זה התחיל במחאה סטנדרטית שצעדה מכיכר פריז במורד רחוב אגרון ללא כל הפרעה או ניסיונות עצירה של המשטרה, שנמצאת שם כל שבוע וחוסמת כל רחוב אפשרי סביב הכיכר בתקווה למנוע את אותן צעידות.

ראיתי את המאסה והצטרפתי, צעדנו בכיף ובגאווה. לאחר כשעתיים הצעדה עצרה, שם יצאתי לעשן ולהבין איפה אני ואיך אני ממשיך מכאן ולאן. בסרטון שצילמתי רואים שהייתי כ-40 מטר מהצעדה ונעתי בכיוון הנגדי, מתאר את המצב והמיקום בלייב.

לפתע 4 סמויים קפצו עלי וביקשו שאתלווה אליהם, כשאחד נשאר ברכב שהוכן מראש לשם המבצע. שני סגר עלי מאחור והחל לדחוף אותי קדימה בגופו ובידיו,  בעוד השלישי סוגר עלי מלפנים ונע לכיוון הרכב. השניים מאחור ווידאו תוך כדי שאף אחד לא מתקרב.

לראות ולא להאמין
אחרי לילה בתא המעצר עם עוד שלושה גיבורים, עוד מעצר שווא בטענה שאני ממובילי המחאה.
בלי עילה, סיבה או הסבר חטפו אותי שאיש לא ראה ודחפו לניידת.
לקח להם שעה להבין על מה עצרו אותי. מביך

מהלך נואש של משטרת ישראל להטלת טרור ואימה על המפגינים pic.twitter.com/zIgQHi4Yzv

— Aviv (@avivle) October 18, 2020

ניסיתי להרגיע את הרוחות ולהכניס קצת היגיון לסיטואציה כי הם המשיכו להפריד אותי מהצעדה ולא סיפקו עילה ברורה. שמתי לב שאני לבד ושהם ממשיכים להרחיק אותי מהצעדה. הדחיפות שלהם חדרו למרחב שלי, עדיין ללא אלימות פיזית, אבל באופן שהיה אלים מבחינתי.

שם ציינתי בפניהם שאני הלום קרב ונכה צה"ל, במטרה למנוע אסקלציה ולהרגיעם, ואולי למנוע מהם להעמיק את הבידוד שלי מיתר הצועדים בתקווה שאולי מישהו יבחין בי.

שמתי לב שאני לבד ושהם ממשיכים להרחיק אותי מהצעדה. הדחיפות שלהם חדרו למרחב שלי, עדיין ללא אלימות פיזית, אבל באופן שהיה אלים מבחינתי. שם ציינתי בפניהם שאני הלום קרב ונכה צה"ל

ברקע נשמעת, בשניה 25, אישה שואלת משהו שנשמע כמו: "למה הוא עצור" והם ממשיכים להצעיד אותי קדימה, ובתחושה שלי לחטוף אותי. ראוי לציין כי בלייב שקדם במהלך הצעידה נעצרתי עליהם, עשיתי סיבוב וצילמתי אותם, הם עוררו את חשדי.

נסיעה

נכנסתי לרכב, ישבתי מאחור בצד ימין, שני סמויים ישבו מקדימה ואחד מאחור. כולם דרשו לפתוח חלון, אני עם מסיכה בסיטואציה מלחיצה למדי, בקושי נושם וביקשתי שיפתח גם לי, הוא סירב בתוקף ולא פתח. פתחתי אני, אז הסמוי שישב לפניי הושיט יד וסגר לי את החלון בכעס.

אמרתי לו שאינני נושם ושאני מוריד מסיכה או פותח חלון – שיבחר, והורדתי מסיכה. זה קצת שיגע אותו אז שמתי מסיכה כי בנסיעה היה אוויר מהחלון הקדמי, ואז הגענו לפקק. פתחתי שוב חלון, מה ששיגע אותו עוד יותר. נדהמתי מחוסר ההתחשבות והבריונות כלפיי בעוד שכולם עם חלון פתוח. אמרתי לו שכל עוד אנו בפקק אני פותח. תהיתי בקול מדוע אין להם צקלקה ולמה לא נוסעים – אבל לא הייתה להם תשובה.

שם פתחתי את פי ואמרתי להם שיתביישו להם, תהיתי על התנהגותם האלימה בשלושת החודשים האחרונים. תיארתי להם את חוויותיי: מכתזיו"ת ופרשים דוהרים אל עבר המון אחוז בהלה, אלימות, דחיפות ומכות.

תהיתי למה הם שם כסמויים בלב מחאה עממית אזרחית ותיארתי להם שהייתי ליד חבר שלהם שחטף מכות בהפגנה הראשונה, ושפחדתי לרוץ לסייע כי הוא נראה כביביסט שקפץ על מפגין. הדגשתי שהם לא אמורים להיות שם ואם הם שם שישקיעו ולא ייראו ויתנהגו כביביסטים כי זה מסוכן.

הוא אמר לי שכל מה שאני אומר יכול לשמש נגדי והדגשתי שאין לי מה להסתיר, רק לחשוף. הם נדהמו לשמוע ממני את תיאור עלילותיהם, בחלק מהמקרים הם אף חייכו, צחקו ושאלו על מי אני מדבר והשלימו את הפאזל במבטים האחד עם השני – דחסתי להם 3 חודשים בנסיעה אחת ברחבי הבירה.

ברכב כולם דרשו לפתוח חלון, אני עם מסיכה בסיטואציה מלחיצה למדי, בקושי נושם וביקשתי שיפתח גם לי, הוא סירב בתוקף ולא פתח. פתחתי אני, אז הסמוי שישב לפניי הושיט יד וסגר לי את החלון בכעס

הדגשתי בפניהם שהם עושים טעות גדולה והמשכתי לתהות מה עשיתי. מישהו זרק שאני ממובילי המחאה. אמרתי להם שאני פועל בשת"פ עימם למניעת פרובוקציות ודרשתי שיבדקו עם קובי יעקובי מפקד תחנת מוריה, מולו מנעתי עימותים וחיכוכים בשתי ההפגנות הראשונות, ואותו בירכתי כחצי שעה לפני הצעידה בכיכר פריז תוך לחיצת אגרופים ושאני שמח לראותו בריא ובזירה לאחר שחלה בקורונה. ציינתי כי יש בתיק אפוד חובש. שאני כאן למנוע אלימות ושמהר מאד הם יבינו שתפסו דג רקק ולא מוביל מחאה.

במהלך הנסיעה הם ציינו שההפגנות מיותרות ולא עושות או יעשו כלום, נשמע לי מוזר וטענתי שאני דווקא חושב שהן עושות יופי, ולראייה אנו כאן בניידת סמויה במעצר שווא ללא כל עילה.

תחנה

אינני ירושלמי, אז כאשר הגענו לאן שהוא שאלתי היכן אנו והאם זו תחנת מוריה. אחד מהם אמר לי אחרי שלא. שאלתי איפה אנו הוא לא ענה. גם אף אחד אחר לא ענה. ממש מפחיד ותמוה. אמרתי לו: "טוב שלא שמתם עלי שק והסעתם אותי מכוסה". שאלתי שוב איפה אנחנו, והאם במגרש הרוסים. הוא ענה לי שכן. תהיתי שוב לגבי טמטום החשאיות והמשחק המקדים. ביקשתי לעשן לפני שעולים, הבחור סרב. עלינו.

ראוי לציין שכל הזמן הזה לא יכולתי לשוחח עם הסביבה החיצונית ולעדכן את אשתי כי נעצרתי, ולא ידעתי אם הלייב עלה או לא כי לא לחצתי. ביקשתי שיחה. הם לא נתנו לי, וביקשו שאמתין לקצין. גם סיגריה לא אפשרו.

בגרם המדרגות לפני הכניסה הבחנתי בגונן בן יצחק, שמרוב ההלם לא הצלחתי להיזכר בשמו. שוחחנו בקצרה ונכנסתי. עלינו לטביעות אצבע, שם פגשתי בחיים שדמי. מייד נרגעתי וחזרתי לעצמי.

כל הזמן הזה לא יכולתי לשוחח עם הסביבה החיצונית ולעדכן את אשתי כי נעצרתי, ולא ידעתי אם הלייב עלה או לא כי לא לחצתי. ביקשתי שיחה. הם לא נתנו לי, וביקשו שאמתין לקצין. גם סיגריה לא אפשרו

המשכנו למעלה והמוביל, היחיד שדיבר, עטה כפפות ואמר לי בטון מפחיד: "טוב עכשיו נעשה חיפוש". שאלתי האם הוא עושה לי גם בדיקה רקטלית. הוא כעס ששאלתי ושאל מאיפה אני מביא את השטות הזאת ולמה אני מדבר ככה. אמרתי לו: "כי יש לך כפפות ואתה עושה לי חיפוש". הוא נעלב. התנצלתי.

עבר תא תא בתיק שלי, קרא מסמכים מקופלים ומכתבים – דבר שלא הבנתי וביקשתי שלא יעשה. אח"כ הוציא מהתיק 3 דיסק און קי. קמתי מהכיסא וביקשתי אותם בתקיפות ואמרתי כי אין לו כל סמכות להוציא לי דברים אישיים מהתיק. הוא הניף יד ואמר כי בפעם הבאה שאני נוגע בו הוא יפעיל כוח. הדגשתי כי לא נגעתי ואני דורש שלא יחטט לי במידע ויחזיר חזרה את הדברים ששם בצד. הוא סיים ולקח לי את הטלפון, את הדיסקים וסיגריות. הושיב אותי והדגיש כי אני ממתין לקצין וזה עשוי לקחת 3 שעות. שאלתי: "3 שעות?", והוא ענה שזה טווח ההמתנה. שאלתי: "מה, כמו הוט?", והמפחיד השתקן צחק.

מתחו את כל הזמן האפשרי. נתנו לי מים (כוס אחת), ובמחווה יפה אף לשטוף את הפנים לבקשתי, מה שהרגיש כמו גן עדן. הרוחות נרגעו והקרח נשבר. התחלנו לשוחח. שם אמרתי להם שתהיה להם פוסט טראומה, וכשהם יצטרכו את המערכת יזרקו אותם קיבינימט. שכל מה שהם עושים לא שווה את זה. אז אחד הבלשים סיפר לי סיפור אישי ומרגש בעניין. היה רגע של כנות מרגש ואותנטי ללא הבדלי דת, מעמד, גזע או פוסט טראומה. היה חיבור אנושי רגעי ראשוני של אנשים שחווים את אותה המערכת, את אותן הבעיות, וחיים באותה החברה. עדיין ללא יכולת לעשן כאשר בלש קשוח לא זז ממני מטר, עדיין במוד עוין.

יצאנו משם כשהחוקר הגיע, כעבור כ-3 שעות המתנה אחד על אחד. אז הבחנתי בעוד שני עצורים שם והבנתי שאני חוזר לעולם ושאני כבר לא לבד. ישבנו ארבעתנו מחוץ לחדר החקירות. אחד מהעצורים שאל אם אני סמוי או מפגין. כאן קראו לי לחקירה, נכנסתי ראשון, ובמקביל גם חיים שדמי נחקר.

נתנו לי במחווה יפה לשטוף את הפנים, מה שהרגיש כמו גן עדן. הרוחות נרגעו והקרח נשבר. התחלנו לשוחח. אמרתי להם שתהיה להם פוסט טראומה, וכשיצטרכו את המערכת יזרקו אותם קיבינימט. שכל מה שהם עושים לא שווה את זה

חקירה

בחקירה שאלה החוקרת כל מיני דברים: על מגפון, למה לא נעניתי להכרזות המשטרה – אמרתי לה שלא הייתה משטרה גלויה בצעידה בה הייתי, כי כנראה  היו לה כמה וכמה פיצולים, וכי השוטרים היחידים היו סמויים שהבנתי שהם שוטרים רק בדיעבד.

שם היא גם אמרה שראו אותי אומר לצעדה להתפצל ולבלבל את השוטרים. "את מי רצית לבלבל", שאלה אותי. רק היה חסר שידחפו לי את הפרוז'קטור לפנים. לא עניתי, אז היא שאלה שוב בטון יותר תקיף. עניתי לה "אתכם, את המשטרה ובעיקר את המכתזי"ת, כחובש שבא למנוע מצב בו מישהו נפצע, ובתור אחד שחטף ממכתזי"ת בשני מקרים שונים ראיתי לנכון להזהיר את ההמון ולציין כי בצד הימני ישנה מכתזי"ת, שוב ללא חסימות או שוטרים". אמרתי לה שרציתי לפני הצעידה להשיג צילום יפה, ושהייתי כל הזמן הזה בלייב ושהכל מתועד. היא אמרה לי שהרשמתי אותה וכי לפי הסיפור אני מלאך מעצם נסיוני למנוע אלימות ופרובוקציות מכל הצדדים.

אביב לוי אזוק בתחנת המשטרה

סיימתי את החקירה. גם האחרים יצאו. בעודי יושב עם חיים שדמי הגיע הקצין, נכנס לחדרו עם כל המסמכים וישר חתם בעצבים תק, תק, תק, ואמר: "קחו את כולם, כולם עצורים". ישבתי שם בהלם, הרי גונן אמר שלבטח יתנו תנאים מגבילים ואוכל להשאר במעצר ללא כל תנאים, לשיקולי. פתאום בא השוטר והקצין בקש שישים לשנינו אזיקי רגליים (לחיים שדמי ולי). התרגשתי מהמעמד. השניים האחרים יצאו גם הם ולא זכו לאזיקים, גם לידיים לא היו, כנראה יותר זוטרים, פחות מסוכנים או שסתם עדות למעצר שווא פוליטי ומיותר.

פה המשטרה התחילה לריב עם עצמה, הימ"ר והחוקרים. לא ארחיב, אבל רק אומר שהתביישתי. התביישתי בעיקר בשביל מה שנהיה ממשטרת ישראל. וזו לא הפעם הראשונה שהתביישתי בשביל משטרת ישראל בארבעת החודשים האחרונים. קמתי והכנתי לי קפה שחור עם אזיקי הרגליים. זה לא הפריע לאיש, וגם ההצהרות שנאמרו שם נאמרו רק לשם אמירתם. אף אחד לא רצה אותנו שם ולאף אחד לא היה כוח להתעסק איתנו. כך זה הרגיש ונראה. ועדיין עצוב שמי שקיבל את ההחלטה קיבל אותה.

הקצין, נכנס עם המסמכים, חתם בעצבים תק, תק, תק, ואמר: "קחו את כולם, כולם עצורים". ישבתי שם בהלם. הרי גונן אמר שלבטח יתנו תנאים מגבילים או שאוכל להשאר במעצר ללא תנאים, לשיקולי. פתאום הקצין מבקש שישימו לנו אזיקי רגליים

מכיוון שהשעה כבר עברה את 3 בבוקר, לא לקחו אותנו למעצר, ונשארנו בתא בתוך התחנה עצמה ארבעתנו, כאשר שני בלשים שומרים עלינו. חמודים מאד. היו שיחות מאד מעניינות לאורך הערב. הם ציינו גם כי לא הם בחרו אותנו אלא שהם קיבלו את ההוראות מלמעלה. ניכר היה שחשוב להם שנדע זאת.

מהחוויה הזאת הסקתי מספר לקחים ותובנות: המחאה עובדת. סגרנו על המשטרה עם המכתז"יות, הפרשים המחסומים והמכלאות. נשארנו עם אלימות ומעצרי שווא קיצוניים. גם זאת יש לעצור ובהקדם.

חוויתי קריסת מערכות משטרתית וקריסה ערכית פנימית בתוך הארגון. לא רק במעצר, עוד הרבה לפני. המעצר רק אישש את שהבנתי בשטח, והבהיר לי שהמצב חמור שבעתיים. זאת גם בשטח, בהחרמות הציוד המוגזמות ובתקשורת הבין-אישית שיש לי עימם בתחנות השונות בחודשים האחרונים.

חבל, עצוב וכואב. גם על  זה אנו נלחמים!

אבוי למדינה ביום שנוותר עליה.

אביב לוי, בן 42. נשוי ואב לשתי בנות, בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ולימודים הומניטריים. אחד ממנהלי הקבוצה "סיפורים מלבנון" בפייסבוק, חבר הנהלה בעמותת "קו לבנון" הפועלת להנצחת חללי הקרבות בלבנון, איתור וטיפול בנפגעי הלחימה וסמנכ"ל נכסים בתפקידו.