המאבק במגרש הפוליטי בישראל בין דמוקרטיה המגינה על זכויות אדם לבין משטר סמכותני ותאוקרטי הנוגס בהן אינו חדש. הרי הזכות לשוויון – המהווה את אבן היסוד של כל מגילה לזכויות אדם בינלאומית או מדינתית – לא נכללה בחוקי היסוד שלנו. זאת, משום שהכנסת נכנעה לשדולה הדתית שהתנגדה  למתן זכות לשוויון לנשים, ללהטב"ק, למיעוטים דתיים ולאומיים, וכן ליהודים רפורמיים וקונסרבטיביים.

המאבק במגרש הפוליטי בישראל בין דמוקרטיה המגינה על זכויות אדם לבין משטר סמכותני ותאוקרטי הנוגס בהן אינו חדש. הרי הזכות לשוויון – אבן היסוד בכל מגילה לזכויות אדם – לא נכללה בחוקי היסוד שלנו

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

עם השבעתה של הממשלה ה-37 מסתמנת בישראל מהפכה משטרית שהיעד הבסיסי שלה הוא שלילת עצמאותה של הרשות השופטת והכפפתה של מערכת אכיפת החוק לשליטתן של הרשויות המבצעת והמחוקקת. הממשלה והקואליציה פועלות במהירות ובאופן אגרסיבי לעגן כללי משחק חדשים המאפיינים משטרים רודניים.

תכנית המהפכה המשטרית מתועלת לחמישה מסלולי השתלטות שלטונית:

1. הכנסת תוכל להתגבר על הכרעות של בית המשפט העליון, כולל כאלה שקובעות הפרה של זכויות האדם.
2. מבית המשפט תילקח הסמכות לבטל החלטות מנהליות שאינן סבירות בעליל.
3. השופטים ימונו על ידי הפוליטיקאים החברים בקואליציה.
4. הפרקליטים והיועצים המשפטיים בשרות המדינה יהיו כפופים לשרים בממשלה וחוות דעתם תהווה המלצה בלבד.
5. והמשטרה תהיה כפופה לסמכות השר לביטחון לאומי בנוגע למדיניות החקירה הפלילית.

בכל הנוגע לרשות השופטת – המניע המוצהר של גוש נתניהו הוא להציל את הדמוקרטיה, לא פחות. לטענת חבריו, השופטים שהעזו להעניק לעצמם את הסמכות לפסול את חוקיה, גנבו את הדמוקרטיה מידיה של הכנסת. טענת הגזלה מתעלמת, ולא במקרה, מכך שמדובר בחוקים המפרים את זכויות האדם המוגנות בחוקי היסוד, ובפעילויות של הרשות המבצעת כשהן בלתי סבירות בעליל. הטענה הזו הופכת עכשיו להנחת יסוד (אקסיומה) בחוגי הימין, שם היא נתפסת כמובנת מאליה. אך זוהי גישה מזויפת ביסודה, והיא שקרית.

לטענת גוש נתניהו, השופטים גנבו את הדמוקרטיה מהכנסת. טענת הגזל מתעלמת מכך שמדובר בחוקים המפרים זכויות אדם המוגנות בחוקי היסוד, ובפעילויות בלתי סבירות בעליל של הרשות המבצעת

האמת היא שבג"ץ מעולם לא ניכס לעצמו סמכות ביקורת על פעילות חקיקתית וממשלתית שמפרה זכויות אדם. סמכות זו ניתנה לו מידי הכנסת עצמה, לראשונה ב-1992 ושוב ב-1996. בשני המקרים האלה – שבהם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו התקבל, וקבע כי לא ייפגעו בזכויות האדם שמובטחות בו מלבד בחוק, וכזה ההולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ועומד במבחן של מטרה ראויה ומידתית – היה זה הליכוד שהחזיק בראשות הממשלה ונהנה מרוב בכנסת.

כשהכנסת שמה הגבלה על סמכות החקיקה שלה, היא מן הסתם התכוונה לכך שתהיה סמכות לשפוט האם חוקיה עומדים בתנאי החוקתיות שהיא עצמה קבעה, או במילים אחרות, שחוקיה אינם מפירים את זכויות האדם המוגנות בחוקי היסוד.

בג"ץ אמנם הפעיל את סמכותו לבטל חוקים – סמכות שהכנסת כאמור העניקה לו – אך הוא עשה זאת בריסון מרבי ולעיתים רחוקות מאוד בלבד. בישראל אירעו רק 22 מקרים מן הסוג הזה, של התערבות בחוקים של הכנסת, וגם אז רק בסעיף פלוני או אלמוני של החוק.

זהו רף ההתערבות הנמוך ביותר בהשוואה למה שנעשה בשש מדינות דמוקרטיות שנבחנו בעניין זה באותו בפרק זמן. אחריה ניצבת בריטניה עם 27 מקרים, כשהממוצע של המדינות האחרות עומד על 92 מקרי התערבות של בתי המשפט בחקיקה בכל אחת ואחת מהן.

בג"ץ אמנם הפעיל את הסמכות שקיבל מהכנסת לבטל חוקים – אך בריסון מרבי ולעיתים רחוקות מאוד, ב-22 מקרים, ורק בסעיף. זהו רף ההתערבות הנמוך ביותר בהשוואה ל-6 מדינות דמוקרטיות שנבחנו

ייתכנו הבדלי דעות במהותן של חלק מהחלטות בג"ץ בתחומים שונים, אך אין כל הצדקה לטענות בדבר אקטיביזם בלתי לגיטימי בשני התחומים שבהם מרוכזות הטענות של הקואליציה נגד בג"ץ: הראשון, הכללת הזכות לשוויון בגדר כבוד האדם והשני, הטיפול בסוגיות ביטחוניות בשטחים.

בהגנה על הזכות השוויון, לבג"ץ היה אכן תפקיד חיוני. תפקידו בא לידי ביטוי בנוגע לעניין זה לא בביטול חוקים, אלא בביקורת על מעשים של הממשלה או של גופים ציבוריים. בג"ץ כלל את הזכות לשוויון בגדר הזכות החוקתית לכבוד האדם שנכללה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בג"ץ עשה זאת על סמך מגילת העצמאות, פסיקה שקדמה לחקיקת החוק, וכן גם על בסיס האמנות הבינלאומיות אותן ישראל אשררה. הרי זו ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, שכל האמנות הבינלאומיות לזכויות האדם מחייבות בה את מדינות החברות בהן, כדי להבטיח את הזכות לשוויון ללא אפליה מטעמי גזע, צבע, מין, שפה, דת, דעה פוליטית או דעה בנושאים אחרים.

בכך, בג"ץ הציל את הדמוקרטיה הישראלית שכן הכנסת, בשל התנגדות הלובי הדתי, לא הצליחה כאמור, במשך כל שנות קיום המדינה, להבטיח זכות חוקתית לשוויון לנשים, ללהטב"ק, למיעוטים דתיים, אתניים ולאומיים, וליהודים רפורמים וקונסרבטיביים.

בלא הזכות לשוויון משטר איננו יכול להיחשב דמוקרטי ואין מדינה דמוקרטית אחת ללא זכות חוקתית לשוויון.

בג"ץ הציל את הדמוקרטיה הישראלית שכן הכנסת, בשל התנגדות הלובי הדתי, לא הצליחה בכל שנות קיומה, להבטיח זכות חוקתית לשוויון לנשים, להטב"ק, מיעוטים דתיים, אתניים ולאומיים ולזרמים דתיים

באשר לשטחים, הרי שבג"ץ אישר כמעט כל מדיניות של הממשלה. כך למשל, בג"ץ לא פסל את הקמתן של ההתנחלויות מחוץ לקו הירוק. זאת, למרות היותן, על פי דעת מנגנונים של האו"ם וכמעט כל המומחים למשפט הבינלאומי, מנוגדות לחוק הבינלאומי.

בג"ץ מנע רק תפיסת אדמות בבעלות פלסטינית פרטית, ואפילו על זה ויתר לאחרונה אם הרכישה הייתה בתום לב. יתרה מזו, בג"ץ אישר חוקים שבהחלט פגעו במושגי הדמוקרטיה, כגון חוק הלאום, חוק ההסדרה וחוק החרם, וזה תוך שהשופטים הבהירו כי הם מניחים שחוקים אלה ייושמו לפי עקרון השוויון. השופטים ביטלו סעיף אחד בלבד בחוק החרם שאיפשר תביעות פרטיות לפיצויים ללא הוכחת שום נזק.

דויד קרצ'מר ויעל רונן סיכמו בספרם את תולדות הפסיקה של בג"ץ בשטחים, כשהיא מתוארת על ידם כמצב של אי-התערבות, להוציא את פסילת השימוש ב"נוהל שכן", האסור על פי המשפט ההומניטרי, שהיווה חריג.

ועוד יותר מכך, בג"ץ היה לא יותר מאשר נמר של נייר בכל דבר הנוגע לאינטרסים של בנימין נתניהו. הוא סירב לפסול את התיקונים החפוזים בחוק היסוד: הממשלה, שהונדסו לצרכים פוליטיים-פרסונליים כדי לאפשר לנתניהו להקים קואליציה.

בג"ץ סרב לפסול את נתניהו מלרוץ בבחירות כמועמד לראשות הממשלה בשעה שהוא עמד לדין בגין האשמות קשות לשחיתות, וקבע שרצון הרוב של העם הוא שגובר במקרה כזה.

אפילו כאשר לגוש לא היה רוב, ונתניהו עמד בראש ממשלת מעבר, בג"ץ סירב לפסול אותו מחמת הפרה של תנאי קודם שאותו בית המשפט עצמו קבע – לפיו עליו להימנע מניגוד עניינים בקשר להליכים הפליליים נגדו, תנאי שהוא הפר בבירור בהצהרתו הפומבית, כשהוא על מדרגות בית המשפט מוקף בחברי הממשלה שלו – לפיה התיקים הפליליים נגדו תפורים.

באשר לשטחים, בג"ץ אישר כמעט כל מדיניות של הממשלה. לא פסל, למשל, הקמת התנחלויות מחוץ לקו הירוק, למרות היותן מנוגדות לחוק הבינלאומי – לדעת מנגנוני האו"ם וכמעט כל מומחי המשפט הבינל'

זהו פרופיל שונה בתכלית מזה של בית משפט אקטיביסטי מאוד. להיפך, לא אחת הוטחה בו ביקורת נוקבת בדבר שמרנות יתר. זאת, על רקע נטייתו לאמץ את עמדותיה של הממשלה המכהנת.

הסיבות האמיתיות שמניעות את גוש נתניהו הן הרצון העז שקיים בכל אחד משלושת השותפים בו לשחרר את עצמם, ומטעמים שונים, מכבלי הביקורת השיפוטית:

• אצל המחנה של המתנחלים האידאולוגים הלאומניים-הקיצוניים, במטרה להפעיל כוח בלתי מרוסן בסיפוח דה-פקטו של הגדה המערבית שהוא מבצע, ולשם קיבוע עליונות לאומית יהודית בישראל גופא.
• אצל הלובי של היהדות האולטרה-אורתודוכסית, כדי להבטיח את כל זכויות היתר הסקטוריאליות שלו במימון פרטי ומוסדי, בשחרור משירות צבאי, במימון לימודים ללא תוכנית ליבה, וכדי להמשיך ולשמר את העליונות של החוק ההלכתי במרחב המשפחתי והציבורי, תוך דחייה של רצון הרוב החילוני ושל הזכות לשוויון בלי הבדל דת, גזע ומין.
• ולבסוף, הנה בנימין נתניהו, שנאבק כדי להשתחרר מאימת המשפט בגין עבירות של  שחיתות, הפרת אמונים ומרמה, והוא מגלה נכונות חסרת עכבות של נרקיסיסט להרוס את המשטר הדמוקרטי בישראל – את מערכת המשפט ואכיפת החוק, את רשות השידור, את חופש הפעילות של ארגוני זכויות אדם וארגוני עובדים – את כל מה שניצב בדרכו במטרה לשמר את המעמד שלו ושל אשתו ובנו, כשושלת הגמונית. משימה זו הניעה אותו לאחד כוחות עם הימין הדתי והקיצוני, שעל סדר יומם נמצא מתן עליונות לדת היהודית מעל הדמוקרטיה.

הסיבות האמיתיות שמניעות את גוש נתניהו הן הרצון העז שקיים בכל אחד משלושת השותפים בו לשחרר את עצמם, ומטעמים שונים, מכבלי הביקורת השיפוטית

המהפכה המשטרית פותחת עידן של משטר רודני בעל מאפיינים תיאוקרטיים. תחתיו יפגעו קשות זכויות האדם:

• אלו של הרוב החילוני בישראל לחופש מצפון, מחשבה וביטוי, לתחבורה ציבורית או אולי למופעי תרבות בשבת, לדיני אישות חילוניים ולזכות לחנך את ילדיהם לערכים אוניברסליים של זכויות האדם.
• של נשים לשוויון במשפחה או במרחב הציבורי.
• של לא-יהודים לאזרחות שווה במרחב הפוליטי והכלכלי.
• של להטב"ק לאמץ ילדים.
• של החברה האזרחית לחופש התארגנות, ביטוי וההפגנה. בכלל זה, ייפגע הציבור שתומך באפשרות של פתרון מדיני בין ישראל לפלסטינים.
• ושל הפלסטינים בשטחים ליחס אנושי ולזכויות אדם בסיסיות תחת ממשל ישראלי.

במצב עניינים כזה יהיו כולם, יחידים וכלל הקבוצות בתוך ישראל ובשטחים, נתונים למרותו של רוב בלתי מרוסן ובלתי ניתן לריסון בכנסת. כל זאת, ללא שום אפשרות להביא את קובלנותיהם בפני מערכת משפטית עצמאית.

זו אינה פסקת ההתגברות של "האמנה הקנדית" שמעגנת את זכויות האדם והזכות לשוויון בחוקה שלה. זה אינו רק "תיקון" מוצדק בעקבות העברה דמוקרטית של סמכויות שלטון ממחנה אחד לאחר, זהו מהפך משטרי טוטליטרי.

במצב עניינים כזה יהיו כולם, יחידים וכלל הקבוצות בתוך ישראל ובשטחים, נתונים למרות רוב בלתי מרוסן ובלתי ניתן לריסון בכנסת, ללא שום אפשרות לקבול בפני מערכת משפטית עצמאית

בפנינו מהלכים למתן כוח עליון לרוב פרלמנטרי ללא הגנה חוקתית על זכויות האדם של הפרט או המיעוט. אם המהלך יצליח, הוא ייצב את ישראל במועדון של מדינות סמכותניות מובהקות דוגמת פולין, הונגריה וטורקיה. ממשלות שהצעד הראשון שנקטו עם עלייתן לשלטון היה השתלטות על מערכת המשפט או פירוקה, על ארגוני זכויות האדם ועל רשויות השידור. משטרים אלה מזכירים את המשטרים באירופה בתחילת מלחמת העולם השנייה.

פרופ׳ פרנסס רדאי, משמשת כפרופסור אמריטה בקתדרה לדיני עבודה ע"ש ליברמן, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומשמשת כפרופסור מן המניין במסלול האקדמי המכללה למינהל, שם היא מכהנת גם כיושבת ראש תוכנית המוסמך וכנשיאה של כבוד במרכז קונקורד לחקר קליטת המשפט הבינלאומי בישראל. רדאי חברת ועדת ההיגוי במכון זולת.