יצחק רבין הדביק את התואר האלמותי "חתרן בלתי נלאה" לשמעון פרס בספרו "פנקס שירות" לאחר כהונתם המשותפת בממשלה שהוא היה ראשה במחצית שנות ה-70'. "להיטותו לכבוש את ראשות הממשלה לא ידעה גבול, לא הכירה מגבלות וכמעט הכל מותר: הדלפות, חתירה מתמדת תחת מעמד ראש הממשלה וערעור מעמד הממשלה כולה. וכל זאת על פי המשנה הבולשביסטית הנודעת, שככל שיהיה רע יותר – כך יהיה טוב יותר לאנשי פרס ולמנהיגם".
חלפו בדיוק ארבעה עשורים והתואר זכה בעדנה זוהרת בצמוד לשמו של בנימין נתניהו. אלא שבהבדל מפרס שחתרנותו, לפי רבין, הייתה נגועה באגואיזם ונועדה להשיג את מטרותיו האישיות, אצל נתניהו האגואיזם האישי קשור קשר הדוק עם ענייני המדינה, כיוון שלמימוש האינטרסים הפרטיים שלו הוא כבל את האינטרסים של הציבור.
בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.
הכי אהבתי את הפוזה של מגן העולם החופשי מול הנאצים.
מחולל הפיכה משטרית כדי להחריב את הדמוקרטיה ולהיות דיקטטור, ואז מציג עצמו כמגן הדמוקרטיה והעולם החופשי.
עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.
היה זה המדינאי היהודי הענק הנרי קיסינג'ר שאמר, שלישראלים אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. משפט גאוני שלעיתים היה מדויק להפליא ולעיתים מדויק פחות. מה שבטוח, מעולם לא היה הביטוי הזה נכון יותר מאשר בשנות שלטונו האינסופיות של בנימין נתניהו.
האדם שמבחינתו הכל זה מילים, והרבה פחות מכך מעשים, התמחה זה שנות דור בנאומים חוצבי להבות שמשכנעים את הבייס ואך ורק את הבייס. מספיק היה לגלוש שלשום בטוויטר, לאחר נאום האיש החלול הזה, בשביל להבין את גודל התופעה.
יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.
כרונולוגיה של פרישה בלתי נמנעת
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
פוסט כיפי, תענוג לקרוא ומדויק בהכל. באופן כללי, אחד מהמאפיינים של הקיום זה עניין הזמן, ושינויי הזמן – ההתבגרות. ישראל כבר לא תינוקת, היא נולדה כבדרך נס מתוך נסיבות טרגיות לאומיות (השואה), דבר שזירז את הצורך בהקמתה. עכשיו היא מתבגרת, עדיין לא מבוגרת ממש, אבל כבר לא ילדה. ככה זה שינויים, היא התחילה מעבודת כפיים וחלוציות, ועכשיו היא סוג של מעצמה וככזאת, היא מקדשת את עניין הקריירה וההשתכרות הגבוהה, ופחות את ה'פשטות' והאורך חיים הצנוע – תרבות הצריכה והקפיטליזם זה זה עגל הזהב. ביבי זה בסך הכל ביטוי של ההתבגרות, ההסתאבות, הרקבון. עכשיו הזמן לעצור, ולעשות חושבים