הבחירות האחרונות עברו כל גבול בהרבה מובנים, אבל אחד הגבולות המוגזמים שנחצו היה המכשיר שצמוד לנו לכיס. מסרונים מפלגתיים אינם תופעה חדשה, וכבר ראינו אותה במערכות האחרונות. אך יש כאן שלב חדש במשחק: מערכת הבחירות הרביעית, שהגיעה כשנה לאחר זו הקודמת, מדגישה את מה שקרה כאן במהלך הטירוף של 2019, ומקבעת את המנהג הנלוז של משלוח מסרונים בלתי פוסק לבוחרים ולבוחרות.

אני אישית קיבלתי מסרונים ופניות מלפחות 7 מפלגות במערכה הנוכחית, וכמובן כמה וכמה מסרונים וצלצולים. מקריאה ברשתות החברתיות, נראה שאני עוד ספגתי את ה"מתנות" הללו במידה סבירה. שוב הזכירה לנו מערכת הבחירות הזו כיצד באופן בלתי נסבל, החריגו חברי הכנסת את עצמם מחוק הספאם. את הנטל שהם הותירו, אנו נאלצים לשאת.

אני אישית קיבלתי מסרונים ופניות מלפחות 7 מפלגות במערכה הנוכחית, וכמובן כמה וכמה מסרונים וצלצולים. מקריאה ברשתות החברתיות, נראה שאני עוד ספגתי את ה"מתנות" הללו במידה סבירה

זו שאלה שנשאלה כבר מיליון פעמים, אבל התשובה עליה כל כך חמורה שאי אפשר שלא לתהות שוב – מה הצידוק לזה? מאיזו סיבה, לכאורה הגיונית, מספרי הטלפון שלנו הפכו לרכוש ציבורי? אני אפילו לא מסתכל על כספי הציבור שבוזבזו לשווא, חלקם במסרונים שנשלחו גם לאחר סגירת הקלפיות בחלק מהמפלגות. נניח ששמנו את זה בצד לרגע. זה בלתי נתפש בעיני שפוליטיקאים יכולים להציק לנו טלפונית כמה שירצו, בעוד יש ח"כים שהציבור יצטרך להתחנן אליהם כדי לקבל מענה.

ראוי להתייחס לעומק לעניין הפרטיות, שכן מדובר לא רק במטרד מתיש, אלא גם בסחר או צבירה של נתונים אישיים ללא הסכמתנו. מאסתי בהליכה אל הקלפי כל כמה חודשים, מאסתי בזה שאין תקציב, אך יותר מכל מאסתי בסחר במספר הטלפון שלי.

מפאת כבודן של המפלגות אמנע מלציין שמות ספציפיים – אבל למעט אולי מפלגה אחת מהשבע שצוינו קודם לכן, כל האחרות לא קיבלו את המספר שלי ממני! זה אבסורד מוחלט. מפלגות, גופים ציבורי בישראל, מרשים לעצמם לרכוש או להשיג מספרי טלפון של אנשים כדי להציק להם בטלפון הפרטי, מבלי שהם הסכימו לכך.

אני לא ממש מאמין בטיעון שפניה אישית בטלפון היא יעילה לשינוי עמדת הבוחר והבוחרת, אבל נניח שלצורך הדיון אסכים להנחת היסוד הזו. עדיין, לחלוטין אין כאן עילה להפרת הפרטיות של הבוחר, או לשימוש בנתונים שלו ללא הסכמתו.

האם כל אחד במדינה שרוצה שהכנסת תחוקק חוק מסוים, מצלצל ושולח מסרונים לטלפון האישי של חבר או חברת כנסת? אם זה היה קורה, לא היה לח"כים זמן לנשום, בטח שלא לעבוד.

אותו הדבר גם אלינו – נחנקנו מהטלפונים האינסופיים, השיחות מחסוי, החשד לדואר זבל. אל תגידו לי "היי, אל תנתקו", ואל תגידו לי ש"חייבים להציל את". תשכנעו את הציבור באמצעות עשייה, לא באמצעות תעמולה שמפרה כל מרחב אישי ופרטי.

ראוי להתייחס לענין הפרטיות, כי לא מדובר רק במטרד מתיש, אלא גם בסחר או צבירת נתונים אישיים ללא הסכמתנו. מאסתי בהליכה לקלפי כל כמה חודשים ובזה שאין תקציב, אך יותר מכל מאסתי בסחר במספר הטלפון שלי

בקרוב תושבע הכנסת ה-24, ואולי תהיה כאן ממשלה. אם זה אכן יקרה, ובהנחה שיצליחו לחוקק חוקים בחודשים הקרובים, אני כולי תקווה שהחוק הראשון שיעבור יבטל את הספאם המציק הזה. כמו שאומרים בצבא, יש צחוקים ויש חלאס, וזה, כבר מזמן עבר את גבול החלאס.

עופר צ'יזיק הוא עיתונאי, דובר ואיש מדיה, מאז גיל 14. עוסק בעיתונות מתוך אמונה בעולם טוב יותר. עורך בגלי צה"ל לשעבר, וסטודנט בתכנית רודרמן לתואר שני בלימודי יהדות ארה"ב. כיום דובר חוש"ן, ארגון החינוך וההסברה של הקהילה הגאה בישראל ובוגר תכנית 'יסוד' מבית עתודות לישראל.

יש כמה סוגים של מעשים רעים בעולם. יש את האכזריות – עשיית מעשה מתועב מתוך רצון, תכנון, פעילות מכוונת שמטרתה לפגוע באדם אחר או בקבוצת אנשים, מתוך רצון לפגוע. יש את הרשלנות – עשיית מעשה מתועב מתוך חוסר תשומת לב, מתוך טעות טרגית והרסנית. ואילו יש סוג שלישי של רוע, סוג שאנו נתקלים בו יותר ויותר לאורך מגפת הקורונה והשבוע הגיע לשיאו – רוע מתוך חוסר אכפתיות. עשיית מעשה מתועב מתוך חוסר אכפתיות מוחלט כלפי אדם או החברה כולה, מחשבה שהאחר והאחרת שווים פחות ממני ומרצונותיי, ולכן אוכל להתעלם מהם לחלוטין.

יש סוג שלישי של רוע, שאנו נתקלים בו יותר ויותר לאורך מגפת הקורונה – רוע מתוך חוסר אכפתיות כלפי אדם או החברה כולה, מחשבה שהאחר והאחרת שווים פחות ממני ומרצונותיי, ולכן אוכל להתעלם מהם לחלוטין

מקרה אחד כזה פורסם השבוע, ולתחושתי לא זכה לבולטות שלה הוא ראוי. שלושה בני משפחה נדבקו ב"זן הניו-יורקי" של הקורונה, בעודם בישראל. כתב גלי צה"ל יובל שגב דיווח כי בני המשפחה הירושלמית סירבו לשתף פעולה בחקירה האפידימיולוגית – לא אותר ולו מגע אחד שלהם. אין יודע עם מי הם נפגשו, מי אולי היה עשוי להידבק מהמגע עמם, איכון טלפוני גם כן לא איפשר לדעת על מגעים שלהם עם אנשים – השלושה נדבקו בישראל, היו במגע עם אנשים אחרים, אולי הדביקו אחרים – ואין לדעת במי המוטציה החדשה הזו של הקורונה עשויה לפגוע.

וריאנט ניו יורק: החקירה האפידמיולוגיות של שלושת הנשאים הישראלים נכשלה. לא הצליחו לאתר אפילו מגע אחד בגלל סירוב המשפחה הירושלמית לשתף פעולה. גם מהשב"כ לא התקבלו איכונים. הם נדבקו בארץ, לא מן הנמנע שהדביקו, ואין אפשרות מעקב אחרי שרשרת ההדבקה שלהם.
דיווחנו אצל @efitriger

— יובל שגב | Yuval Segev (@Segev_Yuval) March 8, 2021

זה המקום לציין כי חלק מהדיווחים על הזן הניו-יורקי של הקורונה הביעו חשש כי הוא עשוי להתפשט מהר יותר, ואולי אף להיות יותר עמיד לחיסון ולמערכת החיסונית. אני לא אפידמיולוג ולא מעוניין להיות, ועל כן אבקש לא להסתמך על דברי אלה כעל מידע מוסמך – אך כן חשוב לי להידרש לסוגיה המוסרית שעולה מטענות אלה.

יש לנו מוטציה שלראשונה מתגלה בישראל, ויש מי שחוששים שהיא עשויה להיות עמידה יותר בפני החיסונים, ואולי גם מדבקת יותר. מדובר במוטציה, כלומר, אנו עוד לא יודעים עליה מספיק. אולי היא גם מסוכנת יותר? צריך לבדוק כדי לדעת, אך זו אפשרות כמו בכל מוטציה.

משפחה אחת יודעת שהיא נדבקה בכל אלה – והיא אינה מוכנה לגלות את אשר על ליבה ולחשוף מי האנשים שהיו עמה בקשר. שלושה בני משפחה אחת מוכנים לקחת על עצמם את גורל חבריהם, מכריהם, כל האנשים אשר נפגשו עמם, ולמעשה את גורל החברה הישראלית כולה במובן מסוים, אך ורק כדי לשמור על סודם הלא ידוע.

אני לא מתיימר להיות משפטן, אך כאדם מן השורה אני מרגיש שהמדינה כשלה בהתמודדות עם הסוגיה. יש כאן עבירה מוסרית, עבירה שהמדינה צריכה להעניש עליה ולמנוע אותה.

דווקא בקורונה, שבמהלכה הזכות לפרטיות נפגעה מהותית (ולעיתים גם לא מידתית), יש מקרים בהם הפגיעה היא ראויה ונחוצה. במקרה הזה, הפגיעה היא הכרחית: המשפחה הירושלמית, שנוהגת בחוסר אחריות מוחלט כלפי החברה, עשויה להיות הסיבה שכולנו נאלץ לחיות עוד זמן רב ולא ידוע תחת הקורונה.

אם אכן מדובר בזן עמיד בפני החיסונים, לאפשר לו להתפשט בישראל, ועוד דווקא עכשיו כשסוף סוף מצבנו מתחיל להשתפר, זה בבחינת אסון לחברה הישראלית. אני באמת לא רוצה לשפוט, ואולי יש לאותם משפחה סיבות מצוינות לשמור על פרטיותם – אבל זה מקרה שבו שימור הזכות לפרטיות פוגעת בחיי אדם.

בני המשפחה הירושלמית סירבו לשתף פעולה בחקירה האפידימיולוגית – לא אותר ולו מגע אחד שלהם. אין יודע עם מי נפגשו, מי עלול היה להידבק מהמגע עמם, גם איכון טלפוני לא איפשר לדעת על מגעים שלהם עם אנשים

לא אדבר כאן אל ליבה של המשפחה לחשוף את הפרטים, היות שזה חסר טעם ומי יודע האם הם יקראו את שורות אלה. אם הפצרותיהם של החוקרים לא הועילו, ודאי לא תועלנה הפצרותיי. אך כן ארצה להגיד דבר אחד – המעשה שבחרו אותם שלושה לעשות הוא מעשה מרושע שצריך לדבר עליו. צריך לדבר עליו כי כולנו עושים אותו יום-יום מבלי לשים לב – אנחנו מסתובבים באוטובוסים ללא מסיכות, הולכים לאירועים המוניים, מפרים סגר ומתעלמים מהנחיות. כולנו המשפחה הזאת. כולנו צריכים להיות אחראיים יותר ואכפתיים יותר לכולנו. המעשים הללו הם אמנם לא רוע מכוון אלא רוע של אדישות; אך לפעמים, האדישות היא אכזרית והרסנית לא פחות מהרוע המתוכנן.

עופר צ'יזיק הוא עיתונאי, דובר ואיש מדיה, מאז גיל 14. עוסק בעיתונות מתוך אמונה בעולם טוב יותר. עורך בגלי צה"ל לשעבר, וסטודנט בתכנית רודרמן לתואר שני בלימודי יהדות ארה"ב. כיום דובר חוש"ן, ארגון החינוך וההסברה של הקהילה הגאה בישראל ובוגר תכנית 'יסוד' מבית עתודות לישראל.

הבעיה היא לא היהדות.

בכעס רב קראתי בימים האחרונים את ההתבטאויות הנלוזות של אלו שחושבים שהיהדות היא הרכוש הפרטי שלהם. הגינוי הבוטה כלפי גיורים בצה"ל, ומעט קודם לכן הטינה כלפי הגיורים הרפורמים והקונסרבטיביים – אמירות כל כך צפויות, וכל כך מצערות.

יו"ר סיעת יהדות התורה, ח"כ יצחק פינדרוס, נגד הגיור בצבא: "מי שהתגיירה בגיור צה"לי היא שיקסע. אם מישהו מתחתן איתה – האבא צריך לשבת שבעה" pic.twitter.com/HSmQTpn9fU

— שחר גליק (@glick_sh) March 2, 2021

ואף על פי שהן צפויות, האמירות הללו מכעיסות רבים ורבות, כאמור גם אותי. מדוע? לכאורה, העמדה הזו הייתה כל כך צפויה, שהכועסים היו אמורים לפהק לשמוע שוב את הקללות והלעג המוכרים לנו. אך בכל זאת יש כאן כעס ראוי – שכן המניע לאמירות הללו אינו מניע של יהדות, של הלכה, של אכפתיות ודאגה לעקרונות הדתיים. לא באמת. מדובר במאבק על הגמוניה.

העמדה הזו כה צפויה, שאפשר היה לפהק מהקללות והלעג המוכרים לנו. ובכל זאת יש כאן כעס ראוי – כי המניע לאמירות אינו מניע של יהדות, הלכה, אכפתיות ודאגה לעקרונות הדתיים. לא באמת. מדובר במאבק על הגמוניה

במחברות הכלא שלו, תאר המהפכן הקומוניסט אנטוניו גראמשי את ההגמוניה. גראמשי ניסה להסביר מדוע "הפרולטריון", מעמד הפועלים, אינו מתמרד נגד האליטות. גראמשי טען כי אותן אליטות מחזקות את מעמדן השליט על ידי יצירת הרושם שאלו הם פני הדברים הטבעיים. על ידי יצירת הרושם שהן אמורות להיות האליטות ויצירת המחשבה שכללי המשחק בהם משחקים השחקנים הפוליטיים הם כללי המשחק שיש לנהוג בהם, ממשיכות האליטות להתל בכולנו כבמריונטות.

במקרה שלנו, כללי המשחק אינם מידי שמים, וההגמוניה החרדית על הדת בישראל אינה חוק טבע, אפילו לא מצווה דתית. השנאה, ההכפשות, הציטוטים המרושעים כלפי רפורמים וקונסרבטיבים בישראל, ההסתכלות עליהם כעל מהרסי היהדות – אלה הן עמדות. עמדות שאנו לא חייבים לקבל כדברי אלוהים חיים. לא – אלו דברי רבנים, שחלקם בעזרת השם עדיין חיים.

אמנם, השליטה של היהדות האורתודוקסית בחיים בישראל היא די ברורה. במסגרת אותו סטטוס קוו ידוע לשמצה, שאפשר לדבר האם ועד כמה הוא באמת תקף כיום, הוחלט לאסדר את הדת כחלק בלתי נפרד מהמדינה.

מאיסור על תחבורה ציבורית בשבת, דרך שליטת הרבנות בריטואלי חיים כגון נישואין וקבורה ועד למינויים של רבני ערים (מכספי מסים) – הדת (היהודית בעיקרה, אך לא רק) מוסדה כחלק משמעותי מהחיים במדינה. ברבים ממוסדות אלה שולטת האליטה החרדית. למשל ברבנות הראשית. אך רק נזכיר – כל זה לא חייב להיות כך, ואפילו הדת הממוסדת במדינה אינה ציווי אלוהי.

הסיבה של האליטה החרדית לצעקות השבר בימים האחרונים מגוחכת: הרי אין ולא צפויה סכנה של רפורמים וקונסרבטיבים שיהגרו בהמוניהם לישראל. אין ולא צפויה סכנה של מאות אלפי גיורים רפורמים שיתקיימו בישראל, ויכירו, אויה לנו, בגרים מכל קצוות תבל.

התהליך הטכני עצמו כל כך ארוך שעצם הרעיון בלתי סביר. אך השנאה הבוערת כלפי התנועה הרפורמית באה מאותו מקום של השנאה החרדית לציונות בתחילת המאה ה-20 (לא של החרדיות כולה, יש לציין), ולהשכלה במאות ה-18-19 – חשש מהחדש, מהקידמה, מהאפשרות שלא כולם ינהו אחרי הרעיונות אותם "אנו" שואפים לקדם. החשש שמא השליטה לא תהיה "בידינו". ההפסד הצורב של היהדות האורתודוקסית מול החילון והרפורמה הותיר אותה בפחד, והפחד מזין את השנאה.

כללי המשחק אינם מידי שמים וההגמוניה החרדית על הדת בישראל אינה חוק טבע, אפילו לא מצווה דתית. השנאה, הציטוטים המרושעים כלפי רפורמים וקונסרבטיבים בישראל, ההסתכלות עליהם כעל מהרסי היהדות – אלה עמדות

אלא ששנאה אינה ערך יהודי. היהדות האורתודוקסית עליה גדלתי (כחילוני ממשפחה שומרת מסורות), מאמינה ב"ואהבת לרעך כמוך". היהדות שלי אינה מאמינה בקריאת קדיש בשל נישואין למגוירת בצבא, אלא בהכלת ואהבת כל מי שרוצה להיות חלק מהעם הזה.

היהדות שלי מאמינה בחיבוק של קהילות אחרות, גם אם הן מאמינות ביישום הדרך הדתית בצורה שונה מאיתנו. היא מאמינה במחלוקת, היא מאמינה ביכולת להתדיין, היא מאמינה שאפשר להגיד "אנחנו לא מסכימים איתך, אבל אנחנו מוכנים להכיר בקיומך".

ההגמוניה החרדית, אשר שולטת ברבנות הראשית, ובמידה רבה גם בפוליטיקה הדתית בישראל, לא יכולה להביא עצמה ליישום המצווה הפשוטה הזו. מכאן גם ההשקפה שלי, לפיה אותה הטינה, התיעוב העמוק כלפי הרפורמים, אינו מגיע ממקום הלכתי בעיקרו – אלא ממקום של חשש לאובדן הכוח הפוליטי והשליטה בחיי הדת הממוסדים בישראל.

החשש שמא הציבור החילוני בישראל יגלה שיש אפשרות אחרת של יהדות, שאינה האורתודוקסית-חרדית. שלאותם חילונים שרוצים לשמור במידת מה על עקרונות דתיים, יהיה לאן ללכת. שלאותם חילונים תהיה אפשרות להיות מחוברים ליהדותם, בלי להיות מחוברים ליהדות כפי שחלק מהמנהיגים החרדים רואים אותה.

עופר צ'יזיק הוא עיתונאי, דובר ואיש מדיה, מאז גיל 14. עוסק בעיתונות מתוך אמונה בעולם טוב יותר. עורך בגלי צה"ל לשעבר, וסטודנט בתכנית רודרמן לתואר שני בלימודי יהדות ארה"ב. כיום דובר חוש"ן, ארגון החינוך וההסברה של הקהילה הגאה בישראל ובוגר תכנית 'יסוד' מבית עתודות לישראל.

בשבועות האחרונים, וביתר שאת בימים האחרונים, עולות הצעות וספקולציות – משמאל ומימין – לעסקאות פוליטיות הנוגעות לבחירות לנשיאות אשר הולכות ומתקרבות אלינו בצעדי ענק.

חלק מעסקאות אלה, תיאורטיות ומעשיות, כוללות שינוי של "חוק יסוד: נשיא המדינה", כך שההצבעה תהפוך מחשאית לגלויה. ההצעה כזו, כך נדמה, מתעלמת מצרכיה ומעוגניה הדמוקרטיים של החברה הישראלית. למעשה, היא לא הולמת לא את הרצוי ולא את המצוי.

חלק מהעסקאות, תיאורטיות ומעשיות, כוללות שינוי "חוק יסוד: נשיא המדינה", להפיכת ההצבעה מחשאית לגלויה, תוך התעלמות מצרכיה ומעוגניה הדמוקרטיים של החברה הישראלית. למעשה, היא לא הולמת את הרצוי ולא את המצוי

אין חולק על כך שלממלכתיות הישראלית מספר רגליים, בהן גם כאלה שבהן יחסי רוב ומיעוט משחקים תפקיד רב והכרחי בקבלת החלטות ובקביעת מדיניות. לרוב יש משמעות והשפעה, וטוב שכך. יחד עם זאת, נהוג לראות את ההצבעה החשאית בכנסת כמפלטו הנחוץ והייחודי של החלש.

הצבעה חשאית היא המקום שבו עוצמתו המוצדקת של הרוב מאבדת מעט מכוחה. גם למיעוט – הן מיעוט מספרי והן כזה ששייך לפריפריה של יחסי הכוחות בישראל – יש משמעות, וצריכות להיות לו פלטפורמות השפעה. פלטפורמות ההשפעה של המיעוט הפרלמנטרי קיימות ומוכרות, אבל האימפקט שלהן מוגבל, אפילו מוגבל ביותר.

יש שיגידו שהמציאות הזו בלתי נסבלת, יש שיסברו שאפשר לסבול זאת עד גבול מסויים, אבל כך וכך ברור שיש הצבעות או מוקדים פרלמנטריים שבהם חשוב לייצר גבולות משחק שיאפשרו קצת יותר מרחב, יותר קולות, יותר גוונים של השפעה.

נשיא המדינה ומבקר המדינה הם שני מוסדות שעשייתם עבור המיעוט, החלש או הקטן היא משמעותית ביותר. מוסד הנשיאות הישראלי פעל ופועל דרך קבע להשמעת קולות שלא נשמעים ולמתן מקום ואפילו השפעה לכלל גווניה של החברה ולא רק אלה שבמוקדי הכוח. זה התפקיד שנטלו על עצמם נשיאי ישראל, תפקיד המבוסס על האמון הרב, יחסית, שרוכשים למוסד הנשיאות גם מערכות ומנגנוני המדינה וגם הציבור הישראלי.

מוסד ביקורת המדינה עוסק במקומות בהם מוקדי כוח ושררה פועלים שלא כדין או כהוגן. למעשה שני המוסדות הללו, במהותם, תורמים לחיבורם ההדדי של המדינה וסמליה מזה, וקהלים אשר אינם מיוצגים במוקדי ההשפעה מזה. קיומן של הנשיאות וביקורת המדינה, והידיעה כי השלטון אינו יכול להיות דורסני ללא גבולות, הן בסיס חשוב בקשר ובתחושת השייכות של כלל אזרחי ואזרחיות ישראל, בעיקר כשאינם מוצאים את ייצוגם המשפיע ברשויות אחרות.

ברורה אם כן הסיבה שהצבעה גלויה לנשיאות בישראל אינה רצויה. משום שהיא מאפשרת את דורסנותו הקואליציונית של הרוב – יהא שיוכו הפוליטי אשר יהיה – דווקא בנקודה בה המיעוט יסבול ממנה יותר מכל, בנקודת התורפה של המיעוט. הפיכת ההצבעה לגלויה משמעה הוצאת האוויר מגלגל ההצלה של מיעוטים, ויהא זה מיעוט בכמותו או בהשפעתו. להצבעה החשאית יש משמעות דרמטית, ואכן, ההיסטוריה מראה שהיא הביאה עמה גם הפתעות בבחירות לנשיאות. לא כאלה שפגעו בכוחו של הרוב, אבל בהחלט כאלה שאפשרו למיעוטים להרגיש בני השפעה, ובצדק.

ברורה אם כן הסיבה שהצבעה גלויה לנשיאות בישראל אינה רצויה. משום שהיא מאפשרת את דורסנותו הקואליציונית של הרוב – יהא שיוכו הפוליטי אשר יהיה – דווקא בנקודה בה המיעוט יסבול ממנה יותר מכל

עד כאן הרצוי, ומה בדבר המצוי והאפשרי? ובכן, כמובן שהכול אפשרי בישראל, ועם זאת, ברי לכל שהצבעה חשאית מעניקה כוח למיעוטים מכל הסוגים – כלומר גם לכל מי שנמצא במיעוט פרלמנטרי בשנים האחרונות, וגם לכל מי שנחשב מיעוט זהותי ואפילו אם הוא בקואליציה. כעת, ובהתאמה למקרה הישראלי שבו התפיסה האישית כמיעוט היא החוויה הרווחת, כל מה שנותר לנו זה להמר ולחשב כל אחד ואחת, בחשאי כמובן, מהו המצוי והאפשרי. מה הסיכוי שכלל חברי וחברות הכנסת ששותפים לתחושת המיעוט ירצו לגזול מכוחם שלהם ולהפוך את ההצבעה לנשיאות מחשאית לגלויה.

ינון גוטל-קליין הוא מנהל מרכז הביקורים של בית הנשיא ודוקטורנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, החוקר זיכרון לאומי ובתי קברות

הנתק המדיני בין ישראל לממשל ביידן בנושא סכנת הגרעין האיראני הוא גדול והסיכויים לשנות את עמדת הנשיא ביידן בנושא החזרה להסכם הגרעין שואפים לאפס. בעוד ישראל מכינה את האופציה הצבאית, עליה להגביר את הפגיעה במתקני הגרעין של איראן ולחסל מדעני גרעין בכירים. ההתקפה המוצלחת על המתקן בנתנז היא דוגמה טובה ליכולותיה של ישראל.

הדרג המדיני והביטחוני יצא בימים האחרונים מגדרו כדי להסביר לשר ההגנה האמריקאי לויד אוסטין שביקר בישראל את סכנת הגרעין האיראני וכיצד איראן מוליכה שולל את העולם.

הדרג המדיני והביטחוני יצא בימים האחרונים מגדרו כדי להסביר לשר ההגנה האמריקאי לויד אוסטין שביקר בישראל את סכנת הגרעין האיראני וכיצד איראן מוליכה שולל את העולם

בקרוב יצאו לוושינגטון הרמטכ"ל אביב כוכבי, ראש המוסד יוסי כהן וראש אמ"ן תמיר הימן כדי להסביר בבית הלבן וב-CIA את פעילות ההונאה האיראנית ואת ההכנות החשאיות של איראן להפוך למדינת סף גרעינית ולהשיג בטווח הארוך יותר נשק גרעיני, למרות כל הכחשותיה.

ישראל נקלעה למצוקה מדינית וביטחונית גדולה בעקבות חילופי הממשל בארה"ב. הנשיא ביידן הוא ידיד ישראל, אבל האינטרסים של ארה"ב, כפי שהוא רואה אותם, הם אחרים מאלה של ישראל. הנשיא ביידן רוצה לעצור את הדהירה האיראנית לעבר נשק גרעיני באמצעות החזרתה להסכם הגרעין מ-2015, אולם האיראנים ביצעו כבר הפרות גדולות של ההסכם, בראשן מעבר להעשרת אורניום מרמה של 4 אחוזים לרמה של 20 אחוזים וצבירת כמויות גדולות של אורניום מועשר.

בנוסף לכך, הם התקינו במתקן הגרעיני בנתנז צנטיפוגות מתקדמות שאסור היה להם להתקינן על פי הסכם הגרעין. האיראנים פשוט קובעים עובדות בשטח ומצפצפים על הפקחים הבינלאומיים.

האיראנים הם אלופי המשא ומתן והם  מקפלים את האמריקאים מעמדותיהם בשיחות וינה באופן איטי אך בטוח. התנאים שלהם ברורים ואותם הם רוצים להכתיב: התנגדות עזה להכנסת כל שינוי בהסכם הגרעין המקורי והסרה מלאה וחסרת תנאים של הסנקציות האמריקאיות שהוטלו עליה.

האיראנים הם אלופי המו"מ ומקפלים את האמריקאים מעמדותיהם. תנאיהם ברורים: התנגדות עזה להכנסת כל שינוי בהסכם הגרעין המקורי והסרה מלאה וחסרת תנאים של הסנקציות האמריקאיות

האיראנים מנצלים את הוואקום המדיני ביחסים בין הנשיא ג'ו ביידן לראש הממשלה בנימין נתניהו כדי לקבוע עובדות בשטח. הם יודעים כי הנשיא ביידן איננו מעוניין בעימות צבאי עם איראן, זוהי נקודת המוצא שלו ולכן הם מרשים לעצמם להשתולל ולנסות להכתיב לארה"ב את מהלכיה הבאים.

ממשל ביידן משלה את עצמו כי יצליח לפתוח דף חדש עם טהרן. הוא איננו מבין כי מדיניות ההתפרסות שלו כלפי איראן נחשבת לחולשה גדולה וטהרן מנצלת זאת לטובתה.

האמריקאים אינם מרוצים, בלשון המעטה, מהמלחמה הימית שהסלימה בין ישראל לאיראן שמבחינתם פוגעת בהתקדמות השיחות בוינה.

ישראל מנסה לשכנע את ממשל ביידן כי הוא טועה ואחר כך לנסות ולהיכנס עמו לקרביים של הסכם הגרעין, בניסיון להפוך אותו להסכם חדש שיכלול את הדגשים החשובים לישראל. ישראל רוצה להכליל בו סעיפים חדשים הקשורים לסכנת הטילים הבליסטיים, להתפשטות האיראנית במזה"ת, להארכת מועד פקיעת ההסכם ועוד. אלו הם שינויים המשרתים גם את מדינות המפרץ ששומרות כעת על שתיקה ונותנות לישראל ולאיראן להתכתש ביניהן.

אולם, הסיכוי שהאיראנים יסכימו לכל שינוי בהסכם הגרעין שואף לאפס. ממשל ביידן בא מתוך עמדת חולשה והם באים מתוך עמדת חוזקה וכוח.

לישראל אסור להתערב במגעים בין ארה"ב לאיראן. היא צריכה לעשות כל מה שביכולתה כדי לשכנע את ארה"ב בצדקת עמדתה, אך במקביל עליה להכין את האופציה הצבאית להנחתת מכה על מתקני הגרעין של איראן.

ההתקפה על המתקן הגרעיני האיראני בנתנז המיוחסת לישראל היא צעד מבורך בכיוון הנכון.

ישראל רוצה להכליל בהסכם סעיפים חדשים המשרתים גם את מדינות המפרץ, ששומרות כעת על שתיקה ונותנות לישראל ולאיראן להתכתש ביניהן. אולם הסיכוי שהאיראנים יסכימו לכל שינוי בהסכם הגרעין שואף לאפס

גורמי מודיעין במערב טוענים כי הייתה זו פעולה מוצלחת מאוד של המוסד הישראלי, אשר הצליח להחדיר מטען חבלה גדול למתקן בנתנז ולפוצצו מרחוק. לא הייתה זו מתקפת סייבר כפי שסברו בתחילה. בפיצוץ נפגעו גם סרקזות חדשות, והערכה בישראל ובמערב היא כי יקח לאיראנים לפחות 9 חודשים להחזיר את המצב לקדמותו.

ממשל ביידן לא יאפשר לישראל לתקוף צבאית את מתקני הגרעין באיראן. הוא חושש שהדבר יביא למלחמה אזורית ויבעיר את המזה"ת. אם הממשל יראה שישראל נכנסת לשלב של הכנות מעשיות לתקוף את  מתקני הגרעין האיראניים, הוא יעשה כל מה שביכולתו לעצור את מבצע צה"ל ופירוש הדבר הוא עימות גלוי בין ישראל לממשל ביידן, שיהיה לשמחתם של האיראנים.

לכן ישראל צריכה להתמקד בזמן הקרוב בשתי משימות עיקריות:

1

התקפות יומיות על היעדים האיראניים בסוריה כדי למנוע את ההתבססות האיראנית שם.

2

נוכח ההתקפה המוצלחת על המתקן הגרעיני בנתנז, יש להגביר הפעילות החשאית של המוסד הישראלי נגד מתקני הגרעין האיראניים ונגד האישים הבכירים בפרוייקט הגרעין של איראן, כפי שנעשה במקרה של אבי פצצת הגרעין האיראנית מוחסן פחרי זאדה.

גורמים מדיניים בכירים מעריכים שיקשה מאוד על ישראל לשכנע את ממשל ביידן לשנות את דרכו. הדבר מצריך מאמץ מדיני מרוכז והפעלת גורמי השפעה על הנשיא. הסיכויים לכך אינם גבוהים. לכן צריך להכות באיראנים בלב פרוייקט הגרעין בכל העוצמה. הם מבינים רק את שפת הכוח.

ממשל ביידן לא יאפשר לישראל לתקוף צבאית את מתקני הגרעין באיראן מחשש להבערת המזה"ת במלחמה אזורית. הממשל יעשה הכל כדי לעצור הכנות מעשיות לתקיפה. פירוש הדבר עימות גלוי בין ישראל לממשל ביידן

נוכח מה שקרה במתקן בנתנז בימים האחרונים נראה כי לישראל יש את היכולות לכך. ישראל צריכה להרחיב את יריעת הפגיעה ביעדים באיראן מבלי לקחת אחריות ולהמשיך ולשמור על העמימות, עד שיקרה שינוי כלשהו במדיניות הבית הלבן בנושא.

יוני בן מנחם הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מזרחן, עיתונאי, מנ"כל רשות השידור לשעבר, מרצה למזה"ת ותקשורת (צילום: דוד וינוקר)