קו החוף של ישראל הוא נכס עצום ואדיר. רצועת החוף – מחוף זיקים בדרום עד ראש הנקרה בצפון – משתרעת על פני כ-210 ק"מ, שלצידה שוכנות ערים ומועצות רבות.

קו החוף שייך ע"פ חוק חוק לכלל תושבות ותושבי המדינה. תחזוקת החופים עולה מיליונים רבים. מי אמור לשלם אותם?

כמו במקרים רבים אחרים, מדינת ישראל מתנהלת במדיניות עמומה, אינה עומדת בהחלטותיה ולא משפה רשויות על שירותים לאומיים שהן נותנות.

קו החוף שייך ע"פ חוק לכל תושבי המדינה. תחזוקת החופים עולה מיליונים. מי אמור לשלמם? כמו במקרים רבים, מדיניות המדינה עמומה, אין עמידה בהחלטות, ואין שיפוי רשויות על אספקת שירותים לאומיים

בחלק מהערים והרשויות השוכנות לחוף הים התיכון בישראל יש בתי מלון, נדל"ן מניב, מסעדות ועוד נכסים אשר מייצרים הכנסות, ומאפשרים לרשויות להתמודד עם עלויות התחזוקה. אולם במועצות אזוריות, כמו המועצה האזורית עמק חפר שבראשה אני עומדת, אין נכסים מניבים בחופים. על פי פרק החופים בתמ"א 1 (לשעבר תמ"א 13) אסור להקים כאלו – החלטה שאני תומכת בה, משום שהחופים הבתוליים הם נכס אמיתי של טבע וסביבה.

בעבר, גביית חנייה בחוף בית ינאי אפשרה למועצה, פחות או יותר, להתמודד עם ההוצאות האדירות בחוף המשרת מאות אלפי אזרחים מרחבי המדינה. לפני כשנתיים משרד הפנים אסר את גביית התשלום מתוך התפיסה הנכונה שהחוף שייך לכולם.ן! – אך הדבר צריך היה להיות מגובה בתקציביים חלופיים הולמים, דבר שלא קרה.

ההוצאות לתחזוקת החופים הן אדירות. מיליוני ₪ שאין למועצות כל יכולת לעמוד בהן. לכן, לפני פתיחת עונת הרחצה פנינו למנכ"ל משרד הפנים – ביחד עם שלוש מועצות אזוריות נוספות על קו החוף – והודענו כי לא נפתח את העונה אם לא יתקבל תקצוב לכך. יום לפני פתיחת העונה קיבלנו מהמשרד תקציב השתתפות, חלקי ביותר, ועמו עלינו לנסות ולהתמודד. ברור כבר עכשיו שנאלץ להשקיע סכומים אדירים, שיבואו על חשבון שירותים אחרים שאנו מספקים.

גביית חנייה בחוף בית ינאי אפשרה למועצה להתמודד עם ההוצאות האדירות בחוף המשרת מאות אלפי אזרחים במדינה. לפני כשנתיים משרד הפנים אסר לגבות בטענה שהחוף שייך לכולם, אך לא גיבה זאת בתקציבים

בעיה נוספת בחופים, "יקרה" ומסוכנת הרבה יותר, היא המצוקים.
במועצה האזורית עמק חפר יש מצוק מרהיב המתפרש מבית ינאי ועד נתניה, ומתנשא לגובה רב. זוהי תופעת טבע מרהיבה ויוצאת דופן בישראל, אך כאמור – גם מסוכנת. המצוק בעמק חפר נמצא בסכנת התמוטטות מתמדת, ובשנת 2009 כבר גבה את חייו של תושב צעיר. שנה לפני כן נפצע צעיר בחוף סמוך – בגבעת אולגה.

מצוק בית ינאי, צילום באדיבות מועצת עמק חפר

דוח מבקר המדינה משנת 2010 התריע על מצב המצוק והטיל את האחריות על הממשלה. באותה שנה, בעקבות סערה ונזקים שנגרמו למצוק בחוף בית ינאי, המועצה הקימה באופן יזום  סוללת מגן של סלעים בתחתית המצוק כדי למנוע אסון. סוללה זו מחזיקה מעמד עד היום.

המשרד להגנת הסביבה לא רק שלא סייע בנושא, אלא תבע בשל כך את המועצה, את העומד בראשה ותושבים מבית ינאי. רק ב-2018, לאחר שבע שנים וחצי של תהליכים, הודיע פרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן, שטיעוני המועצה התקבלו והתיק נסגר.

מצוק בית ינאי, צילום באדיבות מועצת עמק חפר

בעקבות דו"ח מבקר המדינה, החליטה ממשלת ישראל שההגנה על מצוקי החוף – באמצעות שוברי גלים או אמצעים המתווכים בין הים לחוף – תבוצע על ידי החברה הממשלתית למיגון חופי הים התיכון.

בשנת 2015 אישרה הממשלה את תכנית המתאר להגנות הדחופות למצוק החופי בעלות של כחצי מיליארד ₪. נראה היה שהפתרון סופסוף מתקרב: בתכנית למיגון מצוקי החוף נקבעה מסגרת תקציבית למצוקי עמק חפר, העומדת על 120 מיליון ₪. אולם הכסף שהובטח עד כה למועצת עמק חפר עומד על 4.2 מיליון ₪ בלבד – כ-3% מאומדן העבודות הנחוצות. בסכום הזה לא ניתן, כמובן, לא לשמור על המצוק ולא למנוע את סכנות המפולת.

בתקציב זעום זה יחלו בשבועות הקרובים עבודות מטעם המועצה, למיגון בוהן המצוק ברצועת החוף הדרומית של בית ינאי. אולם – זו כמובן טיפה בים, או אולי מדויק יותר – גרגיר של חול על מצוק. עם תקציב כזה אין שום אפשרות לטפל במצוק כראוי על מנת למנוע את האסונות הבאים וכדי לשמור על הנכס הנדיר והנפלא זה של מצוק החוף.

דוח מבקר המדינה משנת 2010 התריע על מצב המצוק והטיל את האחריות על הממשלה. באותה שנה, בעקבות סערה ונזקים שנגרמו למצוק בחוף בית ינאי, המועצה הקימה סוללת מגן של סלעים בתחתית המצוק למניעת אסון

וכך, שוב ושוב הממשלה לא ממלאת את תפקידה ולא מעבירה את הכספים לרשויות על מנת שיבצעו בפועל. האם רק אסון ישחרר את התקציבים? האם רק קריסת מצוק על רוחצים ואסון לאומי יביא לשינוי?

הגיע הזמן לשים סוף להתנהלות הזו! בימים אלה, אני פונה אל שר הפנים והשרים הרלבנטיים לנושא בממשלה החדשה וקוראת לשנות את ההתנהלות: לתקצב כראוי את תחזוקת החופים ואת הטיפול במצוקים, ולאפשר לכולנו ליהנות בבטחה מהמשאב הלאומי הנהדר הזה.

ד"ר גלית שאול היא ראשת המועצה האזורית עמק חפר. עורכת דין ובעלת דוקטורט בקרימינולוגיה מאוניברסיטת L.u.d.e.s בלוגאנו, שווייץ. ניהלה את תחום ההתנדבות במערכות ציבוריות במשרד הרווחה ושמשה מנכ"לית מרכז רקמן, המרכז לקידום מעמד האישה באוניברסיטת בר-אילן. שאול נשואה ללירון ואם לארבעה ילדים. מתגוררת במושב חגלה.

את יום רביעי ההוא בערב לא תכננו להעביר בצפייה בחדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום שנשא מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, אחד מתומכיו הגדולים והעיקשים של טראמפ, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך כדי לצפות בו ובצ'אק שומר, מנהיג המיעוט (לעוד מספר ימים), מנסים להביא את הקונגרס האמריקאי לאחדות שלא נראתה מאז נובמבר 2016.

את יום רביעי בערב ההוא לא תכננו להעביר מול החדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, מתומכי טראמפ הגדולים והעיקשים, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך

כמה שניות לאחר מכן צפינו בשידור חי בהמון אדם דוחף כמה שוטרים ומתפרץ לבניין הקפיטול דרך הדלת הענקית בחזיתו. פיד השידור מהסנאט ומבית הנבחרים הופסק בפתאומיות, ובמקומו התחילו הערוצים לשדר תמונות ששלחו אנשים ששוהים בתוך המבנה – מתפרעים שנכנסו לליבו של בניין הקפיטול, חלקם מחזיקים בנשק, בזמן שסגן הנשיא וראשי שני הבתים מוברחים למקום מוגן. לא ישנו כל כך טוב באותו לילה.

בשעות ובימים מאז אפשר להבחין בשני מחנות שמתחלקים כמעט לפי הקו המפלגתי: מחנה אחד רוצה לנהל משפט נגד טראמפ בימיו האחרונים כנשיא ולוודא שכל מי שלקח חלק בהסתה שהובילה לכך, פוליטיקאי או אזרח, ישלם מחיר כבד.

המחנה השני, לעומתו, טוען שהדחתו של טראמפ בימים האחרונים של כהונתו, הליכים משמעתיים נגד מחוקקים שתמכו בניסיון ההפיכה האלים הזה והעמדה לדין של המתפרעים (שלא התביישו להצטלם ולספק עדויות קבילות לבתי המשפט), רק יעודדו את השסע ויפגעו בממשל הנכנס וביכולתו לתפקד. הם טוענים של"מפגינים" לא הייתה כוונה לפגוע באיש והם רק הביעו את זעמם ה"מוצדק" על "הבחירות שנגנבו מהם".

ובארצנו הקטנטונת? ראש הממשלה, שעומד לצידו של טראמפ בכל דבר ועניין, ניצל את ההזדמנות כדי לייצר את הקשר הלא קיים בין פורעים שפורצים לפרלמנט ובין הפגנות רועשות וכועסות נגדו, נגד התנהלותו ונגד מדיניותו (היי, גם להחליט לפי האינטרס האישי שלך זאת מדיניות!). מסביבתו יצאה ידיעה אודות הסכנה שנשקפה לחייהם של הזוג נתניהו ממפגינים כועסים שרצו לעבר מחסום שנמצא הרחק מהמעון והיא שודרה כעובדה מבלי לתהות מדוע המידע הזה שוחרר באיחור, ובמקביל להתרחשויות בארצות הברית.

שופרותיו של בלפור טענו שלמפגינים יש כוונה לרצוח את נתניהו, ומחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תסתכלו, תסתכלו איך מי שמפגינים בבלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות של "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות".

מחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תראו איך מפגיני בלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות"

אבל האמת, שאנחנו לא צריכים להשוות את ניסיון ההפיכה בוושינגטון להפגנות בבלפור. ההתפרעויות שראינו בשידור חי השבוע בדמוקרטיה החזקה בעולם הן קו שבר שמקביל, כנראה, לקו השבר הכואב ביותר של ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים – רצח רבין.

ממרחק של 25 שנים, קל לאישי ציבור ועיתונאים להכחיש את כל האירועים שקדמו לרצח רבין – הם ינסו לטפול אותם על "קומץ" של "עשבים שוטים", או להגיד שלפוליטיקאים לא הייתה יד בדבר. עמית סגל, שהיה חלק מפאנל נוער שהתראיין ב"ערב חדש" יום לאחר הרצח, ממשיך לטעון שהרצח תפס אותו בהפתעה. שאף אחד בציבור אליו הוא משתייך, ציבור שממנו יצא הרוצח ומשתפי הפעולה שלו, לא ידע מה הולך לקרות.

זה נורא מוזר, כי סגל ואני חולקים לא רק שם פרטי וגיל, אלא שנינו היינו נערים עם תודעה פוליטית מפותחת.

בניגוד לדבריו, אני זוכר את החשמל הזה באוויר, כמו שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת והברומטר מראה על ירידה חדה בלחץ האוויר. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך.

אז קרתה הטעות הגדולה. הדור שלי טעה, כולנו טעינו. חשבנו שהדבר הנכון הוא להקשיב לדמעות התנין של סגל הילד וחבריו, לקריאות "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" של גווארדיית המתנחלים. שכחנו פתאום את ההפגנות שבהן קראו "בדם ואש את רבין נגרש" או את בן-גביר שאמר למצלמת הטלוויזיה "הגענו אל הרכב שלו, נגיע גם לרבין". באמת שהכוונה שלנו הייתה טובה – רצינו לאחות את הקרע העצום הזה ופחדנו מכך שהוא יעמיק עד שלא יהיה אפשר לאחות אותו והוא יביא לסופה של מדינת ישראל.

אבל במבט לאחור – טעינו. טעינו בכך שבשם האחדות המזוייפת נתנו למסיתים להמשיך להסית, נתנו להם לקבוע את הכללים, לדרוש מאיתנו שנקבל את חוסר הסובלנות שלהם בשם הסובלנות ולהתעלם מכל מה שהביא את יגאל עמיר לירות שלושה כדורים בגב של ראש הממשלה ומהאנשים שעמדו מאחוריו ולחשו באוזנו (מטאפורית): "תלחץ על ההדק!".

בניגוד לדברי סגל, אני זוכר את החשמל באוויר, שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך

25 שנה אחרי, אנחנו רואים את פירותיה של הטעות הזאת בדמות ראש ממשלה שמסית נגד מתנגדיו הפוליטיים באמצעות שקרים ומביא לאלימות פיזית ומילולית של תומכיו נגד מתנגדיו. 25 שנה אחרי, החשמל הזה, של אסון שעומד להתרחש, נמצא שוב באוויר.

ברור לי שהנשיא הנבחר ביידן לא יקרא את דברי, אבל בכל זאת אני רוצה להגיד לו דבר חשוב: כבוד הנשיא, הפיוס לא יגיע באמצעות ויתור על עקרונות של שיוויון, לא באמצעות הכלה של חוסר סובלנות ושנאה ולא באמצעות התכופפות וכניעה לאלימות. אל תעשו את הטעות שאנחנו עשינו ב-1995, כי אחרת בעוד ארבע שנים טראמפ או אחד ממשתפי הפעולה שלו ישובו לבית הלבן, ואז כבר יהיה מאוחר מדי.

עמית לב-ברינקר, יליד 1982 ותל אביבי, נשוי ללוק ואב לראובן (השחור) ונחמה (הטריקולורית), הייטקיסט ביום ואקטיביסט בלילה, אבל לא אחרי 21:30