תקציר הפרקים הקודמים: בסוף 2025 סער עולם התרבות בעקבות החלטת שר התרבות מיקי זוהר לעצור את המימון לטקס פרסי אופיר ולקדם תחתיו טקס חלופי, "ציוני".

כאשר יוצרים שנבחרו להשתתף בטקס הודיעו שלא יגיעו, השר העלה את גובה האיום: ביטול חוק הקולנוע, עצירת תקציבי הקרנות, ופגיעה בתקציבים שכבר הובטחו.

הקרנות נבהלו, היוצרים נסוגו, ובתיווך של משה אדרי הובטח להם שאם "לא ישפילו את השר", הכול יסתדר. חצי שנה אחר כך ברור ששום דבר לא הסתדר: המימון לפרסי אופיר בוטל, הטקס הממשלתי שודר, "הפרסים" חולקו, והכסף שהוצא מהאקדמיה ומאיגודי היוצרים (נזק אגבי) צפוי לעבור לקרנות אחרות – ובראשן קרן השומרון, שלא התנגדה למהלך.

שום דבר לא הסתדר, כמובטח: המימון לפרסי אופיר בוטל, הטקס הממשלתי שודר, "הפרסים" חולקו, והכסף שהוצא מהאקדמיה ומאיגודי היוצרים צפוי לעבור לקרנות אחרות – ובראשן קרן השומרון, שלא התנגדה למהלך

זו לא רק נקמה פוליטית קטנה. זה שיעור בהפרד ומשול וחיסול תחום יצירה מצליח ופופולרי למדי. אבל מיקי זוהר הוא רק חלק מהתמונה. הכסף הגדול באמת נמצא אצל שר התקשורת שלמה קרעי – ושם האיום על הדוקו הישראלי גדול בהרבה.

בעוד חוק הקולנוע נמצא תחת משרד התרבות, תחת משרד התקשורת נמצאת השליטה בערוצים המסחריים (דרך "הרשות השנייה" ומועצת הכבלים והלווין) וכן השידור הציבורי – כאן 11. מהם מגיע מרבית המימון לקולנוע התיעודי בישראל (יותר משני שליש). אם המזימה של השר להפריט/לסגור/לשבור את השידור הציבורי תצלח ולא יימצא פתרון לסאגת חוק התקשורת (שהועבר בינתיים לוועדה קיקיונית בראשות ח"כ גלית דיסטל אטבריאן) – היצירה התיעודית בישראל תספוג מכה אנושה, אולי אפילו סופית.

אז כמה כסף יש לדוקו?

באחת השיחות בקבוצות הוואסאפ של מפיקי ויוצרי דוקו הזעם רב. מבין בליל הדעות, תחושת הבגידה והייאוש, התחושה היא שהתחום שחווה הצלחה ציבורית מסחררת נמצא בקריסה כלכלית כמעט מוחלטת. במספר הזדמנויות העליתי שאלה פשוטה – כמה כסף יש לדוקו בארץ? כמה כסף היה פעם? מה מקורות הכסף?

אף אחד לא הצליח לתת לי תשובה מסודרת. היו הרבה תחושות והרבה הנחות והרבה רסיסי מידע. אבל שום דבר מסודר. הידע בוודאי קיים, אבל קשה מאוד לדעת.

באחת השיחות בקבוצות הוואסאפ של מפיקי ויוצרי דוקו הזעם רב. מבין בליל הדעות, תחושת הבגידה והייאוש, התחושה היא שהתחום שחווה הצלחה ציבורית מסחררת נמצא בקריסה כלכלית כמעט מוחלטת

אז החלטתי ללקט את המידע הזה ככל שאני יכול, להיעזר באנשים טובים בפורום הדוקומנטרי בישראל ולהקים דשבורד שמרכז את כל המספרים מאחורי הקולנוע התיעודי בישראל, מפרט את מקורות המימון שלו, מסביר את הרגולציה והיכן היא נכשלת/לא נאכפת וגם מרכז את המידע מקרנות הקולנוע על ההשקעות השונות שלהן בשנים האחרונות. אפשר לראות את הדשבורד כאן.

בואו נעבור עליו.

התמונה אינה מייצגת בהכרח את המצב הנוכחי של השוק (מקור תמונה: ויקיפדיה)

במבט על – חקיקה מפוזרת, רגולציה לא מתפקדת, אפס אכיפה, קפאון כלכלי

כדי להבין את מצב הדוקו בארץ צריך רגע להבין כמה דברים:

א. כמעט כל תקציבי ההפקה של הדוקו בארץ מגיע ממקורות ציבוריים. בניגוד לפנטזיות של חובבי "השוק החופשי" – השוק אינו מייצר תכנים תיעודיים גם כאשר אלה בעלי יחס עלות-תועלת מעולים ולראייה – אף אחד מהשחקנים שאינו מחויב ביצירה תיעודית ברגולציה לא מפיק אותן מיוזמתו. אין מודל כלכלי המאפשר קיום של יצירה תיעודית ללא השקעה ציבורית.

ב. הכסף הציבורי בישראל נובע מתוקף חמישה חוקים/מנגנוני אסדרה – חוק הקולנוע המסדיר את חלוקת הקולנוע דרך קרנות הקולנוע הארציות והאיזוריות (ודרך מבחני התמיכה) וארבעה חוקים שיושבים תחת משרד התקשורת: חוק תאגיד השידור הציבורי, חוק הרשות השנייה, וחוק הכבלים והלווין. בכולם יש חובה להפקות מקור ויצירה תיעודית.

כדי להבין את עומק המשבר מספיק להסתכל על גרף אחד בלבד. כלל ההשקעה בתוכן מקורי בישראל (עלילתי ודוקו) בעשור האחרון. ההשקעה צנחה מ-412 מיליון ש"ח ב-2016 ל-235 מיליון ש"ח ב-2025 (ובערכים ריאליים מ-505 מיליון ש"ח). המשמעות של זה היא ששוק היצירה המקורית בישראל התכווץ בעשור האחרון ביותר מחצי.

הקריסה נובעת מהעובדה שמתוך המנגנונים המרכזיים, רק שניים מתפקדים בפועל: תאגיד השידור הציבורי וקרנות הקולנוע. הרשות השנייה לא אוכפת את החובה הרגולטורית, ובדו"ח של משרד התקשורת דיווחו YES וHOT ש-85% מהמנויים עברו לשידור באינטרנט – שאינו תחת חובה רגולטורית כלל. (בשנת 2016 נכנסו לשוק גופי השידור הבינלאומיים וגם כאן 11 התחילו לשדר).

ההשקעה צנחה מ-412 מיליון ש"ח ב-2016 ל-235 מיליון ש"ח ב-2025 (ובערכים ריאליים מ-505 מיליון ש"ח). המשמעות של זה היא ששוק היצירה המקורית בישראל התכווץ בעשור האחרון ביותר מחצי.

הדשבורד מפרט את מקורות המימון ותחת כל מקור את המצב הנוכחי, ההשקעה, מצב הרגולציה והיצירות המרכזיות/ההשקעות המרכזיות.

בעמוד הקרנות, אפשר לדוגמה ללמוד, שהסיכוי לקבל השקעה לסרט תיעודי בקרן השומרון גבוה בהרבה מהסיכוי לקבל השקעה בסרט באחת מהקרנות הגדולות.

בעמוד המתמקד בשידור הציבורי, אפשר לראות שבשנת 2024 – תקציב מחלקת הדוקו של כאן 11 היה כ-45 מיליון ש"ח אבל כמעט שליש משעות השידור של מחלקת הדוקו (30 מתוך 87) הוקדש לתוכניות עובדתיות (תחקיר ואולפן).

בעמוד המתמקד ברשות השנייה לא יפתיע אתכם אולי לגלות שהדוח האחרון הוגש ב-2021 ולפיו הרשות הכירה ב-192 שעות הפקה של "תכנית חסכון" לקשת 12 כתוכן תיעודי. האם זאת הייתה כוונת המחוקק כשדיבר על סוגה עליונה של דוקו? נדמה לי שהתשובה ברורה.

בדף המוקדש לכבלים ולווין ניתן להבין במספרים כיצד חוסר היכולת לעדכן את חוק התקשורת גרם בפועל למצב שהרגולציה על גופי השידור אינה אחידה ושוויונית (פרטנר, סלקום, נטליקס ושות' ללא חובה) וכיצד גם החובה של יס והוט, שהובילו את התחום התיעודי במשך שנים, צפויה לרדת לאפס כבר בשנה הקרובה.

כמה עולה לעשות סרט והאם יש עתיד?

נתוני העל האלה יכולים ללמד הרבה על מצב השוק. אבל הם לא אומרים איך בפועל אפשר, אם אפשר, לעשות יצירה תיעודית. הם לא עונים על השאלה כמה אנשים בארץ יכולים, אם בכלל, להתפרנס מעשייה כזאת ומהי נקודת השבר בה תיעלם היצירה התיעודית בישראל.

הם לא מציעים דרכים לחשוב מחדש על ארגון השוק, הקרנות וגופי השידור. הם לא מדברים על החשיבות ביצירה תיעודית של סרטים בדידים – גם כאלה שאינם בנושאים פופולריים – ועל האופן שבו אפשר להפיץ סרטים בדרכים שאינן גופי שידור. הנתונים לא חושפים את הנטייה המתגברת של קרנות הקולנוע לתמוך בסרטים רק כשיש להם גוף שידור, ועל העובדה שגופי שידור מזמינים סרטים בתקציב שאינו בר-קיימא.

הנתונים לא אומרים איך בפועל אפשר, אם אפשר, לעשות יצירה פה תיעודית. הם לא עונים על השאלה כמה אנשים בארץ יכולים, אם בכלל, להתפרנס מעשייה כזו ומהי נקודת השבר בה תיעלם היצירה התיעודית בישראל

על השאלות האלה צריך לדבר אם רוצים שתהיה פה יצירה תיעודית בעתיד. אבל קודם כל – בשביל שיהיה בסיס לדבר עליו – צריך לדעת מה המצב הכלכלי הנוכחי. בשביל זה יש את הדשבורד.

מוזמנים להשתמש, להעיר, ולהגיד לי מה חושבים.

אלון לוי הוא יוצר ובמאי תיעודי, מנהל קריאטיב, ולעתים במאי אנימציה. הוא בוגר בית הספר "סם שפיגל" בירושלים ובעל תואר שני בVisual Media Anthropology מ-Freie Universität Berlin. הוא יליד טבריה, נשוי, אב לשניים, ומאמין בכוחה של יצירה תיעודית לשנות את העולם (או לפחות את מי שיצר אותה).