עוד הצעה לעודד ידעיה הפגוע כל כך ומערב רגשות עם עמדות פוליטיות אך נעדר פרספקטיבה היסטורית. המלצה לצפות בסרט ההיסטורי החשוב הזה – בקט, עם ריצ'רד ברטון ופיטר אוטול המתאר מה קורה לחברים שמוצאים עצמם בבגרותם בעמדות פוליטיות יריבות:

עד שאתפנה להתייחס לדברים נוספים – אם אתייחס – להלן הגרסה הנכונה על הצלת נתניהו מטביעה הסותרת את דברי עודד שכלל לא השתתף בארוע (אבל מעז להתעבר בענין שאין לו כל קשר אליו):

ובאשר לכזב על דיר יאסין. במקרה לגמרי כתבתי על זה ממש בימים אלו כי הארוע התרחש בדיוק בימים אלה 9 באפריל 1948:

לפני 77 שנים ב-9 באפריל 1948 בערב ראש חודש ניסן חודש הגאולה שחל ביום ששי ערב שבת קודש "פרשת תזריע" כ"ט באדר ב' תש"ח – היום שסיים את שני חודשי אדר המעוברים שהיו באותה שנה ואשר בהם גובר מזלם של ישראל – התרחשו ביממה אחת בששי-שבת ההוא שני ארועים דרמטיים – שכאילו נבחרו למועד המיוחד הזה – וחוללו תפנית היסטורית יסודית במלחמת העצמאות. שני הארועים האלה שהתרחשו בנפרד, האחד ע"י הפלמ"ח והשני ע"י האצ"ל והלח"י, סמנו את סיום השלב הראשון של המלחמה שבו הובסו כוחות "יושבי הארץ" הערבים והביאו לתחילת הבריחה ההמונית שלהם. הם התרחשו כחמישה שבועות לפני הכרזת מדינת ישראל וקדמו לשלב השני והמכריע של המלחמה – פלישת חמשת צבאות ערב הסדירים שבלימתם והדיפתם דרשו מצה"ל, שזה עתה הוקם, עשרה חודשי מבצעים וקרבות עקובים מדם.

הראשון – הריגתו המקרית של עבד אל-קאדר אל-חוסייני מפקד מיליציות "צבא הג'יהאד הקדוש" ב-9 באפריל 1948 לפנות בוקרעל הר הקסטל שחלש על הדרך לירושלים והווה מוקד למצור קשה שהטילו הערבים על העיר. אל-חוסייני המפקד הצבאי הבכיר של "יושבי הארץ" הערבים ודמות כריזמטית נערצת (הערצה שעברה לבנו פייסל אלחוסייני), ערך באותו לילה סיור במוצבי הקסטל שהחזיקו לוחמיו. בשעת השחר קרא באנגלית "הלו בויס" לעבר שני לוחמים שחשב לאנשיו (חיילים בריטים שערקו והצטרפו לערבים), אך הם היו שני לוחמי הפלמ"ח מאיר כרמיול ויעקב סלמן שירו בו צרור קטלני. מותו הווה מכה אנושה למיליציות שלו שהתפרקו ולוחמיהם נטשו את עמדותיהם בקסטל כדי להשתתף בהלויתו ההמונית שנערכה באותו יום בהר הבית ומשכה אלפי ערבים מכל האזורים. כתוצאה מכך כבש הפלמ"ח מחדש את הקסטל והמצור על ירושלים הוסר, מה שהבטיח את שליטת הישוב היהודי בעיר.

השני – כבוש הכפר דיר יאסין על ידי כוחות האצ"ל והלח"י באותו יום ששי ה-9 באפריל 1948. במהלך הלחימה נהרגו עשרות מתושבי הכפר והארוע עורר בהלה גדולה בקרב האכלוסיה הערבית. דווחים מוגזמים על טבח כביכול שהיה שם התפשטו במהירות במהלך הלויתו של אל-חוסייני וכתוצאה מכך החלה בריחה המונית של ערבים מכפרים ושכונות בירושלים ובאזורים אחרים, מה שסמן את תחילת ה"נכבה" של הערבים "יושבי הארץ". הארוע התפרסם כ"טבח דיר יאסין", עלילת דם שקרית שהוציאה שם רע לישראל ולוחמי האצ"ל והלח"י. וכמה מחברי ההגנה והפלמ"ח, למשל מאיר פעיל, נתנו לה יד ככלי נגוח פוליטי להכפשת האצ"ל והלח"י.

[הערה בינים: "טבח דיר יאסין" – שלא היה ולא נברא אך בעקבותיו החלה בריחת הערבים מהארץ – הפך למיתוס עקש ומושא למחקרים היסטוריים. ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין שחקר את הארוע הוכיח בראיות אותות ומופתים כי מדובר בכזב ועלילת דם. הוא גִלָּה ש"לא כצעקתה" היה שם קרב עם לוחמים ערבים שהסתיים בנצחון הישראלים ולא טבח, חלילה. הוא בא לבן גוריון להציג בפניו את ממצאי המחקר שערך. תגובתו המדהימה של בן גוריון היתה: "שששש… לא כדאי לגלות ולפרסם זאת! שהרי זה מה שגרם לבריחת מאות אלפי ערבים ולדלול האכלוסיה הערבית בארץ" ובהפוך על הפוך – "אַל תַּגִּידוּ בְגַת אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן". מכאן שבן גוריון היה בעצם 'כהניסט' שדגל בטרנספר – לידיעת רונן בר וחבריו ב"חטיבה היהודית" בשב"כ! – אבל כמפא"יניק פרגמטיסט ידע לדבר פחות ולעשות יותר. ועליו נאמר "מלאכתם של צדיקים נעשתה בידי אחרים".]
ארועים גורליים אלה שהתרחשו ביממה אחת (ששי-שבת "פרשת תזריע" 10-9 באפריל) הוו נקודת מפנה מכרעת במלחמת העצמאות. מותו של אל-חוסייני שבר את רוח הלחימה של המיליציות הערביות המקומיות וכבוש דיר יאסין זרע פחד ובלבול בקרב האכלוסיה הערבית. יחד הם הובילו לקריסת ההתנגדות הערבית המקומית ופתחו את הדרך להקמת מדינת ישראל. כאילו יד נעלמה הכריעה את המאזניים ברגע קריטי זה והבטיחה את נצחון הישוב היהודי במערכה על עתיד הארץ עם הערבים "יושבי הארץ" (זה השם התנ"כי שאני משתמש בו במקום הכנוי המומצא המופרך 'פלשתינאים').