היחסים בין אהרן ברק לבין רות גביזון היו יחסים, איך נאמר, מורכבים. כנראה שאין מנוס מכך כשמדובר בשני גאונים, ענקים בתחומם.

אתמול ספד נשיא בית המשפט העליון לשעבר את כלת פרס ישראל, שנפטרה  בגיל 75, במילים: "משפטנית מאוד מאוד פרחונית, מאוד מאוד מעניינת. מורה יוצאת מן הכלל ומשפטנית דגולה. אני מצר שהלכה לעולמה. לא תיארתי לעצמי שאני אצטרך להספיד אותה, הנחתי שהיא תספיד אותי".

אהרן ברק ב-2006, בעת שהיה נשיא בית המשפט העליון (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

היחסים ביניהם החלו במסדרונות הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, אי-שם באמצע שנות השישים של המאה הקודמת. ברק היה מרצה צעיר בפקולטה, בדרכו המטאורית למעלה, גביזון סטודנטית מבריקה. ברק זיהה אותה מיד, יחד עם סטודנט נוסף שזהר עמה – מרדכי קרמניצר.

היו ביניהם יחסים של מורה ותלמידה. ברק הקים את "משפטים", כתב עת למשפטים המנוהל ומופק על ידי הסטודנטים – מודל שהעתיק מאוניברסיטת הרווארד. בגיליון הראשון של כתב העת הופיע מאמר של הסטודנטית גביזון, המשמש אבן-דרך גם היום, למעלה מיובל שנים אחרי פרסומו. "עבירה שיש עמה קלון כפסול לכהונה ציבורית" היה נושא המאמר, ובו שרטטה המשפטנית הצעירה את קווי המתאר המחברים והמפרידים בין משפט ומוסר.

ב-1968 סיימה גביזון את לימודי המשפטים, "ראשונה בכיתתה" כפי שהיה נהוג לומר אז. תחום המחקר האקדמי שלה היה הפילוסופיה של המשפט – תורת המשפט – אך כתיבתה לא עסקה רק במופשט ובערטילאי, להיפך.

חשיבתה הבהירה אפשרה לה ליישם כל רעיון מופשט על המציאות המשפטית הקונקרטית. על פסקי דין שנתנו שופטים בכל הערכאות, על מדיניות ההעמדה לדין של היועץ המשפטי לממשלה. על שחיתות שלטונית ועל אקטיביזם שיפוטי. כאקדמאית מבריקה, היא לא נפלה מברק. אין פלא שביקורתה עוררה אצלו אי-נוחות, לפרקים מצוקה.

מאמר של הסטודנטית גביזון משמש אבן-דרך גם היום, למעלה מיובל שנים אחרי פרסומו: "עבירה שיש עמה קלון כפסול לכהונה ציבורית" היה הנושא, ושם שרטטה את קווי המתאר המחברים והמפרידים בין משפט ומוסר

מוקדם מאוד בקריירה, עבר ברק מהטריבונה האקדמית אל מגרשי העשייה – כיועץ משפטי לממשלה וכשופט בבית המשפט העליון. גביזון נותרה כל השנים באקדמיה, המשיכה להצליף בו בלשונה הבלתי מתפשרת ובחשיבתה הבהירה.

היא התנגדה לקו האקטיביסטי שהנהיגו מאיר שמגר וברק בבית המשפט העליון. ב-1993, כששמגר וברק חתמו על "הלכת דרעי-פנחסי" שכפתה על ראש הממשלה יצחק רבין לפטר מהממשלה שר וסגן-שר שהועמדו לדין בעבירות שחיתות חמורות, גביזון הציעה לפרקליטות את שירותיה, כדי לייצג בבג"ץ את העמדה שלפיה אין לחייב את רבין לפטר את דרעי.

"חשבתי שזו הייתה החלטה שגויה לגופה אבל גם התפרצות למקום שלבית המשפט אסור היה להתפרץ אליו", נימקה לימים את עמדתה בראיון לארי שביט ב"הארץ".

גדעון סער, אז שר החינוך, מעניק לפרופ' רות גביזון את פרס ישראל לחקר המשפט ביום העצמאות ה-63. 10 במאי 2011 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

התיאוריות שלמדה באוניברסיטת אוקספורד היתרגמו אצלה לכתיבה פרטנית על יחסי הגומלין בין דמוקרטיה, משפט ופוליטיקה – בעבודתה בפקולטה למשפטים בהר הצופים, באגודה לזכויות האזרח, במכון ון-ליר וכאחת ממייסדי המכון הישראלי לדמוקרטיה.

היא ביקרה באופן חריף את פסק הדין בעניין בנק המזרחי מ-1995, וכתבה כי "אין זו דרך ראויה לקבלת חוקה לישראל", בספרה "המהפכה החוקתית – תיאור מציאות או נבואה המגשימה את עצמה".

היא קבלה על ה"ניסיון של גורמי אליטה ותיקים לעבוד באמצעות החוקה ובאמצעות בית המשפט כדי לתת מסגרת מושגית-חוקתית הומוגנית לאוכלוסייה מאוד לא הומוגנית. המסגרת הזאת איננה מביאה בחשבון את ערכיהם ותפישותיהם ואמונותיהם של יותר ממחצית האזרחים – הערבים, הדתיים, המזרחיים והמסורתיים".

הצהרתה, באותו ראיון עם שביט מ-1999, כי "כסמכות מוסרית, לא ברור שבית המשפט העליון טוב יותר מעובדיה יוסף", הפכה אותה ליקירת הימין הפוליטי והחרדים. היא כתבה, יחד עם הרב יעקב מדן, מסמך שאותו הם כינו "אמנה" ליחסי חילונים ודתיים בישראל. המסמך שיקף פשרות משני הצדדים – ויתור על מסחר בשבת מצד אחד, והנהגת נישואים אזרחיים מצד שני.

הרב יעקב מדן ופרופ' רות גביזון ב-2016 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

וכך הלכה והתקבעה בשני העשורים האחרונים דמותה המקצועית כ"האקדמאית של הימין". כמו כל תווית מסוג זה, גם התווית הזו הייתה במידה רבה שגויה. אך לתוויות יש כוח, והמטען שבינה לבין ברק המשיך להבעיר את הגזרה.

בשלהי שנת 2004 התמנתה לראשונה ציפי לבני לשרת המשפטים, והחליטה למנות את גביזון לשופטת בבית המשפט העליון. ברק התנגד בנחרצות – בתחילה הודיע בכנס משפטי פומבי כי הוא מתנגד ל"אג'נדה של רותי", וכשראה את הסערה שחולל, ניסה להסביר את כוונתו שהתנגדותו איננה ל"אג'נדה" הספציפית אלא לעצם העובדה שהיא מזוהה עם תפיסת עולם ספציפית; אך לשווא. לבני הקפיאה את הליכי מינוי השופטים לעליון למשך שנה, בניסיון לגבש רוב לבחירתה של גביזון, אך משימתה לא צלחה.

בקדנציה השנייה של לבני במשרד המשפטים, אחרי בחירות 2013, היא בחרה בגביזון לנסח את חזון המדינה, בין "יהודית" ל"דמוקרטית". גביזון שקעה במחקר והגות, וחזרה כעבור שנתיים עם התשובה – "בעת הזו", כתבה כלת פרס ישראל לחקר המשפט, "לא רצוי שישראל תעגן את מרכיבי החזון שלה במסמך חוקתי".

בשנים האחרונות נסוגה גביזון המובסת אל מחוזות הפייסבוק, שם פרשה מדי פעם בפעם את משנתה בנושאים שעל סדר היום הציבורי. אך נדמה שעם ירידתו ההדרגתית של ברק מבימת השיח הציבורי, לא נותר לגביזון נמסיס בשיעור קומתה, שיהווה פרטנר לדו-קרב.

ניכר היה שהיא עושה מאמץ כן שלא לאפשר לאוהדיה בזירה הפוליטית לעוות את עמדותיה לצרכיהם. היא לא תמכה בקיצוץ כנפיו של היועץ המשפטי לממשלה – אלא רק בהסדרת תחומי שיקול הדעת הנרחבים שלו. היא לא תמכה בהחרבת עבודתו של בית המשפט העליון, אלא רק בדחיפתו אל עבר התפקיד המסורתי של פתרון סכסוכים. היא הייתה אבירת זכויות האדם, אך עמדותיה תורגמו בעיקר להגנת זכויות האדם של יהודים.

היא לא תמכה בהחרבת עבודתו של בית המשפט העליון, אלא רק בדחיפתו אל עבר התפקיד המסורתי של פתרון סכסוכים. היא הייתה אבירת זכויות האדם, אך עמדותיה תורגמו בעיקר להגנת זכויות האדם של יהודים

גביזון ראתה היטב את ההרס שזרע בנימין נתניהו בשנות שלטונו, במחוזות שלטון החוק ובהקשרים אחרים הקרובים ללבה, אך היא לא הצליחה להביא את עצמה למתוח עליו ביקורת ישירה.

"אני מקווה שהממשלה שהוקמה תביא טוב למדינה", כתבה בפייסבוק לפני פחות משלושה חודשים, "אני מאחלת לה ולשריה (הרבים הרבה יותר מדי וחלקם מנוסים הרבה פחות מדי) הצלחה מרבית. אבל מה לעשות שהיא מעוררת אצלי געגועים למנהיגות אחרת?"