יום שבת, שבעה באוקטובר
בסוף אותו שבוע חגגנו את "חג הקיבוץ" והגיעו הרבה אורחים שגם נשארו לישון. המשפחה שלי הייתה מחולקת על פני ארבעה בתים. אני וטל, בת הזוג שלי (ישראלית שגרה בוורשה) היינו אצלי, יחד עם אחותי שישנה בממ"ד.
התעוררתי בבוקר עשר דקות לפני הצבע האדום. בדרך כלל אני לא מתרגש מזה, אבל כשטל איתי, אני נכנס לממ"ד. העברנו שם את כל היום. היינו עם שלושה טלפונים וחילקנו ביננו תפקידים: אני על קבוצת הווטסאפ של הקיבוץ, אחותי על אתרי החדשות וטל על טוויטר.
יש לנו קבוצת ווטסאפ "הורים בנירים". יכולת לקרוא שם בו זמנית הודעות כמו: "הצילו יש לי מחבלים בבית", ואז: "צומח ב-ט'?" כי אנשים ישבו מנותקים בממ"ד ושיחקו "ארץ עיר".
יש לנו קבוצת ווטסאפ "הורים בנירים". יכולת לקרוא שם בו זמנית הודעות כמו: "הצילו יש לי מחבלים בבית", ואז: "צומח ב-ט'?" כי אנשים ישבו מנותקים בממ"ד ושיחקו "ארץ עיר"
שמענו ירי מנשק חם ושמענו פיצוצים ושמענו צעקות בערבית. היו אנשים שראו את המחבלים מסתובבים בקיבוץ ולמרות שהודיעו שיש חדירת מחבלים, היו כאלה שכתבו: "מה פתאום זה הצבא, לא מחבלים". ההכחשה באותו רגע, הייתה הגיונית. אחרי כמה שעות יצאה הודעה של צח"י (צוות חירום יישובי): "תסתגרו בממ"דים ולא לצאת".
אבא שלי היה מ"פ בסיירת מטכ"ל ויש לו אקדח בבית. האקדח הזה היה שייך לסבא שלי ואבא שלי מחזיק בו בעיקר מטעמי נוסטלגיה. לדעתי הוא לא הסתובב איתו שלושים שנה. באותו בוקר הוא הוציא את האקדח, הכין לילדים פיצות, הם ישבו בממ"ד וראו סרטים והוא ישב בסלון עם האקדח והמתין.
זה נמרוד חפץ, מהקיבוץ שלי נירים. הוא היה לוחם וקצין בסיירת מטכ"ל בשנות ה-70 ותחילת שנות ה 80, כולל מלחמת יום כיפור. הוא היה מאלה ששמו את ה"אמצעים המיוחדים" במצרים. בגיל 72, כאשר המחבלים נכנסו לקיבוץ חפץ הגן על הבית עם האקדח שלו. אף מחבל לא עבר אותו. עוד גיבור מקומי שלנו. pic.twitter.com/e3qDmO8bMr
— Shai Levy (שי לוי) (@shailevy6) October 13, 2023
מתישהו הוא ראה את חנה פרי, חברת הקיבוץ בת השמונים, ואת בנה נדב מוצאים מהבית והתקשר לספר לנו. לאט-לאט הגיעו הודעות גם מחברים בקיבוצים הסמוכים: ניר עוז, מגן, ניר יצחק. הבנתי שזה רציני.
איך הרגשתם עם כל המידע הזה?
היינו מבוהלים. יחד עם זה, אני לא זוכר סימפטומים של פחד פיזי כמו להזיע, לרעוד או לא לתפקד. הזמן עבר מהר כי האדרנלין היה גבוה. כל הזמן התכתבנו עם שאר בני המשפחה וניסינו להבין מה קורה.
היינו מבוהלים. יחד עם זה, אני לא זוכר סימפטומים של פחד פיזי כמו להזיע, לרעוד או לא לתפקד. הזמן עבר מהר כי האדרנלין היה גבוה. כל הזמן התכתבנו עם שאר בני המשפחה וניסינו להבין מה קורה
באחת וחצי הודיעו בווטסאפ שעוד מעט יגיעו חיילים ויתחילו לעבור בין הבתים. חברי כיתת הכוננות הצטרפו לחיילים, עשו מיפוי ועברו איתם מבית לבית לבדוק איפה בדיוק יש אנשים וכמה. בשלב הזה הסתובבו בקיבוץ בעיקר בוזזים שהגיעו מעזה. מאוחר יותר התברר שיש ארבעה חטופים מהקיבוץ.
השמועה אומרת שפועלים עזתים הם שמסרו מידע לחמאס על הקיבוצים.
כבר עשרים שנה העזתים לא עובדים ביישובים עצמם. מי שבנו את יישובי העוטף הם בעיקר פלסטינים מהגדה, כפר יעתר וחברון. את השכונה החדשה בנירים הקימו פועלים מחברון. אם היה לחמאס מודיעין, הוא הגיע משם. חוץ מזה, באינטרנט יש מפות של הקיבוצים.
אני היחיד שהעסיק עזתים במטעים (בעיקר מבית לאהיא, בצפון הרצועה). הם לא היו נכנסים לקיבוץ עצמו, מלבד הבוס שלהם שהיה מגיע למשרד של המטע. בזמן ההפיכה של חמאס בעזה, זרקו לו ילד מקומה עשרים כי הוא היה מזוהה עם פת"ח. כבר שנים הוא אומר לי שהוא לא מבין למה אנחנו לא הורגים אותם.
בשש בערב באו להוציא אותנו מהבתים והתאספנו במועדון. היינו כחמש מאות איש, כלבים, חתול קשור ברצועה ואפילו תוכי. אנשים היו בהלם. הלכנו להביא אוכל מהכלבו ולהתארגן על ארוחה אחרי 12 שעות בממ"ד. החיילים הקיפו את הגדר של נירים וביישובים אחרים עוד התנהלו קרבות וכל הזמן "צבע אדום".
ואז התחילה התארגנות לקראת הלילה והבנו שלא טוב שהרבה אנשים יישארו לישון במקום אחד. חלק מהחברים עברו לבתי הילדים שצמודים למועדון, וחלק ישנו במחסן של ועדת תרבות שהוא מבנה ממוגן.
בשלב מסוים התחלנו לשמוע מה קורה בניר עוז ובארי, לשמוע שמות של אנשים שהכרנו ונהרגו. הבנו שיצאנו בזול. חיכינו לצאת מהקיבוץ כמה שיותר מהר. אמרו שיפנו אותנו, אבל זה לקח זמן כי הצבא רצה לעבור בכל בית, לבדוק שלא נשארו מחבלים.
בשלב מסוים התחלנו לשמוע מה קורה בניר עוז ובארי, לשמוע שמות של אנשים שהכרנו ונהרגו. הבנו שיצאנו בזול. חיכינו לצאת מהקיבוץ כמה שיותר מהר. אמרו שיפנו אותנו, אבל זה לקח זמן כי הצבא רצה לעבור בכל בית
בערב הגיעו כמה ניצולים מהמסיבה ברעים וישבו בצד בהלם מוחלט. העובדות הסוציאליות שלנו טיפלו בהם למרות שגם הן היו בשוק.
הפינוי
בנירים, כמו שיש ועדת קליטה ותרבות, יש גם ועדת פינוי עם חלוקת תפקידים – למשל, מישהו שאחראי לסדר חדרים במלון. בזמן השהייה בממ"ד הבנו שהפעם אנחנו מתפנים והצוות התחיל לעבוד.
ענת, גרושתי, מנהלת את צוות הפינוי ולכן תמיד היא נוסעת עם הקיבוץ לאילת ואני לוקח את הילדים צפונה כדי שיהיו לה יומיים של שקט. זה כבר הפינוי השמיני של נירים (בצוק איתן היינו מפונים שמונים יום).
ארזנו דרכונים, מטענים, קצת בגדים וקצת כלי רחצה. נסענו באוטובוס לתחנת הרכבת. לאורך עשרים הקילומטרים של הכביש המחבר בין נירים לאופקים, ראינו מלא מכוניות שרופות ומחוררות מירי, וגופות. רק אז הבנתי את גודל הטירוף. רצינו לעוף משם.
איך נראה היומיום
חלק מהשבוע אני נמצא במלון וחלק מהשבוע – בנירים. עד לפני שבועיים הייתי נוסע לנירים מדי פעם לתורנות חליבה. לפני שבוע חזרנו לעבוד ואנחנו עושים ביננו תורנות כדי שבכל רגע נתון, אחד מאיתנו יהיה במטעים בנירים.
חלק מהשבוע אני נמצא במלון וחלק מהשבוע – בנירים. עד לפני שבועיים הייתי נוסע לנירים מדי פעם לתורנות חליבה. לפני שבוע חזרנו לעבוד ואנחנו עושים ביננו תורנות כדי שבכל רגע נתון, אחד מאיתנו יהיה במטעים בנירים
כשאני במלון אני ישן בחדר עם איתן, בני. לענת יש חדר עם בן הזוג שלה. אם אורי, הבת שלי, מגיעה לבקר – היא ישנה איתנו. התנאים שם בסדר, אין לי תלונות. כרגע, הבית שלי נמצא איפה שהתיק שלי נמצא.
אחת לשבוע אני מגיע לאזור שבו אורי לומדת (בבית הספר הבינלאומי בגבעת חביבה) ואפילו טסתי עם הילדים לשבוע לוורשה, להירגע. איתן נוסע בסופי שבוע עם ענת להוריה, או לאחותי ברמת גן, להיות עם הילדים שלה.
לאורי יש את השיגרה והחוסן שלה. היא יודעת להגיד מה היא רוצה ואיפה היא רוצה להיות. איתן המתוק, צריך מסגרות בשביל לצאת מהבית. הוא בסדר. אחד מחבריו לכיתה היה חטוף ועוד שני בני שכבה שלו נרצחו. יש ילדים שההורים שלהם נרצחו. אי אפשר לדלג על זה, אי אפשר להסתיר כלום. גם אם הם לא צפו בסרטוני זוועות, הם יודעים בדיוק מה קרה.
יש אנשים שממש עובדים, יש כאלה שמתחזקים את הפעילות לחברים מול המלון, יש ישיבות על "מה קורה הלאה". אבל להרבה אנשים אין מה לעשות שם. מעבירים את הזמן. אני משתגע מזה. כל נשות הקיבוץ הודיעו שניצחונן האמיתי במלחמה יהיה לחזור לנירים באותו משקל. כן, כבר התפתח הרבה הומור סביב הפינוי.
להרבה אנשים אין מה לעשות. מעבירים את הזמן. אני משתגע מזה. כל נשות הקיבוץ הודיעו שניצחונן האמיתי במלחמה יהיה לחזור לנירים באותו משקל. כן, כבר התפתח הרבה הומור סביב הפינוי
העתיד
זה מאוד פשוט: אני מגדל אבוקדו ועושה את זה כנראה די טוב ולמעשה אני יכול לעשות את זה בכל מקום: דרום ספרד, ניו זילנד, הגליל המערבי. אבל אף אחד מהמקומות האלה הוא לא בית.
בית זה לא ארבעה קירות, מרפסת וחצר. אני חקלאי. שדות נירים, הם השדות שאני מכיר. אני יודע בדיוק כמה גשם ירד בכל שנה. טל תמיד צוחקת ואומרת שכשעוברים את צומת סעד, משהו בי משתחרר בבת אחת. זה הבית. זה המקום היחיד.
גרתי במשך עשור בתל אביב, ניהלתי את המטע של קיבוץ מעברות, אבל כשהייתי אומר "אנחנו" תמיד התכוונתי לנירים. אני מאוד אוהב את האנשים של נירים, אבל הקשר שלי הוא יותר למקום מאשר לאנשים. אם יגידו לי מחר שמקימים את נירים בעמק חפר, זה לא מעניין אותי.
"נירים בדרך הביתה" הוא הלוגו החדש של נירים בכל הפרסומים הפנימיים. רוב חברי הקיבוץ מתכוונים לחזור. בעוד כחודש אנחנו אמורים לעבור למתחם דירות אחד בבאר שבע. חלק מהמבוגרים רוצה לעבור לדיור מוגן (מי שלא רוצה להתחיל לבשל). אנחנו עוברים לבאר שבע עם החלטה שלא עוברים לשום מקום באמצע שנת הלמודים והמטרה היא לחזור לקיבוץ בקיץ הבא.
למה אתה הכי מתגעגע?
לחיות שלי. הכלב שלי נמצא אצל משפחת אומנה בתל אביב. הגעתי אליהם דרך איזו עמותה והם פשוט מקסימים. אבל יותר מכל אני מתגעגע לתחושה שיש בית. שיש מקום. שיש את המרפסת עם הקפה של הבוקר שנהרסה מפצמ"ר שנפל אחרי שעזבנו. אני מתגעגע לאבוקדו. אני מסתחרר מהאוויר ומהעצים. זה הדבר שאני הכי מאושר ממנו.
יותר מכל אני מתגעגע לתחושה שיש בית. שיש מקום. שיש את המרפסת עם הקפה של הבוקר שנהרסה מפצמ"ר שנפל אחרי שעזבנו. אני מתגעגע לאבוקדו. אני מסתחרר מהאוויר ומהעצים. זה הדבר שאני הכי מאושר ממנו
הדברים שגורמים לי לבכות בתקופה הקשה הזאת, הם דווקא הדברים הטובים שאנשים עושים. המחוות. הנדיבות. המשפחה שלקחה את הכלב שלי לאומנה. זה לא פשוט לקחת כלב שמירה ששוקל ארבעים קילו ורגיל לחיות בשדות לדירה בתל אביב, והם מאוד אוהבים אותו. זה יכול להביא אותי לכדי דמעות.
ועוד משהו
מאז מלחמת צוק איתן לפני תשע שנים, אני אומר את אותו הדבר. הטענה שלי הייתה ועודנה, שהסטטוס קוו שהתקיים לאורך השנים בגבול עם עזה היה נוח לכולם.
המחיר של ירי מעזה לעוטף היה "נוח" גם לתקשורת וגם לציבור בישראל. הוא היה נמוך מהמחיר של מלחמה ממושכת או הסדר מדיני. אף אחד לא היה מוכן לשלם שום מחיר צבאי, או מדיני.
המחיר של ירי מעזה היה "נוח" גם לתקשורת וגם לציבור בישראל. הוא היה נמוך מהמחיר של מלחמה ממושכת או הסדר מדיני. אף אחד לא היה מוכן לשלם שום מחיר צבאי, או מדיני
ולכן חשוב איך שהמלחמה הזאת תיגמר. כלומר, לחתום את הסיפור הזה בהסכם. מצדי שיחתמו אותו מול האמריקאים או הסעודים. אני רוצה לראות הסכם שכתוב בו מה מותר ומה אסור. איזה נשק מותר שיהיה ואיזה לא, עד איזה מרחק מותר להתקרב לגדר, מה ישראל מוכנה להעביר לעזה (נניח חשמל ומים), מה המחויבויות של ישראל.
אני רוצה שיהיה הסכם כתוב, ברור ומפורסם – כי אם המצב יימשך כפי שהיה עד עכשיו, אי אפשר לדעת מי הפר מה. הכול אמורפי.
אני זוכר שבאחד הסבבים, ניר דבורי מערוץ 12 אמר שהירי של חמאס היה "סביר". אני רוצה שיהיה ברור מה זה סביר ומה לא ועל סמך ההסכם הברור, האזרחים יוכלו לטעון שהצד השני מפר אותו. עכשיו אין כלום, ואין כלום מאז 2012.
אני לא רואה את תושבי העוטף חוזרים ליישובים כשבעזה שולט חמאס כישות צבאית או מדינית. כלומר, בלי שיכוננו שם שלטון אחר. אני לא רואה אנשים חוזרים בלי הסדר חתום ובלי החלפה של שלטון חמאס ובלי שיוציאו את ראשי חמאס למדינה שלישית. גם אם מחר יכריזו על הפסקת אש, לא תהיה חזרה ליישובים בלי הסכם ובלי שיעיפו משם את חמאס.
בעוד חודשיים שלושה, ישראל תחזור לחיות – ומעולה שהיא תחזור לחיות. אני חושב שבסופו של דבר את העזרה האמיתית אנשים יצטרכו אז.
בקיבוצים יש קהילות מסודרות ומאורגנות ויש לנו תמיכה מהתנועה הקיבוצית. אני בטוח שגם אם יהיה מישהו שלא ירצה לחזור, ימצאו את הדרכים לתמוך בו בדרכו החדשה. אני חושש יותר לבני המושבים ולתושבי שדרות ואופקים, עיירות הפיתוח לידנו. כי אין באמת מדינה שתלווה אותם.
בקיבוצים יש קהילות מסודרות ומאורגנות ויש לנו תמיכה מהתנועה הקיבוצית. אני חושש יותר לבני המושבים ולתושבי שדרות ואופקים, עיירות הפיתוח לידנו. כי אין באמת מדינה שתלווה אותם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו