בפוסט ארכני, פתלתל, אפולגטי ומתחנף-לפרקים, שטח לאחרונה נפתלי בנט – שר החינוך לשעבר והאקס-נמסיס של ראש הממשלה – את הצהרת האמונים שלו ל"מנהיג הימין" בנימין נתניהו, ונשבע לעצור את המסע להפלתו בידי הפרקליטות, התקשורת, והיריבים הפוליטיים.

בנט התעלם לחלוטין מהמרורים האישיים שהוא עצמו ספג מנתניהו (כולל השחרת רעייתו ו"שתייה" מתוזמרת של קולות ממפלגתו, עד להכחדתה-כמעט), והתבטא באופן אפוקליפטי על עתיד נטול-נתניהו כמהלך מסוכן לימין, ואולי גם למדינה.

בנט כשל בחלק מהעובדות: מערכת המשפט לא אמורה "להצליח" להפיל את נתניהו, היא אמורה לשפוט אותו על עבירות, אם ביצע כאלה. נתניהו לא "העניק בכל שנותיו גב למערכת המשפט", אלא נתן יד למהלכי-חקיקה שעלולים לפגוע בעצמאותה, והעלים עין מאמירות קשות-עד-מסיתות נגד חבריה.

כרזה של הליכוד, התוקפת את העיתונאים רביב דרוקר, גיא פלג, אמנון אברמוביץ ובן כספית (צילום: טוויטר)

נתניהו לא "התנגד לאלימות", מכיוון שהסתה נגד ציבורים היא הקומפוסט לאלימות, ונתניהו תמיד חיבק מסיתים, השתמש באוכלוסיה הערבית כפיתיון-בחירות, ודאג למתג את ה"שמאל" כאויב מתמיד בציבור.

כתבי האישום בכפוף לשימוע אינם על "כמה סיגרים", וכמובן שגם לא על "סיקור קצת פחות עוין באתר וואלה!"; ממשל אובמה היה אולי "עוין" לחלק ממדיניות ישראל, אבל לפחות בצד הכלכלי-בטחוני המומחים העידו כי התיאום דווקא הודק, ועוד.

חלק מהעמדות שמציג בנט נתונים לוויכוח, אבל עם מסר אחד המבצבץ פעם אחר פעם בטקסט של בנט אני נוטה להסכים: נתניהו השפיע לרעה על התקשורת, וגרם להפרה של האיזון (הלא-קדוש) בין העיתונאי למסוקר שלו.

ראש הממשלה נותן גיבוי להשתלחויות נמוכות ומכוערות של בנו יאיר נגד העיתונאים והתקשורת, ומאשים בעצמו את נציגיה בשקרים, בחוסר אתיקה ובשנאה. איך מגיבים חלק מהעיתונאים? בשנאה תהומית כמובן

האיזון הזה חשוב לשני הצדדים והמתקפה החזיתית של נתניהו נגד העיתונות, שכללה החדרת סוסים טרויאנים לתוך מערכות העיתונים הגדולים, הקמת עיתון-מטעם שישבור את המתחרים, הסתה קבועה (וממוקדת) נגד קבוצה של עיתונאים, תביעות השתקה, חוסר יכולת להתמודד עם ביקורת, והחרמה שיטתית של העיתונות הממוסדת – הביאה לקריסה של חלק ממנגנוני הריסון של העיתונות עצמה, שחבריה הפכו ממשתתפים-מסקרים של האירועים למשתתפים-נלחמים. אני נוטה להאמין שנתניהו אף רצה בכך.

עיתונאים בכירים בישראל מרגישים, ובמידה רבה של צדק, תחת מתקפת-אש בלתי פוסקת מצד ראש הממשלה, אשר כורך אותם (כמו בנט בפוסט) באריזה אחת עם המשטרה והפרקליטות, ומאשים אותם בקונספירציה אידאולוגית טהורה, שכל מטרתה הכחדת הקריירה הפוליטית שלו.

ראש הממשלה גם נותן גיבוי להשתלחויות נמוכות ומכוערות של בנו יאיר נגד העיתונאים והתקשורת, ומאשים בעצמו את נציגיה בשקרים, בחוסר אתיקה ובשנאה תהומית המעוורת את שיפוטם.

איך מגיבים חלק מהעיתונאים? בשנאה תהומית כמובן. וכך עיתונאים בולטים ומוכשרים חשים שוב ושוב צורך "להחזיר" לנתניהו (ולבנו ולרעייתו) באמצעות לעג או בוז דומים לזו שמטיחים בהם, משל היה פה קרב שיש לנצח בו. פעמים רבות, כאשר תוהה פלוני מה גורם לעיתונאי להתבטא בבוטות חריגה כלפי נתניהו, תגובתו תהיה גרסה של "הוא התחיל": הוא הסית, הוא שיקר, הוא טינף.

כמה מופעים כאלה שזומנו בשנים האחרונות סיפקו לנתניהו, איך לא, בדיוק את התפאורה שרצה: עיתונות פבלובית ש"זועמת עליו" ובזעמה משילה מעליה כל קורטוב של ממלכתיות, ריסון או פאסון.

חופש העיתונאי הוא גם החופש להתפרע לעתים. והוא גם החופש לזעוק "ארצי הולכת פייפן". והוא גם החופש לומר דברים כהווייתם, בלי עורך דין צמוד בכיס שיעדן, יאזן וילטש. אבל החופש הזה בא עם מחיר

דוגמאות מהתקופה האחרונה ממחישות שוב שעובדות אינן רלוונטיות עוד. מה שחשוב הוא "טון" ו"ייחוס כוונות". כשרביב דרוקר התבדח בפתח ראיון בתכנית של בן כספית כי "יצביע לליברמן" כאות הוקרה על מסע הסבל שהוא מוליך את נתניהו, ואף יתעלם מטענות על שחיתות כנגדו, הוא לא עצר לרגע לחשוב שהוא עיתונאי בראיון עיתונאי ברדיו, ושהדברים עלולים לשמש כנשק נגדו. לאחר שחגג על כך העיתונאי יואב יצחק (המרבה לשרת את נתניהו) בטוויטר, ניסה דרוקר לשווא להחזיר את המכסה לסיר ולהסביר שבסך הכל התבדח. זה היה מאוחר מדי.

אמנון אברמוביץ' והמגיש עודד בן-עמי חגגו בצוותא את ההתעוררות של מנהיגים בליכוד להחליף את נתניהו "בעגלא ובזמן קריב" והוסיפו "ואימרו אמן" חרישי. הם רצו, אולי, להיות מגניבים. אבל בכך לא רק הביעו את שמחתם האישית על נפילה אפשרית של נתניהו, אלא עשו זאת בהקשרים מבודחים ובלתי-מנומקים, כמשתתפים בחגיגה, ולא כעיתונאים בעלי עמדה. כשהליכוד ניצל את המצב כדי לטעון שהשניים נתפסו אומרים "קדיש" על ראש הממשלה, הם מצאו את עצמם בסיטואציה מתנצלת.

יגאל סרנה פירסם בפייסבוק סיפור ללא-הוכחה על נתניהו ורעייתו שרה, וכאשר נתבע (והפסיד) הגיב בתדהמה על הברנז'ה שאינה תומכת, על בית המשפט שאינו מגלה אמפתיה, ועל הציבור שעיניו טחו מלראות את האמת.

הרי נתניהו מסוכן, ולכן יש להשיל את המגננות המקצועיות מעל העיתונאי, ולאפשר לו ללבוש אפוד, להצטייד בתת-מקלע ולהיכנס בין השוחות. הוא לא הבין למה לנתניהו מותר להסית, ואילו לו, העיתונאי, אסור.

יש עוד דוגמאות רבות, ואנו נתקלים בהן כמעט כל יום בפייסבוק ובטוויטר: עיתונאית אחת כינתה את נתניהו "צורר" (אחר כך חזרה בה מהביטוי); עיתונאים ב"כאן" תרגלו פיליטון על קמצנותו; עיתונאי שלישי מכנה אותו בלעג קבוע "ראש הממשלה היוצא" על אף שאין מדובר בהגדרה נכונה עובדתית, ועוד.

חופש העיתונאי הוא גם החופש להתפרע לעתים. והוא גם החופש לזעוק "ארצי הולכת פייפן". והוא גם החופש לומר דברים כהווייתם, בלי עורך דין צמוד בכיס שיעדן, יאזן וילטש.

אבל החופש הזה בא עם מחיר. אמון הציבור בעיתונות חשוב, וציבור מתקשה יותר להאמין לעיתונאים מתלהמים. ואם כבר מגויסים – מוטב עיתונאים מגויסים למאבק למען ערכים (נגד שחיתות, בעד שוויון, נגד הסתה וכו'), מאשר כאלה מגויסים נגד מנהיג מסוים, בעייתי ככל שיהיה.