זה היה הרגע שבו הפשיזם הבריטי נבלם בדרכו – פשוטו כמשמעו.

ב-4 באוקטובר 1936 התאספו בין 100 ל-300 אלף בני אדם – יהודים, סוורים אירים, פעילי איגודים מקצועיים, סוציאליסטים וקומוניסטים – באיסט אנד של לונדון. הם היו נחושים למנוע מאיגוד הפשיסטים הבריטי של סר אוסוולד מוסלי לצעוד דרך השכונה היהודית המרכזית בעיר.

כדי לחסום את רחוב כייבל הוקמו מתרסים, בין היתר באמצעות אוטובוס וחשמלית. המפגינים הצטיידו בכלי נשק מאולתרים – מקלות, אבנים, רגלי כיסאות, אשפה, ירקות רקובים ותכולת סירי לילה – וילדים נשלחו לגלגל גולות אל מתחת לפרסות סוסי המשטרה.

ב-4 באוקטובר 1936, מאות אלפי לונדונים – יהודים, סוורים אירים, פעילי איגודים מקצועיים, סוציאליסטים וקומוניסטים – התאספו כדי למנוע מאיגוד הפשיסטים הבריטי לצעוד דרך השכונה היהודית המרכזית בעיר

למרות הסתערויות של שוטרים חמושים באלות ומאמציה הנמרצים של המשטרה לפנות את הרחובות, נאלץ מוסלי בסופו של דבר להכיר במציאות. הוא הורה ל-5,000 אנשי "החולצות השחורות" שלו לסגת בבושת פנים, והשוטרים ליוו אותם בחזרה לכיוון מרכז לונדון.

תשעים שנה לאחר מכן, האגדה על "הקרב ברחוב כייבל" עדיין חיה וקיימת. עם זאת, הוויכוח על משמעותו של הקרב הפך בשנים האחרונות לסוער ושנוי במחלוקת, על רקע טענות כי תפקידם המרכזי של היהודים באירוע "נמחק באופן שיטתי", במקביל להתגברות האנטישמיות בשורות השמאל.

מספר אנשים מצבא ארצות הברית נפצעו כאשר אנטי-פשיסטים תקפו קבוצה של אנשי האיחוד הפשיסטי הבריטי של סר אוסוולד מוסלי שהתאספה ברחוב גרייט מינט לצעדתם דרך איסט אנד של לונדון, אנגליה, 4 באוקטובר 1936 (צילום: AP Photo)

השבוע ציינו את יום השנה לקרב בקהילה היהודית, באיגודים המקצועיים ובקרב פעילים אנטי-פשיסטים בשורה של אירועי זיכרון וחגיגות. ועד שליחי הקהילות של יהודי בריטניה אירגן את "כייבל סטריט 90: פסטיבל לתרבות, להיסטוריה ולסולידריות יהודית במזרח לונדון", שכלל הופעות מוזיקה, הרצאות וסיורים רגליים ובמוניות שחורות ברחבי האיסט אנד.

קונגרס האיגודים המקצועיים הבריטי (TUC) קיים כנס וקבלת פנים בבית הקונגרס, מטה הארגון במרכז לונדון, במטרה "לבחון את משמעותו ההיסטורית של הקרב ברחוב כייבל, ולדון באופן שבו הלקחים שנלמדו מאותו אירוע מכונן נותרו רלוונטיים למאבק בימין הקיצוני כיום".

ברמה המקומית, התארגנות בשם "יחד ברחוב כייבל" – קואליציה של ארגונים מקומיים, קבוצות דתיות ואיגודים מקצועיים – קיימה סדרת אירועי תרבות ודיונים לציון יום השנה.

השבוע ציינו את יום השנה לקרב בקהילה היהודית, באיגודים המקצועיים ובקרב פעילים אנטי-פשיסטים בשורה של אירועי זיכרון וחגיגות. לפני שיצא לפגרה באמצע ספטמבר, בית הנבחרים הבריטי אף קיים דיון מיוחד

לפני שיצא לפגרה באמצע ספטמבר, בית הנבחרים הבריטי אף קיים דיון מיוחד בנושא, שבו כינתה השרה לענייני קהילות, פלורנס אשלומי, את הקרב ברחוב כייבל "רגע מכונן בתולדות העיר", ושיבחה את תפקידה המרכזי של הקהילה היהודית.

"4 באוקטובר 1936 לא היה רק רגע משמעותי בהיסטוריה של לונדון; הוא היה רגע מכריע בהיסטוריה של יהודי בריטניה. הקהילות היהודיות הן שהיו יעדו של מוסלי, והקהילות היהודיות הן שהובילו את התגובה ובנו את המתרסים נגד הפשיסטים, מכל מה שהצליחו למצוא ברחובות הסמוכים ובחצרות של אתרי בנייה", אמרה אשלומי לחברי הפרלמנט. "בשנים הרבות שחלפו מאז, הקהילה היהודית עמדה בלב התרבות, הזהות וההישגים הגדולים של לונדון".

סר אוסוולד מוסלי, מנהיג איגוד הפשיסטים הבריטי, ממתין לבדוק את שורות החולצות השחורות במזרח לונדון, ב-4 באוקטובר 1936 (צילום: AP Photo/Len Puttnam/Staff)

אולם, כפי שהודתה אשלומי עצמה, אירועי הזיכרון השנה מתקיימים על רקע קודר של זינוק חד במספר התקריות האנטישמיות בבריטניה, בעקבות מתקפת 7 באוקטובר 2023 והמלחמה בעזה שבאה בעקבותיה.

הנתונים האחרונים שפרסם ארגון הביטחון הקהילתי (CST) – העוקב אחר תקריות אנטישמיות ומסייע בהגנה על מוסדות ואתרים יהודיים – הצביעו על 1,926 תקריות אנטישמיות ברחבי בריטניה במחצית הראשונה של 2026. זהו המספר השני בגובהו שדווח אי פעם לארגון בששת החודשים הראשונים של שנה כלשהי.

אירועי הזיכרון השנה מתקיימים על רקע קודר של זינוק חד במספר התקריות האנטישמיות בבריטניה, בעקבות טבח ה-7 באוקטובר והמלחמה בעזה. הרקע הטעון הזה רק הגביר את העניין סביב הקרב ההיסטורי

לדברי מומחים, הרקע הטעון הזה רק הגביר את העניין סביב האירועים שהתרחשו באיסט אנד לפני תשעה עשורים.

"הקהילה היהודית מגלה בשנים האחרונות עניין גובר בהנצחת הקרב ברחוב כייבל, ככל הנראה בתגובה טבעית לעלייה באנטישמיות – הן בתקופת קורבין והן, באופן חריף יותר, מאז מתקפת 7 באוקטובר", אומר דייב ריץ', מנהל המדיניות בארגון CST, בהתייחסו לג'רמי קורבין, מנהיגה לשעבר של מפלגת הלייבור, המזוהה עם השמאל הרדיקלי.

"הדבר משקף גילוי מחדש של מסורת האקטיביזם של הגנה עצמית יהודית, כאשר הקרב ברחוב כייבל נתפס כרגע המכונן בתולדותיה".

בתקופה שבה מפלגת הלייבור היטלטלה בעקבות האשמות כבדות באנטישמיות תחת הנהגתו, נהג קורבין להזכיר את הקשר האישי שלו לאירועים שהתרחשו באיסט אנד שמונה עשורים קודם לכן, בניסיון להדוף את הביקורת.

ב-2016 נשא מנהיג הלייבור דאז נאום אישי ורגשי באופן חריג באירוע המרכזי לציון 80 שנה לקרב ברחוב כייבל. קורבין דיבר על "המשמעות האישית העמוקה" של העימות עבורו, והכריז מעל הבמה: "אישה אחת עמדה כאן לצד רבים אחרים, והיא סיפרה לי הכול על מה שקרה. האישה הזאת הייתה אימי. היא עמדה כאן עם רבים אחרים משום שרצתה לחיות בעולם, כפי שכולנו רוצים, החופשי משנאת זרים ומשנאה. האנשים שעמדו כאן ב-1936 עשו שירות עצום".

מבקריו של קורבין טוענים שהוא מתעטף "בדגל של רחוב כייבל" ומנסה לעשות שימוש ציני בנוכחותה של אימו באירוע כ"שריון מוסרי". בדברים שנשא על הקרב בחודש שעבר, בחר קורבין שלא להזכיר כלל את הקהילה היהודית

מבקריו של קורבין, לעומת זאת, האשימו אותו כי הוא מתעטף "בדגל של רחוב כייבל" ומנסה לעשות שימוש ציני בנוכחותה של אימו באירוע כ"שריון מוסרי". בדברים שנשא בדיון הפרלמנטרי על הקרב ברחוב כייבל בחודש שעבר, בחר קורבין שלא להזכיר כלל את הקהילה היהודית.

"עלינו לזכור שב-1936 כל הממסד אמר לתושבי האיסט אנד: 'שתקו, אל תעשו דבר ותנו להם לצעוד'", אמר לחברי בית הנבחרים קורבין, העומד כיום בראש מפלגת השמאל הקיצוני "המפלגה שלכם" (Your Party). "האנשים סירבו לתת להם לצעוד – זו הייתה התבוסה הגדולה ביותר שספגו מוסלי והפשיסטים אי פעם בבריטניה – ועלינו להודות להם על אומץ ליבם".

מנהיג מפלגת הלייבור לשעבר ג'רמי קורבין משתתף בהפגנת תמיכה בפלסטינים בעזה, בלונדון. 17 בפברואר 2024 (צילום: AP Photo/Alberto Pezzali)

קורבין אינו היחיד שבוחר להתעלם הן מתפקידה המכריע של הקהילה היהודית והן מסוגיית האנטישמיות, שהייתה מסימני ההיכר של תפיסת עולמו הפוליטית של מוסלי.

בינואר האחרון ספג ה-BBC ביקורת ציבורית בעקבות כתבה ששודרה ב"BBC לונדון", שעסקה במחזמר חדש על הקרב ברחוב כייבל, אך לא הזכירה כלל את היהודים. במקום זאת, הכתבה דיברה במעורפל על "קהילה שהייתה נתונה במצור בימים סוערים ואלימים בעברה הלא רחוק של לונדון", ועל תפקידם של "האירים והסוורים".

בינואר האחרון ה-BBC שידר כתבה שעסקה במחזמר חדש על הקרב – אך לא הזכירה כלל את היהודים. במקום זאת, הכתבה דיברה במעורפל על "קהילה שהייתה נתונה במצור בימים סוערים ואלימים"

ימים אחדים לאחר מכן נאלץ ה-BBC להתנצל, לאחר שבכמה מדיווחיו לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, לא הוזכר רצח היהודים.

שתי הפרשות העוקבות הובילו את פרופ' דבורה ליפשטדט, לשעבר השליחה האמריקאית למאבק באנטישמיות, לפרסם ברשתות החברתיות: "זו לא טעות אלא דפוס שה-BBC הולך ומשכלל. הם הופכים את היהודים לבלתי נראים: שואה בלי יהודים, מתקפות החולצות השחורות של מוסלי בלי יהודים".

סר אוסוולד מוסלי נראה מצדיע בעת בדיקת האיחוד הבריטי של שורות הפשיסטים, 4 באוקטובר 1936 בלונדון, אנגליה (צילום: AP Photo)

איגוד העובדים יונייט (Unite), הגדול ביותר בבריטניה, עורר סערה דומה בחודש יוני, כאשר על פי הדיווחים תכנן לקיים אירוע לציון יום השנה לקרב ברחוב כייבל דווקא בשבת. בנוסף, האיגוד פרסם באתר האינטרנט שלו עמוד שלם שלא הזכיר כלל את הקהילה היהודית.

בעמוד נכתב כי איגוד הפשיסטים הבריטי הובס בידי "מעמד פועלים חזק ומאורגן, שידע כי פוליטיקה של שנאה ופילוג אינה מציעה פתרונות. אנו מאחדים אנשי איגודים מקצועיים, היסטוריונים, מוזיקאים, אמנים וסופרים כדי להפוך את האירוע לחגיגה של גאוות מעמד הפועלים".

בעקבות הביקורת, האיגוד ערך מחדש את אתר האינטרנט שלו והוסיף אזכור לתפקידם של היהודים, והאירוע הוזז למועד שאינו חל בשבת.

איגוד העובדים יונייט (Unite), הגדול ביותר בבריטניה, עורר סערה דומה בחודש יוני, אחרי שקבע אירוע לציון יום השנה לקרב דווקא בשבת, ואף פרסם באתר האינטרנט שלו עמוד שלם שלא הזכיר כלל את הקהילה היהודית

הקהילה היהודית מצידה מזועזעת ממחיקתה ההדרגתית מהסיפור ההיסטורי המפורסם. "הקרב ברחוב כייבל היה בעבר מקור לגאווה עבור יהודי בריטניה", טוען אלכס הרן, מנהל שותף בארגון "לייבור נגד אנטישמיות".

"היינו חזקים יותר יחד, והשמאל היה בעל בריתנו הטבעי. בדומה ליום הזיכרון לשואה, בשנים האחרונות נכתב מחדש סיפורו של הקרב ברחוב כייבל באופן שמוחק את היהודים בשיטתיות. במקרה הטוב, אנחנו שחקני משנה בסיפור ההצלה של מישהו אחר".

מפגין מובל למעצר בידי שוטרים לאחר הסתערות של פרשים חמושים באלות במזרח לונדון, שנועדה לבלום עימותים בין אנטי-פשיסטים לבין "החולצות השחורות" של סר אוסוולד מוסלי. 4 באוקטובר 1936 (צילום: AP Photo/Worth)

לדעת הרן, זו בדיוק הסיבה שההפקה עטורת השבחים של השחקנית היהודייה טרייסי-אן אוברמן, "הסוחר מוונציה 1936", היא "כה מבורכת". ההפקה, שעלתה כבר מספר פעמים בבריטניה, מעתיקה את מחזהו המוכר של ויליאם שייקספיר מוונציה של המאה ה-16 ללונדון של שנות ה-30 של המאה ה-20, ובתוך כך, מחזירה את היהודים למרכז סיפורו של הקרב ברחוב כייבל.

לדבריו, "הסוחר מוונציה 1936" צריך לשמש מודל לאופן שבו יהודים מנציחים את הקרב. "איש לא יגיש לכם בחזרה את ההיסטוריה שלכם על מגש של כסף", הוא מסביר.

"עלינו לנכס לעצמנו בקול רם את הקרב ברחוב כייבל, בכל חודש אוקטובר, כסיפור יהודי שבו השתתפו גם בעלי ברית, במקום להמתין ולראות אם מישהו יטרח בכלל להזכיר אותנו. אנטי-פשיזם שמחייב את היעדרם של יהודים מהסיפור – אינו אנטי-פשיזם".

ההפקה עטורת השבחים של השחקנית היהודייה טרייסי-אן אוברמן, "הסוחר מוונציה 1936", צריכה לשמש מודל לאופן שבו יהודים מנציחים את הקרב. "איש לא יגיש לכם בחזרה את ההיסטוריה שלכם על מגש של כסף"

אולם, לא רק שכתוב ההיסטוריה של הקרב תוך מחיקת נוכחותם של היהודים מעורר חשש בקרב הקהילה. הרן מציין כי בעצרת נגד הימין הקיצוני שהתקיימה באיסט אנד באוקטובר שעבר, הזכירו הנואמים מעל הבמה את הקרב ההיסטורי, בעוד צעירים רעולי פנים בקהל, לבושים בעצמם בשחור, צעקו "זבל ציוני, צאו מהרחובות שלנו" ו"אנחנו לא רוצים כאן ציונים".

הרן, שקרובי משפחתו השתתפו בקרב ברחוב כייבל המקורי, מכנה את האירוע "הצגה גרוטסקית".

טרייסי-אן אוברמן ב"סוחר מוונציה 1936" (צילום: מארק ברנר)

המתחים סביב אופן הציון של הקרב משקפים את הקרע המעמיק בין יהודי בריטניה לבין השמאל הבריטי, תנועה שרבים מהם היו בעבר מתומכיה הנאמנים.

"הקרב ברחוב כייבל שיקף תקופה שבה יהודים, קומוניסטים וציונים עמדו יחד מול האנטישמיות הפשיסטית. באותה תקופה לא ראו בכך שום סתירה: למעשה, היו אנשים רבים שהשקפת עולמם הייתה בעת ובעונה אחת יהודית, קומוניסטית וציונית", מזכיר דייב ריץ', מחבר הספר החדש "מבארי לבונדי: האנטישמיות העולמית אחרי 7 באוקטובר".

"הקרב ברחוב כייבל שיקף תקופה שבה יהודים, קומוניסטים וציונים עמדו יחד מול האנטישמיות הפשיסטית, ולא ראו בכך שום סתירה: היו רבים שהשקפת עולמם הייתה בעת ובעונה אחת יהודית, קומוניסטית וציונית"

"ההשוואה למצב כיום רק מדגישה עד כמה הדברים השתנו לבלי היכר", הוא ממשיך. "כיום השמאל הקיצוני מגלה עניין מועט בלבד בהגנה על יהודים מפני האנטישמיות הרצחנית שראינו במנצ'סטר ובגולדרס גרין בשנה האחרונה. במקום זאת, סוציאליסטים ואסלאמיסטים צועדים יחד בהפגנות הגדושות בקריאות אנטישמיות, המונעות מבוז ארסי לציונות".

יתרה מזאת, כפי שמציין ריץ', בעוד שבקרב ברחוב כייבל התעמתו המפגינים היהודים באלימות עם המשטרה, כיום "המשטרה מקצה משאבים הולכים וגדלים דווקא להגנה על יהודי בריטניה מפני השנאה האלימה שהפוליטיקה הקיצונית הזאת מייצרת ברחובות".

כריכת הספר "מבארי לבונדי" מאת דייב ריץ' (צילום: כריכת הספר, באדיבות CST)

הכעס והדאגה שחשים יהודים בריטים רבים נוכח התגברות האנטישמיות בממלכה – והתחושה שחלקים נרחבים בשמאל פשוט אינם מוכנים להתמודד עימה – עוררו גם חשיבה נוקבת על האופן שבו הקהילה כולה צריכה להגיב.

קלאודיה מנדוזה, מנכ"לית מועצת המנהיגות היהודית, סבורה כי "המסר המתמשך והאמיתי של הקרב ברחוב כייבל הוא שהקהילה היהודית חייבת להיות חזקה מספיק כדי לעמוד על שלה".

מנכ"לית מועצת המנהיגות היהודית בבריטניה סבורה כי "המסר המתמשך והאמיתי של הקרב ברחוב כייבל הוא שהקהילה היהודית חייבת להיות חזקה מספיק כדי לעמוד על שלה"

"לפני תשעים שנה, עמדו יהודי בריטניה לצד אחרים כדי למנוע מפשיסטים לצעוד דרך האיסט אנד היהודי", היא מזכירה.

"כיום, רבות מהצעדות המוכתמות בקריאות, בשלטים ובהתנהגות אנטישמית, מאורגנות בידי ברית בלתי קדושה של קיצונים, שבה השמאל הקיצוני ממלא תפקיד מרכזי ופעיל".

תושבים צופים בחוקרי מז"פ הסורקים את הזירה לאחר ששני בני אדם נדקרו בשכונת גולדרס גרין בלונדון, שבה קהילה יהודית גדולה. 29 באפריל 2026 (צילום: AP Photo/Kin Cheung)

"הלקח מעולם לא היה שהשמאל יגן עלינו", מסכים איתה הרן. "ב-1936 היהודים התארגנו, ואחרים באו לעמוד לצידנו. אנחנו בונים את מערכי ההגנה שלנו בעצמנו, ושופטים בעלי ברית לפי השאלה אם הם מתייצבים לצידנו בשטח, ולא לפי האופן שבו הם מגדירים את עצמם.

"בשנים האחרונות ראינו כיצד בעלי בריתנו ההיסטוריים פשוט נעלמו, או אפילו חצו את הקווים, הצטרפו לצד השני, תקפו אותנו והשתתפו בצעדות עוינות באזורים שבהם אנחנו חיים".

"הלקח מעולם לא היה שהשמאל יגן עלינו. ב-1936 היהודים התארגנו, ואחרים באו לעמוד לצידנו. בשנים האחרונות ראינו כיצד בעלי בריתנו ההיסטוריים פשוט נעלמו או אפילו חצו את הקווים, הצטרפו לצד השני ותקפו אותנו"

לדברי ריץ', הפער העמוק בין הקואליציות שנוצרו ברחוב כייבל לבין המציאות הפוליטית של ימינו טומן בחובו לקח חשוב.

"בריתות פוליטיות עשויות להיות שימושיות, אבל הן לעולם אינן קבועות, והן יכולות להשתנות במהירות כשהתנאים מסביב משתנים", הוא אומר. "בסופו של דבר, יהודים חייבים תמיד לשמור על היכולת לעמוד על האינטרסים שלהם ולהגן על ביטחונם בעצמם".

מפגינים אוחזים בשלטים סמוך לזירה שבה נדקרו שני בני אדם בשכונת גולדרס גרין בלונדון, שבה קהילה יהודית גדולה. 30 באפריל 2026 (צילום: AP Photo/Alastair Grant)

חוקרים אקדמיים אחרים מדגישים את חשיבותו המתמשכת של הקרב ברחוב כייבל למאבק באיום שמציב הימין הקיצוני גם היום.

הם מצביעים הן על התחזקותה של מפלגת הימין הפופוליסטית "רפורם UK", והן על ההפגנות האלימות נגד מהגרים, בהובלת מסיתים מהימין הקיצוני, שהתקיימו בבריטניה בשנתיים האחרונות.

חוקרים מדגישים את חשיבותו של הקרב ברחוב כייבל למאבק באיום שמציב הימין הקיצוני גם היום, אל מול התחזקות הימין הפופוליסטי וההפגנות האלימות נגד מהגרים שמובלות בידי מסיתים מהימין הקיצוני

פרופ' נדיה ולמן מאוניברסיטת קווין מרי בלונדון סבורה כי השינויים הדמוגרפיים והחברתיים-כלכליים שעברו על יהודי בריטניה בשנים שלאחר 1945, הביאו לכך שהקרב ברחוב כייבל "כבר לא תפס מקום מרכזי בזיכרון הקולקטיבי של הקהילה היהודית בבריטניה".

"עולם מעמד הפועלים שאליו השתייך הקרב, היה חלק מהעבר שהיהודים הותירו מאחוריהם כאשר רובם עזבו את האיסט אנד בעשורים שלאחר המלחמה והתבססו כלכלית", היא מסבירה.

שוטרים מנסים לפזר מחאה נגד הגירה בבלפסט, צפון אירלנד, בעקבות תקרית דקירה. 10 ביוני 2026 (צילום: AP Photo/Peter Morrison)

בתחילת המאה הנוכחית, מסכים פרופ' טוני קושנר מאוניברסיטת סאות'המפטון, "הזיכרון הזה נשמר בעיקר בקרב אנשי השמאל, יהודים רדיקלים, והתנועה האנטי-פשיסטית בכללה".

היהודים המעטים שכן נותרו באיסט אנד המשיכו את מסורת המחאה האנטי-פשיסטית כאשר ארגוני ימין קיצוני איימו על מהגרים בנגלים במזרח לונדון בהזדמנויות שונות, במהלך שנות ה-70, ה-80 וה-90

עם זאת, היהודים המעטים שכן נותרו באיסט אנד המשיכו את מסורת המחאה האנטי-פשיסטית כאשר ארגוני ימין קיצוני איימו על מהגרים בנגלים במזרח לונדון בהזדמנויות שונות, במהלך שנות ה-70, ה-80 וה-90.

"מבחינתם", טוענת ולמן, "הלקח העיקרי של הקרב ברחוב כייבל היה חשיבותה של הסולידריות – בדיוק כפי שסולידריות זו הופגנה כלפי היהודים בידי תושבים אחרים של האיסט אנד ב-1936".

אישה מניפה שלט מול ציור הקיר של רחוב כייבל, בסיום צעדה לציון 80 שנה לקרב האנטי-פשיסטי ברחוב קייבל במזרח לונדון. 9 באוקטובר 2016 (צילום: Justin TALLIS / AFP)

הלקח הזה נלמד מחדש בימים אלה בידי דור חדש של פעילים אנטי-פשיסטים, שבו יהודים ממשיכים למלא תפקידים מובילים. כפי שמציין קושנר, "הברית הרחבה למען פליטים", שצמחה בתגובה להפגנות נגד מהגרים בבריטניה, אימצה באופן רשמי את קריאת המחאה "כל רחוב הוא רחוב כייבל".

הלקח ההיסטורי מרחוב כייבל נלמד מחדש בימים אלה. "הברית הרחבה למען פליטים", שצמחה בתגובה להפגנות נגד מהגרים בבריטניה, אימצה באופן רשמי את קריאת המחאה "כל רחוב הוא רחוב כייבל"

בקיץ 2024, מזכירה ולמן, השתתפו יהודים רבים בהפגנות הגדולות נגד פעילי ימין קיצוני שאיימו על בתי מלון שבהם שוכנו מבקשי מקלט בכמה ערים בבריטניה.

"באותו קיץ, הקרב ברחוב כייבל הוזכר לעיתים קרובות כמקור השראה לקהילות, ודירבן אותן להתאחד מעבר להבדלי דת ותרבות, ולעמוד על כך שהשכונות שלהן יקבלו בברכה תושבים חדשים", היא אומרת. "עבור יהודים צעירים כיום, הלקח הזה של סולידריות אזרחית מחבר אותם ישירות לדור הסבים והסבתות שלהם".

המשטרה בולמת הפגנה נגד מחאה מתוכננת של הימין הקיצוני נגד הגירה בלונדון. 7 באוגוסט 2024 (צילום: AP Photo/Alberto Pezzali)

קושנר משתף כי הוא עצמו שואב השראה אישית מהקרב ברחוב כייבל וממסר הסולידריות שבו, במסגרת פעילותו השוטפת נגד הימין הקיצוני בבריטניה.

"אני עדיין מקווה שתישמר ההכרה בכך שחרף כל המיתוסים, אכן הייתה אינטראקציה ושיתוף פעולה בין יהודים ללא-יהודים בהדיפת הפשיסטים, ושבלב הפעולה הזאת עמדה התארגנות מובהקת של השמאל", הוא אומר. "המציאות הזאת הייתה מורכבת בזמנו, והיא נותרה מורכבת גם כיום".

"אני עדיין מקווה שתישמר ההכרה בכך שחרף כל המיתוסים, אכן הייתה אינטראקציה ושיתוף פעולה בין יהודים ללא-יהודים בהדיפת הפשיסטים, ושבלב הפעולה הזאת עמדה התארגנות מובהקת של השמאל"

אולם, מסכם קושנר, "כשאני משתתף בהגנה על מבקשי מקלט בסאות'המפטון, אני גאה בכך שהזיכרון של רחוב כייבל משמש כדי להציג אלטרנטיבה ודרך אחרת קדימה מול הגזענות הנתעבת שמפיצות קבוצות הימין הקיצוני השונות – קבוצות שמפלגת "רפורם UK" והימין הממסדי כמעט שלא התנערו מהן לחלוטין. אז, ממש כמו היום, הם רואים בקבוצות שמוצאן בהגירה את הבעיה, ולא בגזענות עצמה".