יצחק רבין הדביק את התואר האלמותי "חתרן בלתי נלאה" לשמעון פרס בספרו "פנקס שירות" לאחר כהונתם המשותפת בממשלה שהוא היה ראשה במחצית שנות ה-70'. "להיטותו לכבוש את ראשות הממשלה לא ידעה גבול, לא הכירה מגבלות וכמעט הכל מותר: הדלפות, חתירה מתמדת תחת מעמד ראש הממשלה וערעור מעמד הממשלה כולה. וכל זאת על פי המשנה הבולשביסטית הנודעת, שככל שיהיה רע יותר – כך יהיה טוב יותר לאנשי פרס ולמנהיגם".

חלפו בדיוק ארבעה עשורים והתואר זכה בעדנה זוהרת בצמוד לשמו של בנימין נתניהו. אלא שבהבדל מפרס שחתרנותו, לפי רבין, הייתה נגועה באגואיזם ונועדה להשיג את מטרותיו האישיות, אצל נתניהו האגואיזם האישי קשור קשר הדוק עם ענייני המדינה, כיוון שלמימוש האינטרסים הפרטיים שלו הוא כבל את האינטרסים של הציבור.

להבדיל מפרס שחתרנותו, לפי רבין, הייתה נגועה באגואיזם להשגת מטרותיו האישיות, אצל נתניהו האגואיזם קשור קשר הדוק לענייני המדינה, כי למימוש האינטרסים הפרטיים הוא כבל את האינטרסים של הציבור

העובדה כי ישראל הולכת לבחירות בפעם החמישית תוך שלוש שנים היא בהגדרה כשל שלטוני שהוא האשם בו. אם כל מערכת בחירות מוערכת בהוצאה ממוצעת של כ-2.5 מיליארד שקלים אזי חמשת הסיבובים הללו שיסתכמו בכ-12.5 מיליארד צריכים להירשם לעד  בעמודת החובה ליד שמו.

זאת וזאת: בשל הצפיפות של בחירות אלו נשכח מהציבור כי ביבי סוחב אחריו את הליכוד בפעם ה-11 מאז 1996! וכאשר הוא מתהדר בכך כיהן כראש הממשלה זמן ממושך מכל קודמיו צריך לציין נתון נוסף: כראש הלכוד  ביבי חלף על פניו של מנחם בגין, שהוביל את המפלגה בעשר מערכות בחירות. ועוד נתון טריוויה: מאז הקמת המדינה עמדו בראשות הליכוד ארבעה אנשים בלבד – בגין, שמיר, שרון ונתניהו. אין דוגמה כזו בעולם כולו למעט צפון קוריאה, אותה מנהיגים במהלך למעלה משבעים שנים שלושה בני משפחה אחת, קים.

בשום דמוקרטיה ראויה בעולם אין תופעה דומה. זו כמו טרשת עורקים. התשבחות העצמיות על היותה המפלגה הדמוקרטית הגדולה בישראל נופלות על קרקע פורייה של שלטון יחיד. האם צריך להזכיר כאן כי כל המדינות הקומוניסטיות במזרח אירופה התקראו דמוקרטיות עממיות?

בניגוד לצפון קוריאה, בה לא קיים כל הבדל בין סבא קים לבין הנכד, קשה גם בזכוכית מגדלת למצוא קו שיקשר בין הליכוד של בגין ושמיר לזה של ביבי, לא במובן האידיאולוגי ובוודאי לא במובן האישי. למעט השם לא נותר דבר.

פולחן האישיות אותו בנה נתניהו בשקידה ראויה בקרב אוהדיו ותומכיו הפך לסדין אדום בעיני הציבור, שלא מסכים כי האינטרסים האישיים של ביבי יהיו חופפים את האינטרסים של הכלל. לכן, מדינת ישראל שסועה מבפנים כפי שלא הייתה מעודה.

התשבחות העצמיות על היות הליכוד המפלגה הדמוקרטית הגדולה בישראל – נופלות על קרקע פורייה של שלטון יחיד. האם צריך להזכיר כי כל המדינות הקומוניסטיות במזרח אירופה התקראו דמוקרטיות עממיות?

במשפט הדיבה שנתניהו ומשפחתו מנהלים נגד אהוד אולמרט, העיד מטעמו פרופ' שאול קמחי, פסיכולוג המתמחה בניתוח אישיותם של מנהיגים. בין מחקריו היה גם אחד על ביבי תחת הכותרת "השורד". עדותו הלכה לאיבוד בין שלל הסיפורים הצבעוניים אבל לענייננו כאן היא רלוונטית. לפי המצוטט הוא אמר:

"הכותרת [השורד] מתמצתת את הכל. היא אומרת שהשרידות האישית היא מעל הכל. הגענו אל הקטגוריות העיקריות: אגוצנטריות ותחושת גדלות, תחושת 'מגיע לנו', כוחנות בפוליטיקה, חוסר אמינות על בסיס דיווחי מנהיגים בעולם, חשדנות רבה, קושי בקבלת החלטות, שאפתנות שאינה יודעת גבול שזה לא משהו רע, דמוקרטיה בעירבון מוגבל". אם ניטול בנפרד כל אחת מהאבחנות הללו ונצמיד להן אירועים אמתיים מהתנהלותו של ביבי, נמצא חפיפה גדולה.

מבין שלל האבחנות מזדקרים שלושה אירועים, החייבים להירשם באותיות קידוש לבנה ליד שמו:

1

הראשון נוגע להיותו נאשם בפלילים בשלושה תיקים בעודו ממשיך לכהן. נאשם המבקש פעם אחרי פעם אמון מחודש מהאזרחים תוך הפרחת האשמות קשות ישירות או מרומזות נגד רשויות אכיפת החוק. את ההאשמות מקדמים הנאמנים שבתומכיו צעד קדימה באיומים מפורשים ובשפה המתקיימת במדינות וחברות המונהגות בכח הזרוע.

היום ברור מעל כל ספק כי מדובר בלקונה משפטית קשה, כיוון שהמחוקק לא העלה על דעתו כי ראש ממשלה ינהל את ענייני המדינה ובמקביל יישב על ספסל נאשם בבית המשפט. זו לא רק אפשרות שלא תתכן בארגון מסודר, אלא שהיא לא קרתה גם בממשלתו: הוא מינה באישור הממשלה את יואב גלנט לרמטכ"ל אבל נאלץ למשוך את המינוי לאחר שנחשפו ברבים פרטים בעייתיים על התנהלות גלנט בעבר. זה לא מנע ממנו לימים למנותו לשר בממשלתו, משל אמר כי הנורמות של צה"ל לא חלות על אלו של הממשלה.

נתניהו מינה את גלנט לרמטכ"ל, אך נאלץ למשוך את המינוי כשנחשפו פרטים בעייתיים על התנהלותו בעבר. זה לא מנע ממנו לימים למנותו לשר בממשלתו, משל אמר כי הנורמות של צה"ל לא חלות על אלו של הממשלה

וכמובן, חובה להזכיר כאן את אמרתו של ביבי לאחר הסתבכותו של אהוד אולמרט בהיותו ראש הממשלה:

"ראש ממשלה השקוע עד צוואר בחקירות אין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים גורליים כי קיים חשש אמיתי שהוא יכריע על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות שלו, ולא לפי האינטרס הלאומי. הדבר הנכון לעשות הוא שהממשלה הזו תלך הביתה".

אולמרט התפטר בטרם נפתח משפטו ואילו נתניהו לא העלה אפשרות כזו על דעתו בשום שלב במהלך חקירותיו ומשפטו.

2

האירוע השני, המשך ישיר לקודם, מיוצג על ידי התמונה שלהלן שצולמה במסדרון בית המשפט המחוזי בירושלים בפתיחת משפטו. השתלחותו במערכת אכיפת החוק, כאשר מאחוריו כתפאורה הכרחית רגילה עטויי מסכות שרים וח"כים של הליכוד, הייתה שיאו הבלתי ייאמן של מסע ארוך ומתוזמן של נתניהו לנסות לערער ולקעקע את המערכת שכל מדינה המונהגת על אדנים של חוק ומשפט לא יכולה להתקיים בלעדיה. העובדה שעשה זאת מאחורי דוכן עם סמל המדינה מול מצלמות הטלוויזיה הייתה חזיון שאסור שיימחה מהזיכרון הלאומי.

חברי הליכוד עומדים סביב בנימין נתניהו בבית המשפט המחוזי בירושלים, לפני פתיחת משפטו, ב-24 במאי 2020 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

3

האירוע השלישי הוא סירובו לוותר על ראשות הליכוד לאחר כישלונותיו החוזרים להרכיב ממשלות לאחר ארבע מערכות הבחירות האחרונות, כאשר בחלק מהתקופה הוא כיהן בלא שהכנסת הביעה בו אמון, מנע הקמתה של ממשלה יציבה אחרת, הפר הסכם חתום לרוטציה עם בני גנץ, ובעיקר הפר ברגל גסה את חובתו היסודית לפעול לחקיקת חוק תקציב מדינה. חוק אשר מלבד משמעויותיו המשפטיות נודעו לו השלכות משקיות, חברתיות וכנראה גם ביטחוניות. גם במקרה זה המחוקק לא תיאר לעצמו מציאות הזויה שכזו.

אחד האירועים המכוננים הוא סירובו לוותר על ראשות הליכוד לאחר כישלונותיו החוזרים להרכיב ממשלות לאחר ארבע מערכות הבחירות האחרונות, כאשר בחלק מהתקופה כיהן בלא הבעת אמון הכנסת

אם כן, בשלושת האירועים – אשר מן הראוי שיחקקו בקורות מדינת ישראל כחסרי תקדים על גבול מסוכנות שלטונית – הוכיח נתניהו קבל עם ועולם כי מה שמעניין אותו זה האני שלו ולא האנחנו שלנו.

*  *  *

לכל מי שתוהה מדוע חלקים גדולים בציבור מבטאים היום חוסר אמון עד לרמה של זלזול והתרסה נגד רשויות המדינה, מוטב לו שיתמקד גם באירועים אלה. מגולמות בהם לא רק התובנה של "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר", אלא גם ההתנערות מקוד אתי בלתי כתוב המחייב כל ראש הממשלה: אתה פנייה של המדינה. כל מה שתעשה או לא תעשה ישתקף בה. יבוא יום ויתברר אם ועד כמה מדובר היה כאן בנשורת רדיואקטיבית שפגיעתה ברקמה העדינה של החברה הישראלית קשה במיוחד.

זה לא הוא, זה גם הם

במשפט הדיבה המדובר של נתניהו נגד אולמרט הושמעו גם אירועים שלא היו מוכרים לציבור לצד אירועים שנשמעו כבר בעבר, כולל בבתי משפט, בהם לצד ביבי כראש הממשלה מככבים שרה אשתו ובשנים האחרונות גם בנם, יאיר.

בין משפחות ההנהגה בתולדות ישראל, זו המשפחה היחידה שפקדה בזמן מן הזמנים ביחד וכל אחד לחוד יותר מפעם אחת את אולמות בתי המשפט בישראל כתובעים או כנתבעים.

מאז הקריאה של ביבי בימיו הראשונים כראש הממשלה "בואי שרהל'ה" ולאורך כל שנות כהונתו, נוכחנו לדעת כי הבחירה בו היא למעשה "עסקת חבילה" הכוללת גם את משפחתו כשחקנים מן המניין במגרש הפוליטי. לפי עדויות במשפט תיק 4000 ומשפט הדיבה, בני המשפחה היו מעורבים לא פעם בהחלטותיו כראש הממשלה, התערבו בשיקוליו והשפיעו על מינויו.

בשלושת האירועים – אשר מן הראוי שיחקקו בקורות מדינת ישראל כחסרי תקדים על גבול מסוכנות שלטונית – הוכיח נתניהו קבל עם ועולם כי מה שמעניין אותו זה האני שלו ולא האנחנו שלנו

במשפט הדיבה אהוד אולמרט סירב להתנצל או להתפשר, וכעורך דין הוא ידע וגם שמע מהשופט כי לא יוכל להוכיח את קביעתו כי משפחת נתניהו "חולת נפש". עלתה בי המחשבה כי בכוונת מכוון הוא היה מוכן מראש להפסיד במשפט שסכום פיצוי נכבד בצדו ובלבד שיושמעו באולם המשפט העדויות החושפניות על המשפחה אותה הוא מבקר בחריפות זמן רב. אמנם זו מחשבה מקיאווליסטית אבל כזו שאמתותה עשויה עוד להתברר בעתיד.

לאור האמור עד כאן, העדות של הדס קליין בתיק 1000 על הסיגרים הקובנים הריחניים והשמפניות הוורודות ששונעו למשפחה בקווי אספקה סדירים, מוסיפה צבע טרי לעדויות מן העבר. אבל יש לה גם ערך מוסף מיוחד, כאשר אזרחי ישראל עומדים שוב לבחור בנציגיהם לשלטון: זרקור בוהק על האיש שנאמניו רואים אותו כמייצג את ישראל השנייה – מושג שנולד בימי כהונתו. זהו ערך מוסף שחשבון נפש בצדו.

בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.