אבי ז"ל נפטר בשיבה טובה, בשנת תשנ"ו, ארבעה ימים קודם הפסח לפני עשרים ושמונה שנה. קמנו מהשבעה הקצרה, וכמה שעות מאוחר יותר מצאתי עצמי יושב בראש שולחן הסדר החגיגי, מוקף במשפחתי האהובה ומתקשה להתחיל בשירת "קַדֵּשׁ וּרְחַץ" ואמירת הקידוש.

השנה נתונות מחשבותיי לאלפי משפחות שאבדו את יקיריהן בטבח שביצע חמאס בשבעה באוקטובר ובמלחמה שנמשכת מאז, לחטופים הנמקים במנהרות האפלות בעזה ולמשפחותיהם, לכמאה וחמישים אלף פליטים בארצם מיישובי הנגב המערבי והגליל. אני כמעט מתבייש בקושי שלי אז אל מול הייסורים שהם עוברים יום-יום ועוד יותר מאז כניסת החג.

השנה נתונות מחשבותיי לאלפי משפחות שאבדו את יקיריהן בטבח ובמלחמה שנמשכת מאז, לחטופים הנמקים במנהרות האפלות בעזה ולמשפחותיהם, לכ-150 אלף פליטים בארצם מיישובי הנגב המערבי והגליל

ליל הסדר הוא החג המצוין ביותר על ידי יהודים בעולם כולו, גם מי שפחות קשורים למסורת. השנה, ברכות החג הרגילות נאמרו בהתנצלות בליווי הסברים ולא נענו כמדי שנה בחיוך ומאור פנים. כמעט כל משפחה הגיעה לחג ולִבּה בַּל עִמה.

המציאות המאתגרת עומדת בניגוד לאופיו של החג בשנים רגילות: אווירת הפסטיבלים במרכזי הקניות, הסדרים ההמוניים בבתי המלון, מאות אלפי נופשים בארץ ובחו"ל, ומעל לכל המפגשים המשפחתיים. משבר הוא גם הזדמנות להבין את החג באופן שונה ולחשוף משמעות עמוקה. בהקשר זה, נזכרתי במקורות שמדגישים שהשמחה אינה עומדת במוקד התכנים של חג הפסח:

"אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג (הסוכות)… 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ', 'וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ', 'וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם'. אבל בפסח אין אתה מוצא שכתב בו אפילו שמחה אחת… למה אין שם שמחה? בשביל שמתו בו המצריים. וכן אתה מוצא כל שבעת ימי החג (הסוכות) אנו קוראים את ההלל, אבל בפסח אין אנו קוראים בהן את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו. למה? כדאמר שמואל: 'בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח'" (פסיקתא דרב כהנא).

התורה מספרת לנו שגאולתם של בני ישראל משעבוד מצרים הושגה בחורבנם ובמותם של משעבדיהם, פרעה וכל חילו. היה זה פגם בגאולה מנקודת מבטם של רבותינו ז"ל, ועמדה זו חוזרת במקורות רבים: חירותם של בני ישראל הושגה במפלתם של המצרים, גם אם הניצולים חייבים בשבח והודיה על הצלתם ורשאים לשמוח בה:

"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

…וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות ט"ו, א'; כ-כ"א).

משבר הוא גם הזדמנות להבין את החג באופן שונה ולחשוף משמעות עמוקה. בהקשר זה, נזכרתי במקורות שמדגישים שהשמחה אינה עומדת במוקד התכנים של חג הפסח

כדי ששירת בני אנוש תהיה שלמה מצטרפים אליה המלאכים. גם כאן:

"בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש-ברוך-הוא. אמר להן הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?" (בבלי, סנהדרין ל"ט ע"ב).

מאז, כפי שמסביר זאת רבי יחיאל יעקב וינברג (לפרקים ע' א'-ו'):

"שתוּקה היא שמחת ישראל… מכאן ואילך אין חלק לישראל בשמחה כל זמן שבריותיו של הקב"ה טובעים. גורלם קשור בגורלה של כל האנושות, ורק כשתבוא גאולה שלמה לאנושות כולה יגיע גם יום החג לישראל".

מדי שנה יושבים אנו סביב שולחן הסדר, אוכלים, שותים ושמחים, מודים על גאולתנו ועל פדות נפשנו ושותים ארבע כוסות יין, כנגד ארבעה ביטויים שונים של גאולה. היין הוא מבטא השמחה (בבלי פסחים ק"ט ע"א):

"אין שמחה אלא ביין".

אולם כשמזכירים את מכות מצרים או כשנאמר הפסוק:

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל ט"ז, ו).

נוהגים לטפטף יין מן הכוס החוצה כדי להביע: אין שמחתנו שלמה.

מבחינה זו פסח אינו חג הגאולה אלא חג ההכנה לגאולה העתידה. השיעור שאנו מנסים ללמוד מיציאת מצרים הוא על גאולה ללא אשליות. אנו מציינים בו גאולה חלקית ושמחים בו שמחה חלקית, וגם אלה חשובות מאוד. נאחזנו בהן סביב שולחן הסדר גם בשנה זו.

פסח אינו חג הגאולה אלא חג ההכנה לגאולה העתידה. השיעור שאנו מנסים ללמוד מיציאת מצרים הוא על גאולה ללא אשליות. אנו מציינים בו גאולה חלקית ושמחים בו שמחה חלקית, וגם אלה חשובות מאוד

אנא, הצטרפו אלי לתפילה לשובם של החטופים, להחלמתם של הפצועים, לשובם של העקורים לבתיהם, לשלומם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, לשלום על ישראל ועל העולם כולו.

היו אוהבי אדם, היו ברוכים. מועדים לשמחה!

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.