השבוע הגעתי לבלגיה לשהות של יממה אחת בכפר ציורי וקסום, אחרי ארבעה ימי מסע התפרקות ובנייה מחדש ועם הרבה עוצמה והתפתחות. הייתי בטיסה לגן עדן עם קונקשן בגיהינום, ולמדתי דווקא די הרבה בגיהינום. גן עדן וגיהינום הם מצבי תודעה בתוכינו ולא מקום אי שם. אני יוצר בתודעתי את הסבל ואני יוצר בתודעתי את האהבה. בידיי הדבר.

ישבתי על ספסל בכפר בו אני שהיתי והסתכלתי על הנוף טרם שקיעה. השקיעה שם איטית ולוקחת ארבע שעות בערך, משש בערב ועד עשר וחצי בלילה, ויש בזה משהו קסום. הרוגע שורה בכל, על גבול השעמום.

תוך כדי הישיבה על הספסל נזכרתי בחוויות ילדות שהיו לי בטבע, בחוץ, בין עצים ודשאים ושבילים ושדות, חוויה עמוקה שהעולם הזה הוא מקום טוב ובטוח. שהעולם הזה מזמין אותנו להיות בני בית בו. לא אורחים ולא זרים, בני בית.

אני נזכר בזה שאני גר במאחז בגוש עציון, מאחז (שעדיין) לא חוקי, שלא יושב על אדמה פרטית של אף פלסטיני, מאחז שגדר ההפרדה עוברת ממזרח לו, קרי יהיה בעתיד, ככל הנראה, בשטח ישראל. ומטר מהבית שלי יש כרם של פלסטיני מבית לחם, ובתכלס יש ביננו כמעט שלום של שכנים

הגמרא אומרת "בטוּב העולם נידון", כלומר הדין, האמת העמוקה של העולם הזה, היא הטוּב. וטוּב זה הפנימיות של הטוֹב. זה אומר שכל אחד מאיתנו הוא אדם טוב, שנברא בצלם אלוהים וגם אלוהים עצמו מהותו טוב ואהבה פעילה.

הדרך מהולנד לכפר הזה לקחה לי כ-3 שעות, בהן שמתי לב (בפעם הרביעית) שאני היחיד שצופר בכביש והפסקתי. נסעתי לאט יותר וחשתי תקווה גדולה, ובכלל לא הבחנתי שעברתי את הגבול בין הולנד לבלגיה.

פעם היו שם שתי מלחמות עולם והגבול היה מסוכן, ממש כמו הגבול בין ישראל וסוריה, והיום אין מעבר גבול! הווייז עבר לי מתי שהוא מהולנדית לצרפתית, והשלטים כנ"ל.

המישור ההולנדי הפך לגבעות בלגיות, והעיירות החדישות והמתועשות של דרום הולנד הפכו לכפרים ציוריים ועתיקים עם מבנים דמויי טירות מכושפות שטרם פיענחתי מה הם.

ואמרתי לעצמי שאם הם יכולים גם אנחנו יכולים, אם הם עברו מלחמת עולם ראשונה ושנייה, והיום הם שכנים טובים, שדוברים אמנם שפות שונות, צרפתית והולנדית, אבל משתמשים באותו מטבע – כך גם הגבול בין סוריה לישראל יכול להיעלם. אנחנו לא פחות טובים מהם. אני מדמיין שיהיו לנו שתי שפות שונות ושתי תרבויות שונות ומטבע אחד, ובלי מעברי גבול ובלי מלחמות, וזה ממלא אותי תקווה.

יש שם שגשוג, ומלא ירוק וצמיחה (תרתי משמע) ורוגע, והוא מורגש בבתים וברחובות. אפילו הפרות והסוסים רגועים באחו. ואני מזכיר לעצמי שהשלום הוא שמו של הקב"ה, ושהשלום מתחיל מהאפשרות שלנו לראות בתודעה שלנו חזון בהיר ובר קיימא של שלום וגן עדן עלי אדמות. לא אי שם אלא כאן בבית, ביננו לבין השכנים שלנו.

אף אחד לא מציק לאף אחד. לא קוטף פירות ללא רשות. כשאני משקה את עץ התות שלי אני דואג להשקות את עץ התאנה שלו, וזה סימבולי בעיניי. הוא תמיד מסכים לילדים שלי לקטוף מהתאנים והענבים בקיץ, ואני מוציא לו בקבוקי מים כשהוא בא עם משפחתו לעבוד בשדה.

אני נזכר בזה שאני גר במאחז בגוש עציון, מאחז (שעדיין) לא חוקי, שלא יושב על אדמה פרטית של אף פלסטיני, מאחז שגדר ההפרדה עוברת ממזרח לו, קרי יהיה בעתיד, ככל הנראה, בשטח ישראל. ומטר מהבית שלי יש כרם של פלסטיני מבית לחם, ובתכלס יש ביננו כמעט שלום של שכנים.

אף אחד לא מציק לאף אחד. לא קוטף פירות ללא רשות. כשאני משקה את עץ התות שלי אני דואג להשקות את עץ התאנה שלו וזה סימבולי בעיניי. הוא תמיד מסכים לילדים שלי לקטוף מהתאנים והענבים בקיץ, ואני מוציא לו בקבוקי מים כשהוא בא עם משפחתו לעבוד בשדה.

אני לא חולם שהוא ייעלם יום אחד, וגם הוא לא חולם שאסתלק מפה. יש ביננו כבוד בסיסי. יש ביננו הבנה שאנחנו פה בשביל להישאר.

הרב מנחם פרומן שאמר לי פעם על חולצות המתנחלים שנכתב עליהן "אם אין ערבים אין פיגועים" ככה: "זה נכון. זה נכון שאם אין ערבים אין פיגועים. אבל מה לעשות, יש ערבים!".

שלוש שעות וארבעים וחמש דקות מפאריס, מתתי לעלות לרכב ששכרתי ולנסוע מערבה, אבל זה יחכה לפעם הבאה. בינתיים נהניתי מהפסטורליות ההזויה על גבול המכעיסה (איך הם מרשים לעצמם לחיות בשלום והשקט ובבטח כשבמזרח התיכון הכל בוער?!), יצאתי לטיול בוקר, עשיתי מדיטציה, אכלתי משהו, ובצהרים חזרתי לסחיפול לטיסה, בדרך למולדתי האהובה והשסועה.

נחום פצ'ניק הוא תושב "שדה בועז", מאחז קטן בגוש עציון (שלא נבנה על אדמות פרטיות), נשוי באהבה לאוֹרי, אב לארבעה ילדים חמודים. פסיכותראפיסט בהתמחות ומנחה סדנאות בתחום הגבריות והמיניות. בין לבין כותב שירה והגות דתית עצמאית (הספר השני שלו כמעט מוכן), ורץ למרחקים ארוכים (תרתי משמע)

זה לא התחיל במלון.

זה מתחיל עוד בהריון.
וזה עובר לגן הילדים. שלא מלמדים ילדים באמת לאהוב כבר בגן. שכופים עליהם ידע ולא מלמדים אותם לאהוב. ואנחנו לא מלמדים ילדים לאהוב כי אנחנו לא יודעים איך בדיוק לאהוב.

זה לא התחיל במלון
זה מתחיל בתרבות שלנו. תרבות שאין בה כבוד ליסוד הניקבי. לא לאישה ולא לאדמה. תרבות של שימוש ולקיחה בלי רשות והסכמה ורצון.

זה לא מתחיל במלון
זה מתחיל "בחיים כמו בפרסומות". אנחנו משתמשים בנשים לקידום מכירות במקום לאהוב נשים. וכשמשתמשים במישהו הופכים אותו לחפץ. קונים אותו. מוכרים אותו. ועכשיו תהפכו את המילים: קונים אותה (בכסף מלא מאה זקוקין) מוכרים אותה (בפורנו ובזנות). מוכרים דרכה (בפרסומות בטלויזיה ובשלטי חוצות). משתמשים בה ובכוח שלה (כדי לעשות כסף).

משם הדרך לפורנו פתוחה.
משם הדרך לזנות פתוחה.
משם הדרך לאונס פתוחה

זה לא מתחיל במלון.
זה מתחיל בזה שאנחנו חומדים במקום להיות חמודים. כן, כן. וההבדל הוא סוד גדול ופשוט. גבר חומד משתמש באישה. וגבר חמוד אוהב את האישה.
ומהחמדנות הדרך למלון בקפריסין לא ממש ארוכה.

זה ממש לא מתחיל במלון.
זה מתחיל במיליון ומאה מליון ואולי מליארדי גברים שעסוקים בלכבוש אישה במקום לאהוב! גברים שעסוקים בלהראות לאישה כמה הם חזקים כמה הם שווים כמה הם עשירים כמה הם רוחניים כמה הם גשמיים. ואז זה בא מהאגו. ואז זה בא מתוך כוחנות. ואז זה בא מתוך חמדנות ורכושנות. ואז זה לא לא לא אהבה.

זה לא מתחיל במלון.
זה מתחיל בזה ששכחנו פשוט לאהוב אדם. שכחנו פשוט לאהוב אישה! משם הדרך ל"לא תחמוד את אשת רעך" קצרה. וגם הדרך ל"לא תחמוד את אשתך". כי הרי (תחשבו על זה) גם את אישתי אסור לי לחמוד! גם לאישתי אני אמור להיות חמוד!

זה לא מתחיל במלון.
זה מתחיל אצלנו בסלון.
זה מתחיל בכך שמיניות ואהבה לא לומדים-מלמדים. שמיניות ואהבה קשורים אצלנו למשהו אסור, לחטא, לבושה, לאשמה, למשהו אפל ורע.

זה מתחיל מזה שעמוק בתוכנו (למרות מצוות פרו ורבו וכו') מיניות קשורה אצל רבים וטובים ליצר הרע במקום ליצר החיים ולדבר שפל ונמוך במקום למעיין החיים. ומי מלמד ילדים בבית הספר על הקשר בין היוצר ליצורים לייצרם? מי רואה את הקשר? מי מחבר את הדברים?

זה לא מתחיל במלון.
זה מתחיל ב80% מהנוער (כולל הדתי והחרדי ובואו לא נעשה הנחות פה לעצמנו, אפשר הנחה קטנה לא יותר) שצורכים פורנו  ואין מרפא אמיתי למחנכים ולא בשורה חדשה לרבנים (תודו בזה, רבנים יקרים ואמיצים) ולא יהיה מרפא אמיתי עד שנלמד פשוט לכבד ולאהוב.

כי כשאתה באמת אוהב אתה לא רוצה לראות פורנו.
כי כשאתה אוהב, אתה מכבד את אשתך ומכבד את הנשים ואת היסוד הניקבי ולא רוצה להתייחס לאישה שלך כאל חפץ ולא חלילה לאנוס במלון!

כי כשאתה אוהב אתה יודע את הסוד של ההקשבה לאישה שלך. אתה יודע איך מכבדים את האחר דרך ההקשבה לרצונו. ואז הרצון שלך ניפגש בכבוד ותשוקה עם הרצון שלה.

כי כשאתה מכבד ואוהב אתה יודע את הסוד של ההסכמה באינטימיות ומיניות. זה הסוד שמי שמבין אותו (לא מסובך) הבין משהו בעולם הזה. וזה משהו שלא מלמדים באף בית ספר או ישיבה גבוהה.

זה לא התחיל במלון אבל זה ייגמר בחופש.
זה ייגמר כשנחיה באומץ את החיבור בין אהבה ומיניות לבין חופש. כן כן, חופש. לא להיבהל מחופש. לא בלגן. לא בלבול. לא פריצות לא כאוס – חופש. כי אין רצון אמיתי בלי חופש פנימי שמתוכו אנחנו באמת רוצים. וכמה פחד מחופש פנימי יש בעולמנו אבל מה לעשות חייבים לעבור דרך החופש כי זהו השער לאהבה. זהו השער לה'.

החופש להיות ביחד
החופש לאהוב
החופש לכבד את האישה שלי
החופש לכבד ולתמוך ולאהוב את הרצון שלה ואת הבחירות שלה, כולל לשמוע ממנה "לא", ולכבד ולאהוב אותה עם ה"לא" שלה. ותדעו לכם שדווקא כשיש מקום ל"לא" דווקא אז בא החופש לומר "כן" באופן שלם ובחירי. ואז ה"כן" הוא כֵּן, תרתי משמע.

זה לא מתחיל במלון.
זה מתחיל בלהבין שיש קדושה ברצון.
יש קדושה ברצון של האישה.
ואת זה שכחנו בדרך למלון
ובזה אנחנו מתחילים להיזכר אינשאללה אצלנו בבית בסלון.
יושבים אל החלון, פותחים את הוילון, מסתכלים החוצה לאופק ורואים כוכבים מליון.

ובמזרח: שחר חדש. רואים עידן של כבוד ואהבה בין המינים, רואים עידן של פיוס כללי בין גברים לנשים ופיוס פרטי בין איש לאישה. רואים עידן של סליחה לפוגעים. רואים עידן של שחרור מהעבר, רואים עתיד של כבוד והסכמה ורצון ותשוקה ואהבה עזה.

והמקום המרכזי לחפש ולמצוא את זה זה בבית שלנו, בZooגיות שלנו  🙂

נחום פצ'ניק הוא תושב "שדה בועז", מאחז קטן בגוש עציון (שלא נבנה על אדמות פרטיות), נשוי באהבה לאוֹרי, אב לארבעה ילדים חמודים. פסיכותראפיסט בהתמחות ומנחה סדנאות בתחום הגבריות והמיניות. בין לבין כותב שירה והגות דתית עצמאית (הספר השני שלו כמעט מוכן), ורץ למרחקים ארוכים (תרתי משמע)

המתקפה האיראנית השבוע על איחוד האמירויות, כולל פגיעה במסוף הנפט החשוב בפוג'יירה ה"עוקף" את הורמוז, ממחישים שהעימות סביב מצר הורמוז נכנס לשלב של משא ומתן תחת אש.

מצד אחד, הממשל האמריקאי החל מיישם השבוע את "פרויקט חופש", ניסיון להחזיר את תנועת הסחר הימי דרך מצר הורמוז באמצעות ליווי אוניות, שימוש בנתיב חלופי במצר, וסיכול ניסיונות איראניים לפגוע באוניות סוחר ובמכליות.

ד״ר יואל גוז׳נסקי הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, אונ׳ תל אביב. מומחה למדינות המפרץ ולסוגיות אסטרטגיות כגון תפוצה גרעינית ויציבות משטרים. לשעבר איש משרד רה״מ וחוקר אורח באונ׳ סטנפורד. באפריל 2020 יצא לאור ספר פרי עטו בנושא יחסי ישראל ומדינות המפרץ בהוצאת אונ׳ אוקספורד. אב לבן ולבת וטייל חובב

כבר חודשים רבים שה-Waze שלכם חושב שאתם בביירות, שהמשלוח שלכם תקוע בגלל "קשיי איתור", ושהאלבום הדיגיטלי שלכם מתעקש שאת הטיול המשפחתי בצפון צילמתם בכלל בנמל התעופה רפיק אל-חרירי.

הציבור הישראלי, כדרכו, מקבל זאת באנחת השלמה פטריוטית; "זה ביטחוני", אומרים לנו. ואם זה ביטחוני, אז לפי התפיסה הרווחת, אסור לשאול, אסור לבדוק, ובוודאי שאסור להתלונן.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.

נייר עמדה חדש של תוכנית "צעד – תקשורת בונה אמון" מציג ניתוח עומק מקיף של הסיקור התקשורתי בנושא האלימות בחברה הערבית. המחקר בחן למעלה מ-26,000 אייטמים תקשורתיים במדיה המסורתית (טלוויזיה, רדיו ועיתונות) בין השנים 2023 ל-2025.

המסקנות העולות מהנתונים הן הבסיס לקריאה המוצגת ברשומה זו: הגיע הזמן לעבור מסיקור של "ניהול משבר" לבניית שותפות אסטרטגית מבוססת אמון.

מוחמד פריג הוא יזם חברתי ומנהל תוכנית "צעד" - תקשורת בונה אמון.