זה התחיל במחאה סטנדרטית שצעדה מכיכר פריז במורד רחוב אגרון ללא כל הפרעה או ניסיונות עצירה של המשטרה, שנמצאת שם כל שבוע וחוסמת כל רחוב אפשרי סביב הכיכר בתקווה למנוע את אותן צעידות.

ראיתי את המאסה והצטרפתי, צעדנו בכיף ובגאווה. לאחר כשעתיים הצעדה עצרה, שם יצאתי לעשן ולהבין איפה אני ואיך אני ממשיך מכאן ולאן. בסרטון שצילמתי רואים שהייתי כ-40 מטר מהצעדה ונעתי בכיוון הנגדי, מתאר את המצב והמיקום בלייב.

לפתע 4 סמויים קפצו עלי וביקשו שאתלווה אליהם, כשאחד נשאר ברכב שהוכן מראש לשם המבצע. שני סגר עלי מאחור והחל לדחוף אותי קדימה בגופו ובידיו,  בעוד השלישי סוגר עלי מלפנים ונע לכיוון הרכב. השניים מאחור ווידאו תוך כדי שאף אחד לא מתקרב.

לראות ולא להאמין
אחרי לילה בתא המעצר עם עוד שלושה גיבורים, עוד מעצר שווא בטענה שאני ממובילי המחאה.
בלי עילה, סיבה או הסבר חטפו אותי שאיש לא ראה ודחפו לניידת.
לקח להם שעה להבין על מה עצרו אותי. מביך

מהלך נואש של משטרת ישראל להטלת טרור ואימה על המפגינים pic.twitter.com/zIgQHi4Yzv

— Aviv (@avivle) October 18, 2020

ניסיתי להרגיע את הרוחות ולהכניס קצת היגיון לסיטואציה כי הם המשיכו להפריד אותי מהצעדה ולא סיפקו עילה ברורה. שמתי לב שאני לבד ושהם ממשיכים להרחיק אותי מהצעדה. הדחיפות שלהם חדרו למרחב שלי, עדיין ללא אלימות פיזית, אבל באופן שהיה אלים מבחינתי.

שם ציינתי בפניהם שאני הלום קרב ונכה צה"ל, במטרה למנוע אסקלציה ולהרגיעם, ואולי למנוע מהם להעמיק את הבידוד שלי מיתר הצועדים בתקווה שאולי מישהו יבחין בי.

שמתי לב שאני לבד ושהם ממשיכים להרחיק אותי מהצעדה. הדחיפות שלהם חדרו למרחב שלי, עדיין ללא אלימות פיזית, אבל באופן שהיה אלים מבחינתי. שם ציינתי בפניהם שאני הלום קרב ונכה צה"ל

ברקע נשמעת, בשניה 25, אישה שואלת משהו שנשמע כמו: "למה הוא עצור" והם ממשיכים להצעיד אותי קדימה, ובתחושה שלי לחטוף אותי. ראוי לציין כי בלייב שקדם במהלך הצעידה נעצרתי עליהם, עשיתי סיבוב וצילמתי אותם, הם עוררו את חשדי.

נסיעה

נכנסתי לרכב, ישבתי מאחור בצד ימין, שני סמויים ישבו מקדימה ואחד מאחור. כולם דרשו לפתוח חלון, אני עם מסיכה בסיטואציה מלחיצה למדי, בקושי נושם וביקשתי שיפתח גם לי, הוא סירב בתוקף ולא פתח. פתחתי אני, אז הסמוי שישב לפניי הושיט יד וסגר לי את החלון בכעס.

אמרתי לו שאינני נושם ושאני מוריד מסיכה או פותח חלון – שיבחר, והורדתי מסיכה. זה קצת שיגע אותו אז שמתי מסיכה כי בנסיעה היה אוויר מהחלון הקדמי, ואז הגענו לפקק. פתחתי שוב חלון, מה ששיגע אותו עוד יותר. נדהמתי מחוסר ההתחשבות והבריונות כלפיי בעוד שכולם עם חלון פתוח. אמרתי לו שכל עוד אנו בפקק אני פותח. תהיתי בקול מדוע אין להם צקלקה ולמה לא נוסעים – אבל לא הייתה להם תשובה.

שם פתחתי את פי ואמרתי להם שיתביישו להם, תהיתי על התנהגותם האלימה בשלושת החודשים האחרונים. תיארתי להם את חוויותיי: מכתזיו"ת ופרשים דוהרים אל עבר המון אחוז בהלה, אלימות, דחיפות ומכות.

תהיתי למה הם שם כסמויים בלב מחאה עממית אזרחית ותיארתי להם שהייתי ליד חבר שלהם שחטף מכות בהפגנה הראשונה, ושפחדתי לרוץ לסייע כי הוא נראה כביביסט שקפץ על מפגין. הדגשתי שהם לא אמורים להיות שם ואם הם שם שישקיעו ולא ייראו ויתנהגו כביביסטים כי זה מסוכן.

הוא אמר לי שכל מה שאני אומר יכול לשמש נגדי והדגשתי שאין לי מה להסתיר, רק לחשוף. הם נדהמו לשמוע ממני את תיאור עלילותיהם, בחלק מהמקרים הם אף חייכו, צחקו ושאלו על מי אני מדבר והשלימו את הפאזל במבטים האחד עם השני – דחסתי להם 3 חודשים בנסיעה אחת ברחבי הבירה.

ברכב כולם דרשו לפתוח חלון, אני עם מסיכה בסיטואציה מלחיצה למדי, בקושי נושם וביקשתי שיפתח גם לי, הוא סירב בתוקף ולא פתח. פתחתי אני, אז הסמוי שישב לפניי הושיט יד וסגר לי את החלון בכעס

הדגשתי בפניהם שהם עושים טעות גדולה והמשכתי לתהות מה עשיתי. מישהו זרק שאני ממובילי המחאה. אמרתי להם שאני פועל בשת"פ עימם למניעת פרובוקציות ודרשתי שיבדקו עם קובי יעקובי מפקד תחנת מוריה, מולו מנעתי עימותים וחיכוכים בשתי ההפגנות הראשונות, ואותו בירכתי כחצי שעה לפני הצעידה בכיכר פריז תוך לחיצת אגרופים ושאני שמח לראותו בריא ובזירה לאחר שחלה בקורונה. ציינתי כי יש בתיק אפוד חובש. שאני כאן למנוע אלימות ושמהר מאד הם יבינו שתפסו דג רקק ולא מוביל מחאה.

במהלך הנסיעה הם ציינו שההפגנות מיותרות ולא עושות או יעשו כלום, נשמע לי מוזר וטענתי שאני דווקא חושב שהן עושות יופי, ולראייה אנו כאן בניידת סמויה במעצר שווא ללא כל עילה.

תחנה

אינני ירושלמי, אז כאשר הגענו לאן שהוא שאלתי היכן אנו והאם זו תחנת מוריה. אחד מהם אמר לי אחרי שלא. שאלתי איפה אנו הוא לא ענה. גם אף אחד אחר לא ענה. ממש מפחיד ותמוה. אמרתי לו: "טוב שלא שמתם עלי שק והסעתם אותי מכוסה". שאלתי שוב איפה אנחנו, והאם במגרש הרוסים. הוא ענה לי שכן. תהיתי שוב לגבי טמטום החשאיות והמשחק המקדים. ביקשתי לעשן לפני שעולים, הבחור סרב. עלינו.

ראוי לציין שכל הזמן הזה לא יכולתי לשוחח עם הסביבה החיצונית ולעדכן את אשתי כי נעצרתי, ולא ידעתי אם הלייב עלה או לא כי לא לחצתי. ביקשתי שיחה. הם לא נתנו לי, וביקשו שאמתין לקצין. גם סיגריה לא אפשרו.

בגרם המדרגות לפני הכניסה הבחנתי בגונן בן יצחק, שמרוב ההלם לא הצלחתי להיזכר בשמו. שוחחנו בקצרה ונכנסתי. עלינו לטביעות אצבע, שם פגשתי בחיים שדמי. מייד נרגעתי וחזרתי לעצמי.

כל הזמן הזה לא יכולתי לשוחח עם הסביבה החיצונית ולעדכן את אשתי כי נעצרתי, ולא ידעתי אם הלייב עלה או לא כי לא לחצתי. ביקשתי שיחה. הם לא נתנו לי, וביקשו שאמתין לקצין. גם סיגריה לא אפשרו

המשכנו למעלה והמוביל, היחיד שדיבר, עטה כפפות ואמר לי בטון מפחיד: "טוב עכשיו נעשה חיפוש". שאלתי האם הוא עושה לי גם בדיקה רקטלית. הוא כעס ששאלתי ושאל מאיפה אני מביא את השטות הזאת ולמה אני מדבר ככה. אמרתי לו: "כי יש לך כפפות ואתה עושה לי חיפוש". הוא נעלב. התנצלתי.

עבר תא תא בתיק שלי, קרא מסמכים מקופלים ומכתבים – דבר שלא הבנתי וביקשתי שלא יעשה. אח"כ הוציא מהתיק 3 דיסק און קי. קמתי מהכיסא וביקשתי אותם בתקיפות ואמרתי כי אין לו כל סמכות להוציא לי דברים אישיים מהתיק. הוא הניף יד ואמר כי בפעם הבאה שאני נוגע בו הוא יפעיל כוח. הדגשתי כי לא נגעתי ואני דורש שלא יחטט לי במידע ויחזיר חזרה את הדברים ששם בצד. הוא סיים ולקח לי את הטלפון, את הדיסקים וסיגריות. הושיב אותי והדגיש כי אני ממתין לקצין וזה עשוי לקחת 3 שעות. שאלתי: "3 שעות?", והוא ענה שזה טווח ההמתנה. שאלתי: "מה, כמו הוט?", והמפחיד השתקן צחק.

מתחו את כל הזמן האפשרי. נתנו לי מים (כוס אחת), ובמחווה יפה אף לשטוף את הפנים לבקשתי, מה שהרגיש כמו גן עדן. הרוחות נרגעו והקרח נשבר. התחלנו לשוחח. שם אמרתי להם שתהיה להם פוסט טראומה, וכשהם יצטרכו את המערכת יזרקו אותם קיבינימט. שכל מה שהם עושים לא שווה את זה. אז אחד הבלשים סיפר לי סיפור אישי ומרגש בעניין. היה רגע של כנות מרגש ואותנטי ללא הבדלי דת, מעמד, גזע או פוסט טראומה. היה חיבור אנושי רגעי ראשוני של אנשים שחווים את אותה המערכת, את אותן הבעיות, וחיים באותה החברה. עדיין ללא יכולת לעשן כאשר בלש קשוח לא זז ממני מטר, עדיין במוד עוין.

יצאנו משם כשהחוקר הגיע, כעבור כ-3 שעות המתנה אחד על אחד. אז הבחנתי בעוד שני עצורים שם והבנתי שאני חוזר לעולם ושאני כבר לא לבד. ישבנו ארבעתנו מחוץ לחדר החקירות. אחד מהעצורים שאל אם אני סמוי או מפגין. כאן קראו לי לחקירה, נכנסתי ראשון, ובמקביל גם חיים שדמי נחקר.

נתנו לי במחווה יפה לשטוף את הפנים, מה שהרגיש כמו גן עדן. הרוחות נרגעו והקרח נשבר. התחלנו לשוחח. אמרתי להם שתהיה להם פוסט טראומה, וכשיצטרכו את המערכת יזרקו אותם קיבינימט. שכל מה שהם עושים לא שווה את זה

חקירה

בחקירה שאלה החוקרת כל מיני דברים: על מגפון, למה לא נעניתי להכרזות המשטרה – אמרתי לה שלא הייתה משטרה גלויה בצעידה בה הייתי, כי כנראה  היו לה כמה וכמה פיצולים, וכי השוטרים היחידים היו סמויים שהבנתי שהם שוטרים רק בדיעבד.

שם היא גם אמרה שראו אותי אומר לצעדה להתפצל ולבלבל את השוטרים. "את מי רצית לבלבל", שאלה אותי. רק היה חסר שידחפו לי את הפרוז'קטור לפנים. לא עניתי, אז היא שאלה שוב בטון יותר תקיף. עניתי לה "אתכם, את המשטרה ובעיקר את המכתזי"ת, כחובש שבא למנוע מצב בו מישהו נפצע, ובתור אחד שחטף ממכתזי"ת בשני מקרים שונים ראיתי לנכון להזהיר את ההמון ולציין כי בצד הימני ישנה מכתזי"ת, שוב ללא חסימות או שוטרים". אמרתי לה שרציתי לפני הצעידה להשיג צילום יפה, ושהייתי כל הזמן הזה בלייב ושהכל מתועד. היא אמרה לי שהרשמתי אותה וכי לפי הסיפור אני מלאך מעצם נסיוני למנוע אלימות ופרובוקציות מכל הצדדים.

אביב לוי אזוק בתחנת המשטרה

סיימתי את החקירה. גם האחרים יצאו. בעודי יושב עם חיים שדמי הגיע הקצין, נכנס לחדרו עם כל המסמכים וישר חתם בעצבים תק, תק, תק, ואמר: "קחו את כולם, כולם עצורים". ישבתי שם בהלם, הרי גונן אמר שלבטח יתנו תנאים מגבילים ואוכל להשאר במעצר ללא כל תנאים, לשיקולי. פתאום בא השוטר והקצין בקש שישים לשנינו אזיקי רגליים (לחיים שדמי ולי). התרגשתי מהמעמד. השניים האחרים יצאו גם הם ולא זכו לאזיקים, גם לידיים לא היו, כנראה יותר זוטרים, פחות מסוכנים או שסתם עדות למעצר שווא פוליטי ומיותר.

פה המשטרה התחילה לריב עם עצמה, הימ"ר והחוקרים. לא ארחיב, אבל רק אומר שהתביישתי. התביישתי בעיקר בשביל מה שנהיה ממשטרת ישראל. וזו לא הפעם הראשונה שהתביישתי בשביל משטרת ישראל בארבעת החודשים האחרונים. קמתי והכנתי לי קפה שחור עם אזיקי הרגליים. זה לא הפריע לאיש, וגם ההצהרות שנאמרו שם נאמרו רק לשם אמירתם. אף אחד לא רצה אותנו שם ולאף אחד לא היה כוח להתעסק איתנו. כך זה הרגיש ונראה. ועדיין עצוב שמי שקיבל את ההחלטה קיבל אותה.

הקצין, נכנס עם המסמכים, חתם בעצבים תק, תק, תק, ואמר: "קחו את כולם, כולם עצורים". ישבתי שם בהלם. הרי גונן אמר שלבטח יתנו תנאים מגבילים או שאוכל להשאר במעצר ללא תנאים, לשיקולי. פתאום הקצין מבקש שישימו לנו אזיקי רגליים

מכיוון שהשעה כבר עברה את 3 בבוקר, לא לקחו אותנו למעצר, ונשארנו בתא בתוך התחנה עצמה ארבעתנו, כאשר שני בלשים שומרים עלינו. חמודים מאד. היו שיחות מאד מעניינות לאורך הערב. הם ציינו גם כי לא הם בחרו אותנו אלא שהם קיבלו את ההוראות מלמעלה. ניכר היה שחשוב להם שנדע זאת.

מהחוויה הזאת הסקתי מספר לקחים ותובנות: המחאה עובדת. סגרנו על המשטרה עם המכתז"יות, הפרשים המחסומים והמכלאות. נשארנו עם אלימות ומעצרי שווא קיצוניים. גם זאת יש לעצור ובהקדם.

חוויתי קריסת מערכות משטרתית וקריסה ערכית פנימית בתוך הארגון. לא רק במעצר, עוד הרבה לפני. המעצר רק אישש את שהבנתי בשטח, והבהיר לי שהמצב חמור שבעתיים. זאת גם בשטח, בהחרמות הציוד המוגזמות ובתקשורת הבין-אישית שיש לי עימם בתחנות השונות בחודשים האחרונים.

חבל, עצוב וכואב. גם על  זה אנו נלחמים!

אבוי למדינה ביום שנוותר עליה.

אביב לוי, בן 42. נשוי ואב לשתי בנות, בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ולימודים הומניטריים. אחד ממנהלי הקבוצה "סיפורים מלבנון" בפייסבוק, חבר הנהלה בעמותת "קו לבנון" הפועלת להנצחת חללי הקרבות בלבנון, איתור וטיפול בנפגעי הלחימה וסמנכ"ל נכסים בתפקידו.

את יום רביעי ההוא בערב לא תכננו להעביר בצפייה בחדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום שנשא מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, אחד מתומכיו הגדולים והעיקשים של טראמפ, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך כדי לצפות בו ובצ'אק שומר, מנהיג המיעוט (לעוד מספר ימים), מנסים להביא את הקונגרס האמריקאי לאחדות שלא נראתה מאז נובמבר 2016.

את יום רביעי בערב ההוא לא תכננו להעביר מול החדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, מתומכי טראמפ הגדולים והעיקשים, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך

כמה שניות לאחר מכן צפינו בשידור חי בהמון אדם דוחף כמה שוטרים ומתפרץ לבניין הקפיטול דרך הדלת הענקית בחזיתו. פיד השידור מהסנאט ומבית הנבחרים הופסק בפתאומיות, ובמקומו התחילו הערוצים לשדר תמונות ששלחו אנשים ששוהים בתוך המבנה – מתפרעים שנכנסו לליבו של בניין הקפיטול, חלקם מחזיקים בנשק, בזמן שסגן הנשיא וראשי שני הבתים מוברחים למקום מוגן. לא ישנו כל כך טוב באותו לילה.

בשעות ובימים מאז אפשר להבחין בשני מחנות שמתחלקים כמעט לפי הקו המפלגתי: מחנה אחד רוצה לנהל משפט נגד טראמפ בימיו האחרונים כנשיא ולוודא שכל מי שלקח חלק בהסתה שהובילה לכך, פוליטיקאי או אזרח, ישלם מחיר כבד.

המחנה השני, לעומתו, טוען שהדחתו של טראמפ בימים האחרונים של כהונתו, הליכים משמעתיים נגד מחוקקים שתמכו בניסיון ההפיכה האלים הזה והעמדה לדין של המתפרעים (שלא התביישו להצטלם ולספק עדויות קבילות לבתי המשפט), רק יעודדו את השסע ויפגעו בממשל הנכנס וביכולתו לתפקד. הם טוענים של"מפגינים" לא הייתה כוונה לפגוע באיש והם רק הביעו את זעמם ה"מוצדק" על "הבחירות שנגנבו מהם".

ובארצנו הקטנטונת? ראש הממשלה, שעומד לצידו של טראמפ בכל דבר ועניין, ניצל את ההזדמנות כדי לייצר את הקשר הלא קיים בין פורעים שפורצים לפרלמנט ובין הפגנות רועשות וכועסות נגדו, נגד התנהלותו ונגד מדיניותו (היי, גם להחליט לפי האינטרס האישי שלך זאת מדיניות!). מסביבתו יצאה ידיעה אודות הסכנה שנשקפה לחייהם של הזוג נתניהו ממפגינים כועסים שרצו לעבר מחסום שנמצא הרחק מהמעון והיא שודרה כעובדה מבלי לתהות מדוע המידע הזה שוחרר באיחור, ובמקביל להתרחשויות בארצות הברית.

שופרותיו של בלפור טענו שלמפגינים יש כוונה לרצוח את נתניהו, ומחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תסתכלו, תסתכלו איך מי שמפגינים בבלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות של "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות".

מחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תראו איך מפגיני בלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות"

אבל האמת, שאנחנו לא צריכים להשוות את ניסיון ההפיכה בוושינגטון להפגנות בבלפור. ההתפרעויות שראינו בשידור חי השבוע בדמוקרטיה החזקה בעולם הן קו שבר שמקביל, כנראה, לקו השבר הכואב ביותר של ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים – רצח רבין.

ממרחק של 25 שנים, קל לאישי ציבור ועיתונאים להכחיש את כל האירועים שקדמו לרצח רבין – הם ינסו לטפול אותם על "קומץ" של "עשבים שוטים", או להגיד שלפוליטיקאים לא הייתה יד בדבר. עמית סגל, שהיה חלק מפאנל נוער שהתראיין ב"ערב חדש" יום לאחר הרצח, ממשיך לטעון שהרצח תפס אותו בהפתעה. שאף אחד בציבור אליו הוא משתייך, ציבור שממנו יצא הרוצח ומשתפי הפעולה שלו, לא ידע מה הולך לקרות.

זה נורא מוזר, כי סגל ואני חולקים לא רק שם פרטי וגיל, אלא שנינו היינו נערים עם תודעה פוליטית מפותחת.

בניגוד לדבריו, אני זוכר את החשמל הזה באוויר, כמו שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת והברומטר מראה על ירידה חדה בלחץ האוויר. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך.

אז קרתה הטעות הגדולה. הדור שלי טעה, כולנו טעינו. חשבנו שהדבר הנכון הוא להקשיב לדמעות התנין של סגל הילד וחבריו, לקריאות "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" של גווארדיית המתנחלים. שכחנו פתאום את ההפגנות שבהן קראו "בדם ואש את רבין נגרש" או את בן-גביר שאמר למצלמת הטלוויזיה "הגענו אל הרכב שלו, נגיע גם לרבין". באמת שהכוונה שלנו הייתה טובה – רצינו לאחות את הקרע העצום הזה ופחדנו מכך שהוא יעמיק עד שלא יהיה אפשר לאחות אותו והוא יביא לסופה של מדינת ישראל.

אבל במבט לאחור – טעינו. טעינו בכך שבשם האחדות המזוייפת נתנו למסיתים להמשיך להסית, נתנו להם לקבוע את הכללים, לדרוש מאיתנו שנקבל את חוסר הסובלנות שלהם בשם הסובלנות ולהתעלם מכל מה שהביא את יגאל עמיר לירות שלושה כדורים בגב של ראש הממשלה ומהאנשים שעמדו מאחוריו ולחשו באוזנו (מטאפורית): "תלחץ על ההדק!".

בניגוד לדברי סגל, אני זוכר את החשמל באוויר, שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך

25 שנה אחרי, אנחנו רואים את פירותיה של הטעות הזאת בדמות ראש ממשלה שמסית נגד מתנגדיו הפוליטיים באמצעות שקרים ומביא לאלימות פיזית ומילולית של תומכיו נגד מתנגדיו. 25 שנה אחרי, החשמל הזה, של אסון שעומד להתרחש, נמצא שוב באוויר.

ברור לי שהנשיא הנבחר ביידן לא יקרא את דברי, אבל בכל זאת אני רוצה להגיד לו דבר חשוב: כבוד הנשיא, הפיוס לא יגיע באמצעות ויתור על עקרונות של שיוויון, לא באמצעות הכלה של חוסר סובלנות ושנאה ולא באמצעות התכופפות וכניעה לאלימות. אל תעשו את הטעות שאנחנו עשינו ב-1995, כי אחרת בעוד ארבע שנים טראמפ או אחד ממשתפי הפעולה שלו ישובו לבית הלבן, ואז כבר יהיה מאוחר מדי.

עמית לב-ברינקר, יליד 1982 ותל אביבי, נשוי ללוק ואב לראובן (השחור) ונחמה (הטריקולורית), הייטקיסט ביום ואקטיביסט בלילה, אבל לא אחרי 21:30

משבר הקורונה הציף מספר סוגיות חשובות הנוגעות למערכת החינוך, אך אם נתעלם מהתהליכים הפוליטיים המתקיימים בצילן, אנחנו עתידים לחזות בשינוי מהותי של המערכת, שאינו זוכה לדיון הציבורי הראוי לו. סוגיות אלו נוגעות לא רק לתפקידה הקריטי של המערכת בתהליך הקניית ידע והחינוך, אלא גם לאיזון הקריטי שהיא מאפשרת בשגרת החיים הכלכלית והחברתית בישראל.

משבר הקורונה הציף סוגיות חשובות הנוגעות למערכת החינוך, אך לא רק לתפקידה הקריטי בתהליך הקניית ידע והחינוך, אלא גם לאיזון הקריטי שהיא מאפשרת בשגרת החיים הכלכלית והחברתית בישראל

השבתתה של מערכת החינוך בעקבות משבר הקורונה לא רק פגעה במסלול החינוכי, בתחושת הביטחון וביכולת הלמידה של תלמידי המערכת, אלא גם ביכולתם של הורים רבים לשוב אל מקום עבודתם במהלך אסטרטגיית היציאה, כל עוד אין לילדיהם האפשרות לחזור אל בתי הספר.

בנוסף, הרצון העז של גורמים שונים, ובראשם השלטון המקומי וועדי ההורים, להוציא את השליטה בחינוך ילדיהם ממערכת ממשלתית מרכזית ולהעבירה לניהול הרשויות המקומיות – גרם לניצול משבר הקורונה כדי לשנות את מערכת החינוך מהיסוד.

בהשוואה שעשה פורום ארלוזורוב בין התנהלות ממשלת ישראל אל מול התנהלותן של ממשלות במדינות אחרות בעולם, עולה כי אחד הכשלים המרכזיים בניהול המשבר במערכת החינוך נשען על חוסר היכולת לייצר קונצנזוס בנוגע לממדי התחלואה בקרב ילדים. מגמה זו העמיקה בשבועות האחרונים, כאשר שר החינוך מציג נתונים הפוכים מאלו המוצגים מטעם משרד הבריאות.

כך, למרות הסגירה המהירה מאוד של המערכת שבוצעה בזמן הסגר הראשון, ישראל התעכבה בצורה משמעותית ביישום המגבלות אל מול נתוני התחלואה, והפעילה את מערכת החינוך למשך כמעט חודשיים (לא רצופים) במהלך שיאו של גל התחלואה השני. כעת, בשיאו של גל התחלואה השלישי (או הרביעי, תלוי איך סופרים), מעמיקים עוד יותר השסעים ואי ההסכמה בין משרדי החינוך והבריאות בכל בנוגע לפתיחתה או סגירתה של המערכת. חשוב לזכור כי בכל רגע בו מקבלי ההחלטות מתווכחים על המתווה הנכון, מיליוני תלמידי ותלמידות ישראל נמצאים במצב של אי ודאות בלתי נסבל.

המורכבות של מערכת החינוך על 60 מיליארד שקליה התקציביים, הפכה אותה לטרף קל בחודשים האחרונים בכל הנוגע להעמקת האוטונומיה הבית הספרית. שלילת סמכויותיו הריכוזיות של משרד החינוך והפיכתו לברז תקציבי לא מפוקח הם התגשמות חלום למנהלי בתי ספר רבים בישראל.

מורכבות מערכת החינוך על 60 מיליארד שקליה התקציביים, הפכה אותה לטרף קל באשר להעמקת האוטונומיה הבית הספרית. שלילת סמכויותיו הריכוזיות של משרד החינוך והפיכתו לברז תקציבי לא מפוקח, קורצים למנהלי בתיה"ס רבים

למרות זאת, דווקא התקופה המורכבת הזו הדגישה את מרכזיותה של מערכת החינוך בחיינו, ועל כן עלינו ללמוד מהשנה הזו ולייעל את המערכת, לא להפריט אותה. למרות שאין יחסי ציבור טובים למונח הריכוזיות, המצב ההיברידי בו נמצאת המערכת, בו חלקה מופרט וחלקה ריכוזי, רק פוגע בה.

הדרישה לעצמאות ניהולית, תקציבית ופדגוגית של בתי ספר בישראל אינה דרישה חדשה, אך משבר הקורונה, מסתבר, ליבה את האש מתחת לרגליהם של מנהלי בתי ספר והוליד מאבק מחודש לביזור סמכויות.

הרציונל נשען על ההנחה כי "השטח" (יהיה מונח מופשט זה אשר יהיה) מבין ויודע את כלל צרכיו ואין צורך במנגנון ריכוזי, איטי וביורוקרטי בכדי להוליד חינוך טוב ואיכותי לילדי ישראל. גם אם הנחה זו נכונה, והיא לא, הרי שהרצון לנצל את משבר הקורונה כדי לשנות מהיסוד את מערכת החינוך הוא בעייתי.  המהלך הנכון יותר הוא שיפור ערוצי התקשורת בין השטח לבין משרד החינוך, ולא הפקעת סמכויות מידי המדינה.

במקום לתת עוד כוח לא מפוקח לבתי ספר, אשר רק יעמיק את אי השוויון המשווע הקיים גם ככה במערכת החינוך, יש לעודד תהליך קבלת החלטות הוליסטי יותר, המקרב את השטח לשלטון ולא מרחיק אותו.

טוב יעשה משרד החינוך כולו אם יכניס לתוך תהליכי קבלת ההחלטות גם אנשי שטח. באופן זה, המדיניות תייצג נאמנה יותר את האינטרסים המקומיים, ובה בעת תיקח בחשבון סוגיות רחבות יותר אשר לא פעם מתעלמים מהן מתוך הרצון להתמקד במצוינות לימודית גרידא. המהירות בה מקבלי ההחלטות שוקלים הפרטה של שירותי החינוך במדינה מעידה יותר מכל על פזיזות מקבלי ההחלטות בהקשר זה.

השורה התחתונה אם כן, ברורה למדי. משרד החינוך צריך רפורמה, אך הפרטה, ביזור ואוטונומיה אינן הנחלה אליה הוא משווע. ריכוזיות הפכה למילת גנאי בשנים האחרונות, אז ריכוז נכון, אשר משלב אנשי מקצוע רלוונטיים ומייצר מדיניות הוליסטית יותר, היא היא הרפורמה אותה משרד החינוך צריך.

במקום לתת עוד כוח לא מפוקח לבתיה"ס אשר רק יעמיק את אי השוויון המשווע הקיים גם ככה במערכת החינוך, יש לעודד תהליך קבלת החלטות הוליסטי יותר, המקרב את השטח לשלטון ולא מרחיק אותו

הדרישות למתן סמכויות רחבות לבתי ספר צריכה להיענות בפריסת ידיים רחבה של משרד החינוך ובקריאת "ברוכים הבאים". רק ככה, משרד החינוך צריך להשתנות לאור המשבר הנוכחי.

טל חסדאי-ריפא הוא חוקר בכיר בפורום ארלוזרוב. טל הוא דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בן 31, נשוי, אבא טרי. נע על התפר שבין אופטימיות להרמת ידיים, אבל מאמין גדול שראוי שיהיה כאן יותר טוב.