הבחירות האחרונות עברו כל גבול בהרבה מובנים, אבל אחד הגבולות המוגזמים שנחצו היה המכשיר שצמוד לנו לכיס. מסרונים מפלגתיים אינם תופעה חדשה, וכבר ראינו אותה במערכות האחרונות. אך יש כאן שלב חדש במשחק: מערכת הבחירות הרביעית, שהגיעה כשנה לאחר זו הקודמת, מדגישה את מה שקרה כאן במהלך הטירוף של 2019, ומקבעת את המנהג הנלוז של משלוח מסרונים בלתי פוסק לבוחרים ולבוחרות.
אני אישית קיבלתי מסרונים ופניות מלפחות 7 מפלגות במערכה הנוכחית, וכמובן כמה וכמה מסרונים וצלצולים. מקריאה ברשתות החברתיות, נראה שאני עוד ספגתי את ה"מתנות" הללו במידה סבירה. שוב הזכירה לנו מערכת הבחירות הזו כיצד באופן בלתי נסבל, החריגו חברי הכנסת את עצמם מחוק הספאם. את הנטל שהם הותירו, אנו נאלצים לשאת.
אני אישית קיבלתי מסרונים ופניות מלפחות 7 מפלגות במערכה הנוכחית, וכמובן כמה וכמה מסרונים וצלצולים. מקריאה ברשתות החברתיות, נראה שאני עוד ספגתי את ה"מתנות" הללו במידה סבירה
זו שאלה שנשאלה כבר מיליון פעמים, אבל התשובה עליה כל כך חמורה שאי אפשר שלא לתהות שוב – מה הצידוק לזה? מאיזו סיבה, לכאורה הגיונית, מספרי הטלפון שלנו הפכו לרכוש ציבורי? אני אפילו לא מסתכל על כספי הציבור שבוזבזו לשווא, חלקם במסרונים שנשלחו גם לאחר סגירת הקלפיות בחלק מהמפלגות. נניח ששמנו את זה בצד לרגע. זה בלתי נתפש בעיני שפוליטיקאים יכולים להציק לנו טלפונית כמה שירצו, בעוד יש ח"כים שהציבור יצטרך להתחנן אליהם כדי לקבל מענה.
ראוי להתייחס לעומק לעניין הפרטיות, שכן מדובר לא רק במטרד מתיש, אלא גם בסחר או צבירה של נתונים אישיים ללא הסכמתנו. מאסתי בהליכה אל הקלפי כל כמה חודשים, מאסתי בזה שאין תקציב, אך יותר מכל מאסתי בסחר במספר הטלפון שלי.
מפאת כבודן של המפלגות אמנע מלציין שמות ספציפיים – אבל למעט אולי מפלגה אחת מהשבע שצוינו קודם לכן, כל האחרות לא קיבלו את המספר שלי ממני! זה אבסורד מוחלט. מפלגות, גופים ציבורי בישראל, מרשים לעצמם לרכוש או להשיג מספרי טלפון של אנשים כדי להציק להם בטלפון הפרטי, מבלי שהם הסכימו לכך.
אני לא ממש מאמין בטיעון שפניה אישית בטלפון היא יעילה לשינוי עמדת הבוחר והבוחרת, אבל נניח שלצורך הדיון אסכים להנחת היסוד הזו. עדיין, לחלוטין אין כאן עילה להפרת הפרטיות של הבוחר, או לשימוש בנתונים שלו ללא הסכמתו.
האם כל אחד במדינה שרוצה שהכנסת תחוקק חוק מסוים, מצלצל ושולח מסרונים לטלפון האישי של חבר או חברת כנסת? אם זה היה קורה, לא היה לח"כים זמן לנשום, בטח שלא לעבוד.
אותו הדבר גם אלינו – נחנקנו מהטלפונים האינסופיים, השיחות מחסוי, החשד לדואר זבל. אל תגידו לי "היי, אל תנתקו", ואל תגידו לי ש"חייבים להציל את". תשכנעו את הציבור באמצעות עשייה, לא באמצעות תעמולה שמפרה כל מרחב אישי ופרטי.
ראוי להתייחס לענין הפרטיות, כי לא מדובר רק במטרד מתיש, אלא גם בסחר או צבירת נתונים אישיים ללא הסכמתנו. מאסתי בהליכה לקלפי כל כמה חודשים ובזה שאין תקציב, אך יותר מכל מאסתי בסחר במספר הטלפון שלי
בקרוב תושבע הכנסת ה-24, ואולי תהיה כאן ממשלה. אם זה אכן יקרה, ובהנחה שיצליחו לחוקק חוקים בחודשים הקרובים, אני כולי תקווה שהחוק הראשון שיעבור יבטל את הספאם המציק הזה. כמו שאומרים בצבא, יש צחוקים ויש חלאס, וזה, כבר מזמן עבר את גבול החלאס.
עופר צ'יזיק הוא עיתונאי, דובר ואיש מדיה, מאז גיל 14. עוסק בעיתונות מתוך אמונה בעולם טוב יותר. עורך בגלי צה"ל לשעבר, וסטודנט בתכנית רודרמן לתואר שני בלימודי יהדות ארה"ב. כיום דובר חוש"ן, ארגון החינוך וההסברה של הקהילה הגאה בישראל ובוגר תכנית 'יסוד' מבית עתודות לישראל.
אציג כאן את היתרונות שינבעו לישראל מהגעה לעסקה, וארכז תשובות לטענות נפוצות נגדה. המסמך מתייחס באופן כללי לשתי הגרסאות המוצעות לעסקה: עסקה חלקית (פעימה ראשונה, דוגמת זו שנמצאת בימים אלו על שולחן המשא ומתן) ועסקה כוללת (מהלך גדול, שיחזיר את כל החטופים ויוביל לסיום המלחמה).
א. עסקה חלקית
יתרונות העסקה:
נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.
הרשות הפלסטינית שמרה על שקט ועל אי-מעורבות של העם הפלסטיני בגדה המערבית בהתנגדות ובמעשי אלימות נגד מתנחלים במשך 19 שנים, לאורך כהונתו של הנשיא אבו מאזן. הוא עדיין מקפיד על מדיניות זו ועל הפילוסופיה של "ללא אלימות וללא פעולות מזוינות נגד ישראל" אלא תמיכה "בהתנגדות בדרכי שלום על מנת לסיים את הכיבוש ולהקים המדינה הפלסטינית".
שירותי הביטחון הפלסטינים, המיוצגים על ידי שירות המודיעין הכללי, תרמו לשמירה על השקט בגדה המערבית לאורך מעל 200 ימי המלחמה בעזה, וזאת מבלי לבצע פעולות מזוינות שתומכות בעזה או בתנועת חמאס.
ד"ר עלי אל-אעור הוא המנהל הכללי של מכון אל קודס ללימודי ישראל. מומחה לקשר עם החברה הישראלית, בעל דוקטורט מהמחלקה לאסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית. הוא גם פרשן פוליטי לענייני ישראל בתקשורת הפלסטינית ומתמקד ביחסים בין הפלסטינים לישראלים בתקשורת הישראלית. מנהל ברשות הפלסטינית בתחום ירושלים.
במשחק פוקר, השחקנים מהמרים על סמך שילוב בין הערכת הקלפים שבידיהם ועל השולחן, ובין התנהגות היריבים שלהם במשחק. ככל שהסיבוב מתקדם, כל שחקן או שחקנית יכולים להגדיל את סכום ההימור, וכל שאר השחקנים צריכים להחליט אם להשוות עד לסכום החדש, להמר בסכום גבוה יותר, או להתקפל ולהפסיד את הכסף שהמרו עליו כבר בסיבוב זה.
כל שחקן פוקר נתקל במצב, לפיו כבר ברור לו שבסבירות גבוהה היד שהוא מחזיק אינה היד המנצחת ושהסיכוי להפסיד את הכסף גבוה מאוד, אך מכיוון שכבר הימר על סכום כסף מסוים – הפיתוי לא לוותר גדול מדי והוא ממשיך להמר על הסיכוי הקטן שיתמזל מזלו, ובכך בעצם מגדיל את הפסדיו.
עמרי לביא הוא מנהל מוצר בסטארט-אפ בישראל, ובעל תואר שני במשפטים באוניברסיטת תל אביב. רס״ן במילואים.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם