יש אנשים שפשוט לא רואים את מי שמולם. לא מתוך רוע טהור. לא מתוך רשעות מכוונת. פשוט אין להם את היכולת להרגיש את הסבל של אחר. לא משנה מה תראה להם — דמעות, תחנונים, סרטון של חטוף מתחנן על חייו, משפחה חרבה אחרי "הותר לפרסום" — זה לא נרשם. אין קליטה.
לא רעים – ריקים.
אנחנו נתקלים בהם כל הזמן. בעבודה, בתחבורה הציבורית, בשירות הלקוחות או בפוליטיקה. לפעמים זה הבוס שדורש מאנשים להישאר עד אמצע הלילה כשהוא בכלל בחו"ל. לפעמים זו פקידה שחותכת גורלות במבט מזוגג. לפעמים זה סתם מישהו שעוקף אותך בתור – ולא מבין מה הבעיה.
תראה להם דמעות, תחנונים, חטוף מתחנן על חייו, משפחה חרבה אחרי "הותר לפרסום" – אין קליטה. לא רעים – ריקים. אנחנו נתקלים בהם כל הזמן. בעבודה, בתחבורה הציבורית, בשירות הלקוחות או בפוליטיקה
אפשר לקרוא להם אדישים, נרקיסיסטים, מנותקים. אבל בינינו? הם חלאות. assholes. ולא, זו לא קללה. זו קטגוריה. טיפוס אישיות. יש חלאה מנומס, חלאה אינטלקטואל, חלאה שקורא שירה בציבור. המשותף לכולם: הם לא סופרים אף אחד חוץ מעצמם.
זה עוד איכשהו נסבל כשהם רק שכנים. אבל כשהם בשלטון – הבעיה כבר לא רק שלהם. היא של כולנו.
את התובנה הזו שמעתי לראשונה בפס הקול של מופע המחול Why Things Go Wrong, עם הכוריאוגרפיה של סילבה ספקובה, ניהול אמנותי של יורם כרמי, בביצוע להקת פרסקו. היוצרת הוזמנה לפתח עבור הלהקה גרסה חדשה לדואט שנוצר בפראג – הפעם לשבעה רקדנים.
זו יצירה חברתית‑פוליטית, מלאת ניואנסים ואירוניה, שמנסה לשרטט, בתנועה ובדיוק רגשי, את הסיבה העיקרית לכך שדברים משתבשים — בחיים האישיים, ובעיקר כחלק מחברה אנושית.
ובתוך כל זה, נשזר הטקסט המוקרא של יירי סאפקה. והוא כותב:
"זה לגבי החלאה שפוגשים ביום‑יום, אבל מה קורה כשהוא מחזיק במשרה ציבורית בכירה? זה דבר אחד אם מישהו עוקף אותך בתור, אך זה דבר אחר אם נותנים לחלאה לשלוט במדינה שלך. אם אתה בוחר באחד כזה, אתה מקבל מישהו שממסגר הכול סביב הצרכים והרצונות שלו בלבד, ושואף להחזיק בכוח בכל מחיר.
אבל למה אנשים בכלל יצביעו עבור חלאות? יש לכך כמה סיבות. ראשית, לצד הניסיונות להתעשר בעצמם, הם גם מנסים לעזור לתומכים שלהם להתעשר – אך לא לציבור הרחב. בנוסף, החלאות פוליטיות נוטות למצוא אויב, אמיתי או מדומיין, שהוא לרוב מיעוט בחברה.
החלאה הפוליטית, כמו האחרים, חסין בפני ההשלכות של התנהגותו על המיעוטים או על החברה ככלל. חלאות גדולות במיוחד לא יהססו להקריב גם חיי אדם ולהתחיל מלחמה רק כדי להחזיק בכוח.
גם כיום, ישנם פוליטיקאים שאינם חוששים לפלג את החברה, שמדגישים באגרסיביות את ההבדלים בינם לבין קבוצות מסוימות, מעליבים אחרים, פועלים שלא כחוק להשגת רווחים כלכליים, מבטיחים את הבלתי אפשרי, נוקמים ביריביהם, ובכל דרך אפשרית מנסים לערער את הכלים שמקדמים שוויון –
במיוחד שלטון החוק או תקשורת עצמאית.הסכנה האמיתית היא שחלקם מצחיקים, כריזמטיים, דוברים טובים, או עשירים ומצליחים כלכלית, וזה הופך אותם לאטרקטיביים. אם אינך משתייך לקבוצה שהם תוקפים, קל להסתנוור ולהתפתות".
אפשר לקרוא להם אדישים, נרקיסיסטים, מנותקים. אבל בינינו? הם חלאות. זו לא קללה. זה טיפוס אישיות. יש חלאה מנומס, אינטלקטואל, או קורא שירה בציבור. המשותף לכולם: הם לא סופרים איש חוץ מעצמם
עברתי על הציטוט הזה שורה‑שורה, וניסיתי לחשוב למי הוא לא מתאים.
לא מצאתי אף אחד כזה. אדם אחד, יותר מכל, מתפקד כמאפשר הראשי של החלאות סביבו. קול בריטוני מוכר, קאץ' פרייזים סוחפים, לפעמים מרים את הקול ודופק על השולחן – אבל הוא זה שמחזיק את המבנה כולו.
בזמן שכולם עסוקים בלצעוק – הוא עסוק בלשרוד. לא בלהנהיג. לא בלקחת אחריות, או לאחד, לחזק. לא בלהציל. בלשרוד.
בנימין נתניהו. האיש שעונד את סיכת החטופים בגאווה מול המצלמות, ובו זמנית הוא ככל הנראה פועל בשקט, באלגנטיות כמעט – לוודא שהעסקה לשחרורם תיתקע. לא כי היא מסוכנת לביטחון. כי היא מסוכנת לשלטונו.
כי אם יש עסקה – יש פחות פחד.
אם יש פחות פחד – יש פחות שליטה.
אם יש פחות שליטה – בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מתחילים לאיים.
ואם הם מאיימים – הקואליציה מתנדנדת.
וגם בדרך, אם יש צורך, מותר לחרב את מוסדות המדינה.
את בג"ץ. את שב"כ. את האמון הבסיסי בינינו לבין עצמנו.
אז גם החטופים נשארים לבד. 59 חטופים. חיים או מתים. שנה וחצי בשבי.
והוא עונד את הסיכה.
ומה קורה סביבו? שמחה רוטמן אומר למשפחות שהוא מקווה לסכל את העסקה.
אורית סטרוק מצהירה שממשלה שעוצרת את הלחימה בשבילם "חסרת זכות קיום". בצלאל סמוטריץ' אומר שהחזרת חטופים בלי ניצחון "לא שווה כלום".
גלית דיסטל אטבריאן מאשימה יתום בטבח. טלי גוטליב צורחת על אם לחטוף שהיא "משדרת באל‑ג'זירה". יואב קיש קובע: "כל מי שעשה איזושהי הזדהות בקפלן – לא אמנה אותו לשום תפקיד". איתמר בן גביר מנסח בפשטות: הזכות שלו לחיים – חשובה יותר מהזכות של אחרים לחיות בכלל. ויצחק גולדקנופף שואל: "מה הקשר בין הממשלה למלחמה?". ומוסיף: "למי רע פה?"
ואנשי לשכתו הקרובים חשודים שמכרו סודות מדינה תמורת בצע כסף, וקידמו אינטרסים של קטאר, בזמן מלחמה. אותה קטאר שמימנה את חמאס, ושמסכנת את הביטחון של כולנו. וכל זה מקבל חותמת רשמית בתקציב המדינה. מי שמחובר – מקבל. מי שלא – לא קיים. ישיבות, מתנחלים, מקורבים – חוגגים.
ובכנסת – יו"ר הכנסת אמיר אוחנה דואג לסדר.
משפחות שכולות ושל חטופים מגיעות לדיון, והוא שולח עליהן באלימות מאבטחים.
שלא יפריעו. שלא יכאיבו.
שלא יפריעו לשרוד.
וכל זה מקבל חותמת רשמית בתקציב המדינה.
מי שמחובר – מקבל.
מי שלא – לא קיים.
ישיבות, מתנחלים, מקורבים – חוגגים.
נתניהו עונד את סיכת החטופים בגאווה מול המצלמות, ובו זמנית ככל הנראה פועל בשקט, באלגנטיות כמעט – לוודא שהעסקה לשחרורם תיתקע. לא כי היא מסוכנת לביטחון. כי היא מסוכנת לשלטונו
הפסח כבר פה. ואנחנו שוב שואלים "מה נשתנה". אז מה נשתנה? לא הרבה.
אנחנו עדיין כאן. אבל החירות – מזמן לא. כי חירות היא לא רק לצאת ממצרים.
היא גם לא לעזוב אחרים מאחור. היא לא להגיד "לי טוב" כשיש מישהו שכלוא.
היא לא לענוד סיכה – ולשכוח את מי שמאחוריה.
כל עוד החלאות בשלטון, וכל עוד אנחנו שותקים, החג הזה הוא לא חג חירות.
הוא חג תחת שלטון של assholes.
אורן (Oran) אדלר הוא אמן דיגיטלי ואוטודידקט, בוגר קאמרה אובסקורה, מומחה ב-AI ויזואלי, אפטר אפקטס ותלת־ממד. יוצר, מלמד ופעיל מחאה ותיק, עם שני עשורים של ניסיון בעיצוב, הדמיה ועריכה. משלב אמנות חזותית עם ניתוח חברתי; יוצר ממים עם עוקץ פוליטי חד, נע בין עולמות הדמיון לפרינט מחאתי – ומפסל מציאות בפיקסלים, ב־300dpi.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואיך הכל מותר להם? איך הם יכולים לפרק את כל מה שהוא הלב הפועם של הישראליות?
התשובה היא שחוקי המדינה לא מגינים עלינו מפני שלטון שרוצה להרוס את הדמוקרטיה מבפנים.
לצערנו , כל מה שעושים לוין, רוטמן וכמובן נתניהו הוא חוקי.
הכנסת לדורותיה, התחמקה מלחוקק חוקה שתגן. על המיעוט מעריצות הרוב.
לכן, בג"צ מתקשה להגן עלינו.
וכשיגיע היום הגדול ונחליף הממשלה הרעה הזו, חייבים לחוקק חוקי יסוד חזקים ומוגנים שיגבילו את כוח הממשלה, יגנו על השוויון, על טוהר המידות ונחזור להיות מדינה חכמה, צודקת ומלוכדת.
זה השיעור הגדול מההשתוללות חסרת הרסן, שבה אנו חיים.
חשבתי שדברת על חלאות מסוגו של רבין שכינה פרופלורים את הימין שבכה את נשמתו באוסלו . אולי על חלאות מסוגו של שרון וחלוץ שאטמו ליבם לזעקות המגורשים . או למחראה מסוגו של פרס שכינה את נפגעי הטרור קרבנות שלום . אבל לא . בעולמו הצר כנמלה של הסמולן המצוי . סבל האחר כלל לא קיים אלא אם כן הוא פלסטיני או כלב חוצות מוכה . לכן אינני קונה את האמפטיה לסבל משפחות החטופים . הכל ניצול ציני מרושע של סמול אובדני
תגובה לגולדסטאר:
כן, גם זה חלק מהמסר.
כל עוד אנחנו שותקים — אנחנו חלק מהבעיה.
אבל לא כל מי שצועק מתוך הכאב שותק במעשה.
כתיבה היא לא תחליף לפעולה, אבל היא גם לא בריחה ממנה.
לפעמים מישהו צריך להדליק את האור במערה לפני שמתחילים לצאת ממנה.