השבוע הגעתי לבלגיה לשהות של יממה אחת בכפר ציורי וקסום, אחרי ארבעה ימי מסע התפרקות ובנייה מחדש ועם הרבה עוצמה והתפתחות. הייתי בטיסה לגן עדן עם קונקשן בגיהינום, ולמדתי דווקא די הרבה בגיהינום. גן עדן וגיהינום הם מצבי תודעה בתוכינו ולא מקום אי שם. אני יוצר בתודעתי את הסבל ואני יוצר בתודעתי את האהבה. בידיי הדבר.

ישבתי על ספסל בכפר בו אני שהיתי והסתכלתי על הנוף טרם שקיעה. השקיעה שם איטית ולוקחת ארבע שעות בערך, משש בערב ועד עשר וחצי בלילה, ויש בזה משהו קסום. הרוגע שורה בכל, על גבול השעמום.

תוך כדי הישיבה על הספסל נזכרתי בחוויות ילדות שהיו לי בטבע, בחוץ, בין עצים ודשאים ושבילים ושדות, חוויה עמוקה שהעולם הזה הוא מקום טוב ובטוח. שהעולם הזה מזמין אותנו להיות בני בית בו. לא אורחים ולא זרים, בני בית.

אני נזכר בזה שאני גר במאחז בגוש עציון, מאחז (שעדיין) לא חוקי, שלא יושב על אדמה פרטית של אף פלסטיני, מאחז שגדר ההפרדה עוברת ממזרח לו, קרי יהיה בעתיד, ככל הנראה, בשטח ישראל. ומטר מהבית שלי יש כרם של פלסטיני מבית לחם, ובתכלס יש ביננו כמעט שלום של שכנים

הגמרא אומרת "בטוּב העולם נידון", כלומר הדין, האמת העמוקה של העולם הזה, היא הטוּב. וטוּב זה הפנימיות של הטוֹב. זה אומר שכל אחד מאיתנו הוא אדם טוב, שנברא בצלם אלוהים וגם אלוהים עצמו מהותו טוב ואהבה פעילה.

הדרך מהולנד לכפר הזה לקחה לי כ-3 שעות, בהן שמתי לב (בפעם הרביעית) שאני היחיד שצופר בכביש והפסקתי. נסעתי לאט יותר וחשתי תקווה גדולה, ובכלל לא הבחנתי שעברתי את הגבול בין הולנד לבלגיה.

פעם היו שם שתי מלחמות עולם והגבול היה מסוכן, ממש כמו הגבול בין ישראל וסוריה, והיום אין מעבר גבול! הווייז עבר לי מתי שהוא מהולנדית לצרפתית, והשלטים כנ"ל.

המישור ההולנדי הפך לגבעות בלגיות, והעיירות החדישות והמתועשות של דרום הולנד הפכו לכפרים ציוריים ועתיקים עם מבנים דמויי טירות מכושפות שטרם פיענחתי מה הם.

ואמרתי לעצמי שאם הם יכולים גם אנחנו יכולים, אם הם עברו מלחמת עולם ראשונה ושנייה, והיום הם שכנים טובים, שדוברים אמנם שפות שונות, צרפתית והולנדית, אבל משתמשים באותו מטבע – כך גם הגבול בין סוריה לישראל יכול להיעלם. אנחנו לא פחות טובים מהם. אני מדמיין שיהיו לנו שתי שפות שונות ושתי תרבויות שונות ומטבע אחד, ובלי מעברי גבול ובלי מלחמות, וזה ממלא אותי תקווה.

יש שם שגשוג, ומלא ירוק וצמיחה (תרתי משמע) ורוגע, והוא מורגש בבתים וברחובות. אפילו הפרות והסוסים רגועים באחו. ואני מזכיר לעצמי שהשלום הוא שמו של הקב"ה, ושהשלום מתחיל מהאפשרות שלנו לראות בתודעה שלנו חזון בהיר ובר קיימא של שלום וגן עדן עלי אדמות. לא אי שם אלא כאן בבית, ביננו לבין השכנים שלנו.

אף אחד לא מציק לאף אחד. לא קוטף פירות ללא רשות. כשאני משקה את עץ התות שלי אני דואג להשקות את עץ התאנה שלו, וזה סימבולי בעיניי. הוא תמיד מסכים לילדים שלי לקטוף מהתאנים והענבים בקיץ, ואני מוציא לו בקבוקי מים כשהוא בא עם משפחתו לעבוד בשדה.

אני נזכר בזה שאני גר במאחז בגוש עציון, מאחז (שעדיין) לא חוקי, שלא יושב על אדמה פרטית של אף פלסטיני, מאחז שגדר ההפרדה עוברת ממזרח לו, קרי יהיה בעתיד, ככל הנראה, בשטח ישראל. ומטר מהבית שלי יש כרם של פלסטיני מבית לחם, ובתכלס יש ביננו כמעט שלום של שכנים.

אף אחד לא מציק לאף אחד. לא קוטף פירות ללא רשות. כשאני משקה את עץ התות שלי אני דואג להשקות את עץ התאנה שלו וזה סימבולי בעיניי. הוא תמיד מסכים לילדים שלי לקטוף מהתאנים והענבים בקיץ, ואני מוציא לו בקבוקי מים כשהוא בא עם משפחתו לעבוד בשדה.

אני לא חולם שהוא ייעלם יום אחד, וגם הוא לא חולם שאסתלק מפה. יש ביננו כבוד בסיסי. יש ביננו הבנה שאנחנו פה בשביל להישאר.

הרב מנחם פרומן שאמר לי פעם על חולצות המתנחלים שנכתב עליהן "אם אין ערבים אין פיגועים" ככה: "זה נכון. זה נכון שאם אין ערבים אין פיגועים. אבל מה לעשות, יש ערבים!".

שלוש שעות וארבעים וחמש דקות מפאריס, מתתי לעלות לרכב ששכרתי ולנסוע מערבה, אבל זה יחכה לפעם הבאה. בינתיים נהניתי מהפסטורליות ההזויה על גבול המכעיסה (איך הם מרשים לעצמם לחיות בשלום והשקט ובבטח כשבמזרח התיכון הכל בוער?!), יצאתי לטיול בוקר, עשיתי מדיטציה, אכלתי משהו, ובצהרים חזרתי לסחיפול לטיסה, בדרך למולדתי האהובה והשסועה.

נחום פצ'ניק הוא תושב "שדה בועז", מאחז קטן בגוש עציון (שלא נבנה על אדמות פרטיות), נשוי באהבה לאוֹרי, אב לארבעה ילדים חמודים. פסיכותראפיסט בהתמחות ומנחה סדנאות בתחום הגבריות והמיניות. בין לבין כותב שירה והגות דתית עצמאית (הספר השני שלו כמעט מוכן), ורץ למרחקים ארוכים (תרתי משמע)

זה לא התחיל במלון.

זה מתחיל עוד בהריון.
וזה עובר לגן הילדים. שלא מלמדים ילדים באמת לאהוב כבר בגן. שכופים עליהם ידע ולא מלמדים אותם לאהוב. ואנחנו לא מלמדים ילדים לאהוב כי אנחנו לא יודעים איך בדיוק לאהוב.

זה לא התחיל במלון
זה מתחיל בתרבות שלנו. תרבות שאין בה כבוד ליסוד הניקבי. לא לאישה ולא לאדמה. תרבות של שימוש ולקיחה בלי רשות והסכמה ורצון.

זה לא מתחיל במלון
זה מתחיל "בחיים כמו בפרסומות". אנחנו משתמשים בנשים לקידום מכירות במקום לאהוב נשים. וכשמשתמשים במישהו הופכים אותו לחפץ. קונים אותו. מוכרים אותו. ועכשיו תהפכו את המילים: קונים אותה (בכסף מלא מאה זקוקין) מוכרים אותה (בפורנו ובזנות). מוכרים דרכה (בפרסומות בטלויזיה ובשלטי חוצות). משתמשים בה ובכוח שלה (כדי לעשות כסף).

משם הדרך לפורנו פתוחה.
משם הדרך לזנות פתוחה.
משם הדרך לאונס פתוחה

זה לא מתחיל במלון.
זה מתחיל בזה שאנחנו חומדים במקום להיות חמודים. כן, כן. וההבדל הוא סוד גדול ופשוט. גבר חומד משתמש באישה. וגבר חמוד אוהב את האישה.
ומהחמדנות הדרך למלון בקפריסין לא ממש ארוכה.

זה ממש לא מתחיל במלון.
זה מתחיל במיליון ומאה מליון ואולי מליארדי גברים שעסוקים בלכבוש אישה במקום לאהוב! גברים שעסוקים בלהראות לאישה כמה הם חזקים כמה הם שווים כמה הם עשירים כמה הם רוחניים כמה הם גשמיים. ואז זה בא מהאגו. ואז זה בא מתוך כוחנות. ואז זה בא מתוך חמדנות ורכושנות. ואז זה לא לא לא אהבה.

זה לא מתחיל במלון.
זה מתחיל בזה ששכחנו פשוט לאהוב אדם. שכחנו פשוט לאהוב אישה! משם הדרך ל"לא תחמוד את אשת רעך" קצרה. וגם הדרך ל"לא תחמוד את אשתך". כי הרי (תחשבו על זה) גם את אישתי אסור לי לחמוד! גם לאישתי אני אמור להיות חמוד!

זה לא מתחיל במלון.
זה מתחיל אצלנו בסלון.
זה מתחיל בכך שמיניות ואהבה לא לומדים-מלמדים. שמיניות ואהבה קשורים אצלנו למשהו אסור, לחטא, לבושה, לאשמה, למשהו אפל ורע.

זה מתחיל מזה שעמוק בתוכנו (למרות מצוות פרו ורבו וכו') מיניות קשורה אצל רבים וטובים ליצר הרע במקום ליצר החיים ולדבר שפל ונמוך במקום למעיין החיים. ומי מלמד ילדים בבית הספר על הקשר בין היוצר ליצורים לייצרם? מי רואה את הקשר? מי מחבר את הדברים?

זה לא מתחיל במלון.
זה מתחיל ב80% מהנוער (כולל הדתי והחרדי ובואו לא נעשה הנחות פה לעצמנו, אפשר הנחה קטנה לא יותר) שצורכים פורנו  ואין מרפא אמיתי למחנכים ולא בשורה חדשה לרבנים (תודו בזה, רבנים יקרים ואמיצים) ולא יהיה מרפא אמיתי עד שנלמד פשוט לכבד ולאהוב.

כי כשאתה באמת אוהב אתה לא רוצה לראות פורנו.
כי כשאתה אוהב, אתה מכבד את אשתך ומכבד את הנשים ואת היסוד הניקבי ולא רוצה להתייחס לאישה שלך כאל חפץ ולא חלילה לאנוס במלון!

כי כשאתה אוהב אתה יודע את הסוד של ההקשבה לאישה שלך. אתה יודע איך מכבדים את האחר דרך ההקשבה לרצונו. ואז הרצון שלך ניפגש בכבוד ותשוקה עם הרצון שלה.

כי כשאתה מכבד ואוהב אתה יודע את הסוד של ההסכמה באינטימיות ומיניות. זה הסוד שמי שמבין אותו (לא מסובך) הבין משהו בעולם הזה. וזה משהו שלא מלמדים באף בית ספר או ישיבה גבוהה.

זה לא התחיל במלון אבל זה ייגמר בחופש.
זה ייגמר כשנחיה באומץ את החיבור בין אהבה ומיניות לבין חופש. כן כן, חופש. לא להיבהל מחופש. לא בלגן. לא בלבול. לא פריצות לא כאוס – חופש. כי אין רצון אמיתי בלי חופש פנימי שמתוכו אנחנו באמת רוצים. וכמה פחד מחופש פנימי יש בעולמנו אבל מה לעשות חייבים לעבור דרך החופש כי זהו השער לאהבה. זהו השער לה'.

החופש להיות ביחד
החופש לאהוב
החופש לכבד את האישה שלי
החופש לכבד ולתמוך ולאהוב את הרצון שלה ואת הבחירות שלה, כולל לשמוע ממנה "לא", ולכבד ולאהוב אותה עם ה"לא" שלה. ותדעו לכם שדווקא כשיש מקום ל"לא" דווקא אז בא החופש לומר "כן" באופן שלם ובחירי. ואז ה"כן" הוא כֵּן, תרתי משמע.

זה לא מתחיל במלון.
זה מתחיל בלהבין שיש קדושה ברצון.
יש קדושה ברצון של האישה.
ואת זה שכחנו בדרך למלון
ובזה אנחנו מתחילים להיזכר אינשאללה אצלנו בבית בסלון.
יושבים אל החלון, פותחים את הוילון, מסתכלים החוצה לאופק ורואים כוכבים מליון.

ובמזרח: שחר חדש. רואים עידן של כבוד ואהבה בין המינים, רואים עידן של פיוס כללי בין גברים לנשים ופיוס פרטי בין איש לאישה. רואים עידן של סליחה לפוגעים. רואים עידן של שחרור מהעבר, רואים עתיד של כבוד והסכמה ורצון ותשוקה ואהבה עזה.

והמקום המרכזי לחפש ולמצוא את זה זה בבית שלנו, בZooגיות שלנו  🙂

נחום פצ'ניק הוא תושב "שדה בועז", מאחז קטן בגוש עציון (שלא נבנה על אדמות פרטיות), נשוי באהבה לאוֹרי, אב לארבעה ילדים חמודים. פסיכותראפיסט בהתמחות ומנחה סדנאות בתחום הגבריות והמיניות. בין לבין כותב שירה והגות דתית עצמאית (הספר השני שלו כמעט מוכן), ורץ למרחקים ארוכים (תרתי משמע)

הוראה ולמידה במצבי חירום מציבות אתגרים משמעותיים בפני תלמידים, מורים ומערכת החינוך כולה. אירועים כמו מגפות, סכסוכים ואסונות טבע משבשים את שגרת החינוך ודורשים פתרונות חדשניים.

במסגרת פעילות הפורום לרציפות חינוכית במצבי משבר, הפועל במוסד שמואל נאמן, נבחנות דרכים מגוונות להבטחת רציפות חינוכית. תפיסתנו מבוססת על ההנחה שהבטחת רציפות חינוכית בשגרה תסייע לשמרה גם במצבי חירום. ברשומה זו נציע מספר היבטים בהם תורמת הבינה המלאכותית בכלל, והבינה המלאכותית היוצרת (GenAI) בפרט, להבטחת רציפות והתאמת החינוך למצבי חירום.

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.

למונח "תרבות" יש משמעויות רבות ומגוונות. ניתן להגדירו כמכלול תפיסות, אמונות וערכים המייחדים קבוצה מסוימת. אך מעבר לכך, התרבות כוללת גם את הידע, הסמלים והמשמעויות המגולמות באמצעי המדיה השונים, כגון ספרים, מוזיקה, תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה ואפילו המדיה הדיגיטלית המתפתחת.

התרבות אינה רק דרך ביטוי אומנותית או אינטלקטואלית – היא השפה שבאמצעותה בני האדם מבינים את עולמם, יוצרים זהות אישית וקולקטיבית, ומנהלים דיאלוג עם חוויות חייהם.

ד״ר אלדד שידלובסקי הוא ראש החוג בפועל לכלכלה ושוק ההון במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.