הבחירות האחרונות עברו כל גבול בהרבה מובנים, אבל אחד הגבולות המוגזמים שנחצו היה המכשיר שצמוד לנו לכיס. מסרונים מפלגתיים אינם תופעה חדשה, וכבר ראינו אותה במערכות האחרונות. אך יש כאן שלב חדש במשחק: מערכת הבחירות הרביעית, שהגיעה כשנה לאחר זו הקודמת, מדגישה את מה שקרה כאן במהלך הטירוף של 2019, ומקבעת את המנהג הנלוז של משלוח מסרונים בלתי פוסק לבוחרים ולבוחרות.

אני אישית קיבלתי מסרונים ופניות מלפחות 7 מפלגות במערכה הנוכחית, וכמובן כמה וכמה מסרונים וצלצולים. מקריאה ברשתות החברתיות, נראה שאני עוד ספגתי את ה"מתנות" הללו במידה סבירה. שוב הזכירה לנו מערכת הבחירות הזו כיצד באופן בלתי נסבל, החריגו חברי הכנסת את עצמם מחוק הספאם. את הנטל שהם הותירו, אנו נאלצים לשאת.

אני אישית קיבלתי מסרונים ופניות מלפחות 7 מפלגות במערכה הנוכחית, וכמובן כמה וכמה מסרונים וצלצולים. מקריאה ברשתות החברתיות, נראה שאני עוד ספגתי את ה"מתנות" הללו במידה סבירה

זו שאלה שנשאלה כבר מיליון פעמים, אבל התשובה עליה כל כך חמורה שאי אפשר שלא לתהות שוב – מה הצידוק לזה? מאיזו סיבה, לכאורה הגיונית, מספרי הטלפון שלנו הפכו לרכוש ציבורי? אני אפילו לא מסתכל על כספי הציבור שבוזבזו לשווא, חלקם במסרונים שנשלחו גם לאחר סגירת הקלפיות בחלק מהמפלגות. נניח ששמנו את זה בצד לרגע. זה בלתי נתפש בעיני שפוליטיקאים יכולים להציק לנו טלפונית כמה שירצו, בעוד יש ח"כים שהציבור יצטרך להתחנן אליהם כדי לקבל מענה.

ראוי להתייחס לעומק לעניין הפרטיות, שכן מדובר לא רק במטרד מתיש, אלא גם בסחר או צבירה של נתונים אישיים ללא הסכמתנו. מאסתי בהליכה אל הקלפי כל כמה חודשים, מאסתי בזה שאין תקציב, אך יותר מכל מאסתי בסחר במספר הטלפון שלי.

מפאת כבודן של המפלגות אמנע מלציין שמות ספציפיים – אבל למעט אולי מפלגה אחת מהשבע שצוינו קודם לכן, כל האחרות לא קיבלו את המספר שלי ממני! זה אבסורד מוחלט. מפלגות, גופים ציבורי בישראל, מרשים לעצמם לרכוש או להשיג מספרי טלפון של אנשים כדי להציק להם בטלפון הפרטי, מבלי שהם הסכימו לכך.

אני לא ממש מאמין בטיעון שפניה אישית בטלפון היא יעילה לשינוי עמדת הבוחר והבוחרת, אבל נניח שלצורך הדיון אסכים להנחת היסוד הזו. עדיין, לחלוטין אין כאן עילה להפרת הפרטיות של הבוחר, או לשימוש בנתונים שלו ללא הסכמתו.

האם כל אחד במדינה שרוצה שהכנסת תחוקק חוק מסוים, מצלצל ושולח מסרונים לטלפון האישי של חבר או חברת כנסת? אם זה היה קורה, לא היה לח"כים זמן לנשום, בטח שלא לעבוד.

אותו הדבר גם אלינו – נחנקנו מהטלפונים האינסופיים, השיחות מחסוי, החשד לדואר זבל. אל תגידו לי "היי, אל תנתקו", ואל תגידו לי ש"חייבים להציל את". תשכנעו את הציבור באמצעות עשייה, לא באמצעות תעמולה שמפרה כל מרחב אישי ופרטי.

ראוי להתייחס לענין הפרטיות, כי לא מדובר רק במטרד מתיש, אלא גם בסחר או צבירת נתונים אישיים ללא הסכמתנו. מאסתי בהליכה לקלפי כל כמה חודשים ובזה שאין תקציב, אך יותר מכל מאסתי בסחר במספר הטלפון שלי

בקרוב תושבע הכנסת ה-24, ואולי תהיה כאן ממשלה. אם זה אכן יקרה, ובהנחה שיצליחו לחוקק חוקים בחודשים הקרובים, אני כולי תקווה שהחוק הראשון שיעבור יבטל את הספאם המציק הזה. כמו שאומרים בצבא, יש צחוקים ויש חלאס, וזה, כבר מזמן עבר את גבול החלאס.

עופר צ'יזיק הוא עיתונאי, דובר ואיש מדיה, מאז גיל 14. עוסק בעיתונות מתוך אמונה בעולם טוב יותר. עורך בגלי צה"ל לשעבר, וסטודנט בתכנית רודרמן לתואר שני בלימודי יהדות ארה"ב. כיום דובר חוש"ן, ארגון החינוך וההסברה של הקהילה הגאה בישראל ובוגר תכנית 'יסוד' מבית עתודות לישראל.