נולדתי וגדלתי בצפת במשפחה דתית. אחרי הצבא עשיתי טיול קצר וכשחזרתי, עברתי לירושלים ולמדתי בבית הספר לצילום מוסררה. השתעשעתי ברומנטיקה של להיות אומן.

סיימתי שלוש שנות לימודים ועברתי לתל אביב, שם התחלתי לעבוד כעורך וידאו בערוץ One ובערוץ הספורט. במקביל עבדתי כטבח ואז הכרתי את גרושתי. שנה אחר כך עברנו לגור במושב חלץ, היישוב הכי מזרחי במועצה האזורית חוף אשקלון. חלץ לא נחשב לעוטף עזה כי הוא נמצא במרחק 7.2 ק"מ מהגבול.

לפני ארבע שנים, אחרי שנפרדתי מאם ילדיי, עברתי לגור בשדרות, כדי להישאר קרוב לילדים שלי. בשנתיים הראשונות גרתי בדירה שכורה, ואז קניתי בית קרקע. אני אוהב את שדרות.

לפני ארבע שנים, אחרי שנפרדתי מאם ילדיי, עברתי לגור בשדרות, כדי להישאר קרוב לילדים שלי. בשנתיים הראשונות גרתי בדירה שכורה, ואז קניתי בית קרקע. אני אוהב את שדרות

מה אתה אוהב בה?
ההורים שלי נולדו בצפת, שם יש קהילה גדולה של יהדות תוניסיה שאנחנו חלק ממנה. בילדותי, כשמישהו עצר ליד אבא שלי ושאל, תגיד, איך אני מגיע לרחוב זה וזה? אבא שלי היה עונה, אל תגיד לי רחוב – תגיד לאיזו משפחה אתה צריך להגיע. בשדרות זה דומה, רק שהבסיס הוא של יוצאי מרוקו ויש גם עלייה גדולה שהגיעה מקווקז ב-1992.

שדרות (צילום: גולן סבג, עיריית שדרות)

אני אוהב את השקט של שדרות, כשאין רעש. אני אוהב את חבל הארץ הזה. שדרות נמצאת במרחק עשרים דקות מחוף הים של אשקלון, שעה מהמדבר, שעה מירושלים, שעה מתל אביב כשאין פקקים, מרחק נגיעה מבתרונות רוחמה, יש הרבה טבע מסביב והשילוב עם שער הנגב ואשכול, המועצות שעוטפות את שדרות – מאוד מוסיף.

יש שם מטען שמסקרן אותי, כי גדלתי בתוך המזרחיות ובתוך הקונפליקט העדתי, בעיקר בתוכי. במשך שנים התכחשתי למוצא שלי. אחותי הייתה עושה גולגול ושומעת מוזיקה מזרחית והייתי אומר לה, מה יש לך שימי שלמה ארצי ואריק איינשטיין. אנחנו גבוהים, אנחנו לא שם. התביישתי כשסבא וסבתא דיברו ערבית. בתקופת הלימודים במוסררה, התעסקתי הרבה בזהות שלי והיום הזהות הפנימית שלי היא ערבי-יהודי.

יש לי חבר טוב שהוא הבעלים של "פאב שדרות". הפאב הזה מחבר בין הקהל המקומי לקהל הקיבוצניקי. יש בו התרחשות רב-תרבותית וגם מכללת ספיר תורמת לזה, כי סטודנטים עוברים לגור בשדרות ומביאים איתם רוח צעירה וסקרנית. אני אוהב את הפריפריה החברתית והגאוגרפית.

יש לי חבר טוב שהוא הבעלים של "פאב שדרות". הפאב הזה מחבר בין הקהל המקומי לקהל הקיבוצניקי. יש בו התרחשות רב-תרבותית וגם מכללת ספיר תורמת לזה, כי סטודנטים עוברים לגור בשדרות

יום שבת, שבעה באוקטובר

ביום שישי הייתי עם הילדים בבית בשדרות. ישבנו יחד בארוחת שישי ואני זוכר שהרגשתי שלם. שכלום לא חסר לי. במובן מסוים, ארוחות שישי והקידוש, הפכו מעין ברומטר להורות שלי ולהתקדמות שלנו כמשפחה חדשה.

רועי סבן (צילום: דפנה טלמון)

ישבנו יחד והייתה אווירה כיפית. תוך כדי הכנות, חברים מקבוצת הריצה שלי, "שדרות פרונט ראנרז", הציעו ריצת בוקר. זה לא היה בתכנון, אבל כיוונתי שעון ואמרתי שאם יזרום לי – אצטרף. בבוקר קמתי, שטפתי פנים והחלטתי לחזור לישון.

שעה אחר כך התעוררנו לצבע אדום. הבנים (שני, 15, וגיא, 13) ישנים איתי בקומה למעלה והקטנה (זוהר, 9) ישנה למטה בממ"ד. כשהגענו לקצה המדרגות, נשמעו הפיצוצים הראשונים. נכנסנו לממ"ד וסגרנו את הדלת.

בדרך כלל יש פיצוץ אחד, שניים, שלושה – ונגמר. הילדים אמרו לי, אבא מה קורה? התחלנו לצחוק שמישהו כנראה נרדם על הכפתור ולא מפסיק ללחוץ. כמות הירי הייתה חריגה.

בדרך כלל יש פיצוץ אחד, שניים, שלושה – ונגמר. הילדים אמרו לי, אבא מה קורה? התחלנו לצחוק שמישהו כנראה נרדם על הכפתור. כמות הירי הייתה חריגה

כשהייתה הפוגה קצרה, טסתי למעלה, לקחתי את הטלפון, התלבשתי והוצאתי את האקדח. כל חיי אני מצביע "עבודה" ומאמין בדו-קיום ומצד שני – אני עושה מילואים 23 שנה ומודע לכך שבכל רגע יכולים להתהפך עלינו. לכן אני מחזיק אקדח. שתהיה לי אפשרות להגן על המשפחה שלי, אם יהיה צורך.

תושבים יוצאים מהמקלט הציבורי בשדרות בין האזעקות, 10 במאי 2023 (צילום: Tsafrir Abayov, AP)

נכנסו הודעות מקבוצת הריצה. כבר יצא לנו לרוץ כשיש מטחים, ואז משתטחים לאיזו פזצטה. אחר כך התחילו להגיע סרטונים שבהם רואים טנדרים נוסעים ברחובות ועליהם מחבלים עם רובים.

בנקודה הזאת נכנסתי לאוטומט. עשיתי מה שהגוף שלי עשה ב-25 שנות צבא, נכנסתי ל"עמדה". סגרתי את כל הבית, עמדתי ליד חלון חדר השינה שמשקיף לחצר וככה, במשך שלושים שעות, דילגתי בין הילדים לעמדה. שמעתי ירי מנשק קל, וזה לא נקלט. מרחוק ראיתי התרחשות של ירי.

אני לא זוכר מה אכלנו בשעות האלה. ניסיתי בכל כוחי למנוע מידע מהילדים. ביקשתי שלא יפתחו שום סרטון. בשלב די מוקדם קראו לי לצו 8. אני רס"פ בגדוד בחטיבת הבקעה. ידעתי שלא מקפיצים אותנו לעזה, כי זו לא הגזרה שלנו. דיברתי עם גרושתי ואמרתי לה שכשיירגע קצת – אביא אליה את הילדים. לא עצמתי עין כל הלילה. בעצם מאז, אני לא ממש ישן.

בשלב די מוקדם קראו לי לצו 8. דיברתי עם גרושתי ואמרתי לה שכשיירגע קצת – אביא אליה את הילדים. לא עצמתי עין כל הלילה. בעצם מאז, אני לא ממש ישן

הפינוי

ביום ראשון בסביבות 11:00, הייתה לי הבנה מוטעית שהושגה שליטה בעיר. הייתי ארוז ולבוש מדים. יצאתי עם האקדח, סרקתי את האזור, הנעתי את האוטו, הוצאתי אותו מהחנייה ואמרתי לילדים שכשאצעק להם – הם צריכים לצאת מהבית ולרוץ לאוטו.

כלי נשק של מחבלי חמאס שנתפס בשדרות, 8 באוקטובר 2023 (צילום: Chaim Goldberg/Flash90)

נסעתי משם במהירות של מאה קמ"ש ותוך חמש דקות היינו מחוץ לעיר. השתדלתי לא לראות כלום למרות שאי אפשר היה שלא לראות את כמויות כלי הרכב השרופים בצידי הכבישים. ביקשתי מהילדים להוריד את הראש, ועפנו משם.

בדרך עצרתי בקיבוץ ברור חיל להוריד אותם אצל אחות של גרושתי, כי בחלץ אין ממ"ד. הסברתי לבנים למה אני נוסע. אמרתי, קרה לנו אסון. מחבלי חמאס כבשו כמה יישובים ורצחו המון אנשים. הסברתי להם שבמצב כזה, קוראים לי למילואים. נתתי להם חיבוק גדול – והלכתי.

הסברתי לבנים למה אני נוסע. אמרתי, קרה לנו אסון. מחבלי חמאס כבשו יישובים ורצחו המון אנשים. הסברתי להם שבמצב כזה, קוראים לי למילואים. נתתי להם חיבוק גדול – והלכתי

מרגע שנכנסתי לאוטו ועד שהגעתי לאזור נבי-מוסא, בכיתי. בשלב זה כבר ידעתי שקובי פריינטה ונעמי שטרית, חבריי לקבוצת הריצה משדרות – נרצחו. ליאור וייצמן, גם הוא מהקבוצה, יצא באותו בוקר לרכיבת אופניים ונרצח בדרכו חזרה ואבי עמר, עוד חבר בקבוצה, נהרג בלחימה באופקים. הוא היה שוטר ויצא להילחם.

איך אתה מתמודד?
עוד לא עיבדתי את האירוע. את הראשונה שאיתה אני מדבר על מה שאני מרגיש. הבכי בדרך למילואים, היה בכי של הקלה. הקלה על שהוצאתי את הילדים, שהם חיים, שאני חי. אחר כך היו עוד בכיות. על החברים, על לפחות מאה אנשים שהכרתי ונרצחו. האדוות של הדבר הזה אינסופיות. ואז אתה מגיע למילואים וצריך להתחיל לעבוד והאוטומט חוזר.

רועי סבן (צילום: דפנה טלמון)

אתה מופתע ממה שקרה?
גידלתי את הילדים שלי על ברכי הדו-קיום. היום אני מבין שטעיתי. כל מי שנמצא שם רוצה שנמות. אולי יש צדיק או שניים, אבל הרוב המוחלט רוצה שנמות.

בסוף השבוע ראיתי לראשונה חדשות והייתה כתבה על שני אחים חטופים שחזרו (מיה ואיתי רגב). הראו איך תושבי הרצליה יצאו לרחובות וקיבלו אותם בהתרגשות. וחשבתי על איך קיבלו אותם תושבי עזה. אותו הדבר, רק עם מקלות ואבנים. איבדתי כל אמון בתושבי עזה. וגם בתושבי איו"ש.

היום אתה חושש יותר?
כנראה שכן. הכול מוטל בספק.

לאן אתה נוסע בהפוגות מהמילואים?
אני מפונה כמו כל תושבי שדרות. אני לא יכול לחזור הביתה כי נפל לי טיל בחצר, וחלונות נשברו ושדרות היא אזור מלחמה. גם כאן ביריחו לא ממש שקט. ליד יריחו יש את מחנה הפליטים השלישי ברמת המסוכנות שלו אחרי ג'נין ושכם. יש שם נשק, תאי טרור וחמאסניקים, משהו שהתפתח בשנתיים האחרונות ואנחנו מרגישים אותו היום.

אני מפונה כמו כל תושבי שדרות. אני לא יכול לחזור הביתה כי נפל לי טיל בחצר, וחלונות נשברו ושדרות היא אזור מלחמה. גם כאן ביריחו לא ממש שקט

כוחות צה"ל בפשיטה מבצעית על יריחו, 1 במרץ 2023 (צילום: פלאש90)

בשלושים הימים הראשונים לא יצאנו בכלל. כשהתחילו לדבר על הפוגות, ניסיתי להבין לאן אני הולך. קיבלנו 24 שעות. לא ראיתי את הילדים חודש. חברה מהעבודה הקודמת שלי כתבה פוסט אנונימי על דירה ל-24 שעות ותוך דקות, חברים מצאו לי דירה ברמת אביב, לשם נסעתי. הילדים היו באילת.

על מה חשבת באותן שעות?
על האובדן. על זה שכבשו אותנו. זה הכי קרוב לתיאורים של אונס שקראתי. חדירה ברוטלית למרחב הפרטי, למי שאתה. אני עד עכשיו לא תופס את זה שאני עומד ליד החלון עם אקדח ובחוץ יש מחבלים ואני מוצא את עצמי מתכנן איך לפעול. איך אצא מהדלת האחורית ואחטוף למישהו את הקלצ'ניקוב כדי להשוות כוחות. אם הילדים לא היו שם, בטח הייתי יוצא וכנראה מת.

זה הכי קרוב לתיאורים של אונס שקראתי. חדירה ברוטלית למרחב הפרטי, למי שאתה. אני עד עכשיו לא תופס את זה שאני עומד ליד החלון עם אקדח ובחוץ יש מחבלים

כל זה מציף אותי כשאני שוכב שם במיטה, בדירה שמעולם לא הייתי בה ברמת אביב. זה הכי בודד שהיה לי בחיים. ואני חושב, עדיף להיות בבסיס עסוק עם החברים. כל מה שרציתי זה לישון.

בשלב מסוים קפצתי לחוף של געש. ושם, באה ההתפרקות. הייתה שמש והייתה שם משפחה ערומה, יפהפייה. אבא, אמא ושלושה ילדים. המדינה בוערת, אני הולך להלוויות בזום והם שם – רוחצים להם בים ערומים. זאת הייתה סיטואציה הזויה. המים היו כל כך יפים והם היו כל כך יפים ולא הפסקתי לבכות.

מבט אווירי על חוף געש (צילום: מתניה טאוסיג/פלאש90)

פתרונות יצירתיים

אחרי חודש נכנסנו למעין שגרת מלחמה. כבר התחילו הפוגות מסודרות וכולם ידעו שיותר מחודש לא ראיתי את הילדים שלי, אז חברה סידרה לנו סוף שבוע יחד במלון בתל אביב.

ביום הראשון למלחמה הייתה אמורה להיות לי פגישה עם בעלים של אולם אירועים, לקראת בר המצווה של גיא. כמה ימים אחר כך נזכרתי שלא הייתי בפגישה בגלל המלחמה וביקשתי שישמרו לנו את התאריך שאמור היה להיות ב-22 בנובמבר, וכמובן שלא היה אפשרי.

סיפרתי את זה לחבר'ה בפלוגה וכולם אמרו, מה זאת אומרת? תהיה בר-מצווה! והיא אכן התקיימה בישוב ורד-יריחו שסמוך לבסיס. כיתת הכוננות הביאה הגברה, פתחו לנו בית כנסת, חברה משדרות שהיא דיג'יי נתנה במוזיקה, חבר מהפלוגה דאג להסעדה וחבר אחר נסע להביא את האוכל.

סיפרתי את זה לחבר'ה בפלוגה וכולם אמרו, מה זאת אומרת? תהיה בר-מצווה! והיא אכן התקיימה בישוב ורד-יריחו שסמוך לבסיס. כיתת הכוננות הביאה הגברה, פתחו לנו בית כנסת, חבר מהפלוגה דאג להסעדה

נסעתי לתל אביב וקניתי בגדים לילדים, והייתה עלייה לתורה. כל מי שלא היה במשימה שהוגדרה כמשימה פלוגתית – הגיע לחגוג איתנו.

בכל פעם שיש לי אפטר אני צריך למצוא מקום לישון בו. עם הילדים זה יותר מורכב. בפעם השנייה הם הגיעו לבסיס ולקחנו חדר בקיבוץ אלמוג. בפעם השלישית היינו במלון בירושלים. כל פעם שאני רוצה ויכול להיות איתם, אני צריך להפוך עולמות כדי למצוא פתרון.

זה גם לא מובן מאליו שהילדים כל הזמן אצל גרושתי. היא נמצאת איתם לבד כבר שלושה חודשים ומגיעה לה תודה. רמת החופש שלה נפגעה בכל מובן.

אז איפה עכשיו הבית?
אין בית. יותר מזה, הבית נפגע מרקטה. לפני שלושה שבועות נסעתי למשימה כלשהי והגעתי לשדרות. תחושת הזרות שהרגשתי בבית שלי, הבית שקניתי והשקעתי ושמתי בו את הנשמה, היא תחושה שקשה להסביר. היה לי קשה להיות שם. החלונות עדיין היו שבורים.

לפני שלושה שבועות נסעתי למשימה כלשהי והגעתי לשדרות. תחושת הזרות שהרגשתי בבית שלי, הבית שקניתי והשקעתי ושמתי בו את הנשמה, היא תחושה שקשה להסביר. היה לי קשה להיות שם. החלונות עדיין היו שבורים

מה גורם לבית להיות בית?
הילדים שלי. ההרגשה שהייתה לי בארוחת השבת בשישה באוקטובר. את זה אני רוצה. עד שלא נהיה בבית כולנו – הוא זר. השבוע הייתי חולה ולקחתי יומיים גימלים. נסעתי לשדרות ופגשתי את הקבלן שמשפץ את הנזקים בבית והכל בלגן ואבק וזכוכיות.

רציתי לקנות משהו לאכול ואמרתי שאקפוץ למאפייה הסמוכה, אבל המאפייה הרוסה ואני קולט שאני לבד בעיר. שזה אזור מלחמה. ישנתי שם לילה אחד וקמתי עם גוף תפוס. אתמול ישנתי על המיטה הצבאית והכל פנאן. הצבא נהייה עכשיו הבית. שם החברים, שם הוודאות, שם יש אוכל.

רועי סבן (צילום: דפנה טלמון)

למחרת יצאתי לנתיבות לקנות משהו. בדרך ראיתי עשן מיתמר מעל עזה והרגשתי עקצוץ של שמחה. זה היה מדאיג מאוד את רועי של שישה באוקטובר. היום אני בקלישאה של "תנו לצה"ל לנצח". מבחינתי, שלא יישאר שם אדם.

למחרת יצאתי לנתיבות לקנות משהו. בדרך ראיתי עשן מיתמר מעל עזה והרגשתי עקצוץ של שמחה. זה היה מדאיג מאוד את רועי של שישה באוקטובר. היום אני בקלישאה של "תנו לצה"ל לנצח". מבחינתי, שלא יישאר שם אדם

כשהיינו בתל אביב הילדה שלי שמעה מישהו רץ בקומה מעלינו והתחבאה מתחת למיטה. היא אמרה, אבא, המוח שלי שומע בומים ובגלל זה אני מתחבאת.

העתיד

אני מוטרד מהחזרה. אני רוצה לעשות ניסוי: להיות עם הילדים בבית בסופשבוע. אני רוצה להגיע קודם לנקות ולסדר כדי שארגיש קצת יותר נוח. אני רוצה להישאר בשדרות, כי הילדים שלי שם. אבל אולי כבר לא ארגיש אף פעם נוח בבית? אולי לא ארגיש יותר נוח בשדרות?