למבצע צבאי – עליה לעשות זאת על בסיס תכנון טוב יותר והכנה של העורף.

התחושה הכללית העולה מקריאת התשובות היא כזו של יקומים מקבילים. אנשים שעברו על בשרם את אותה המלחמה וחוו את אותן תחושות של פחד ואימה יצאו מן החוויה הזו עם לקחים שונים מאוד

המלחמה, אם כן, לא יצרה נרטיב משותף לשני המחנות ולא קירבה את תפיסות המציאות שלהם. כל מחנה מצא במלחמה אישור לתפיסה בה החזיק עוד קודם.

פרופ׳ אסיף אפרת הוא עמית מחקר בכיר במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן.