האם מדובר במחלה אוטואימונית חברתית ותרבותית המאיימת על הדמוקרטיה החוקתית? האם היא שיטה המקדשת את הכוח, מבזה את החוק ומסיתה נגד מי שאינו בצד "הנכון" של המנהיג?

כשמדברים על ביביזם, רבים מתכווצים. זו מילה שאיכשהו מתחברת בעיני רבים מאתנו לפולחן, למניפולציה, למשהו קיצוני – ולכן גם מבהילה. אבל אולי הגיע הזמן להפסיק לפחד ממנה, לפרק אותה (אם זה בכלל אפשרי), ולהבין מה באמת היא אומרת עלינו.

איך הגענו לשם?

כדי להבין את הביביזם, צריך להבין את הרקע שבו הוא נולד וצמח. זוהי תודעה שלא נולדה יש מאין. היא נשענה ולצערי הרב, ממשיכה להישען, על פחדים אמיתיים, תחושות ניכור וחוסר אמון – לא רק בפוליטיקאים, אלא במערכת כולה: בתי המשפט, התקשורת, האליטות התרבותיות.

זוהי תודעה שלא נולדה יש מאין. היא נשענה וממשיכה להישען על פחדים אמיתיים, תחושות ניכור וחוסר אמון – לא רק בפוליטיקאים, אלא במערכת כולה: בתי המשפט, התקשורת, האליטות התרבותיות

עשרות שנים של תחושת הדרה – בפריפריה, במגזרים מסוימים, בקרב אנשים שהרגישו שמדברים מעל הראש שלהם – יצרו קרקע פורייה לרעיון פשוט אך חזק: "הוא מדבר בשבילי".

הביביזם צמח על רקע התחושה ש"מישהו אחר שולט פה",  ש"השמאל עושה מה שהוא רוצה", ש"לנו לא נותנים הזדמנות". התחושות האלו לא בהכרח מוצדקות – תלוי את מי שואלים, כמובן – אבל הן אמיתיות.

וכשאין אמון – מגיע הפחד. וכשהפחד שולט – יש מקום למנהיג חזק, אחד ויחיד, שיחזיק את ההגה. גם אם הוא עושה טעויות. גם אם הכל סביבו מתפורר. אבל בשביל זה יש את מכונת הרעל, והנדסת תודעה "על סטרואידים".

אז מה זה בעצם, ביביזם?

ביביזם הוא לא רק תמיכה בבנימין נתניהו. זו כבר תודעה, שבטית וכמעט דתית, עם שלושה מאפיינים מרכזיים:

1. הזדהות טוטאלית עם אדם – לא עם רעיון, לא עם ערך, אלא עם דמות. אדם אחד ש"מבין עניין", שמגן עלינו, שמולו כל השאר מתגמדים.
2. ביטול מוחלט של ביקורת – כל מי שמעז לשאול שאלה מיד מסומן כעוין. עיתונאים הם שקרנים, שופטים הם רודפים, מבקרים הם בוגדים.
3. הצגת העולם כמלחמה תמידית "אנחנו" מול "הם". אין גוונים, אין ספקות, רק שדה קרב שבו רק המנהיג מגן על המחנה. רק המלך מגן על הממלכה.

כאמור, התודעה הזו לא צצה ביום אחד. היא נבנתה על תשתית רגשית עמוקה של פחדים, ניכור ואובדן אמון – שנמשכים כבר עשורים.

כשאין אמון – מגיע הפחד. וכשהפחד שולט – יש מקום למנהיג חזק, אחד ויחיד, שיחזיק את ההגה. גם אם הוא עושה טעויות. גם אם הכל סביבו מתפורר. אבל בשביל זה יש את מכונת הרעל, והנדסת תודעה "על סטרואידים"

זה מזכיר תכונות של כת:

• משיח שתמיד צודק.
• צורך בנאמנות עיוורת למנהיג הכול-יכול.
• שפה מגויסת: "שונאים אותנו", "הם רוצים להפיל אותו", "רק הוא שומר על המדינה".
• מנגנון של הפחדה: שמאלנים, ערבים, הפגנות, יועצים משפטיים, "דיפ-סטייט".

אבל צריך לשאול: האם זו באמת תוצאה מקרית? או שמא מדובר בתודעה שטופחה באופן שיטתי – כדי לייצר שליטה? האם הביביזם הוא לא רק גל רגשי – אלא מנגנון מחושב שנבנה סביב שלושה מרכיבים: כוח, כסף וכבוד?

ומה המחיר? אנחנו משלמים אותו כולנו – גם תומכים, גם מתנגדים:

• אובדן אמון הדדי.
• שיח ציבורי רעיל.
• פיצול רגשי עמוק שהופך כל מחלוקת לאיבה.
• אלימות פיזית.

זו מזמן כבר לא פוליטיקה רגילה. אנחנו לא חיים בתוך מחלוקת דמוקרטית, אלא בתוך שבר קיומי אמיתי ועמוק שהיכה שורשים. והשאלה המטרידה מכול היא: האם הביביזם ישרוד גם אחרי ביבי?

לצערי, כנראה שכן. כי זו כבר לא רק דמות – זו שפה. זו דרך הסתכלות על המציאות. זו תרבות פוליטית חדשה שממשיכה להתקיים גם כשהאדם עצמו בשולי החדשות או בתוך כתבי אישום.

זו מזמן כבר לא פוליטיקה רגילה. אנחנו לא חיים בתוך מחלוקת דמוקרטית, אלא בתוך שבר קיומי אמיתי ועמוק שהיכה שורשים. והשאלה המטרידה מכול היא: האם הביביזם ישרוד גם אחרי ביבי?

ומה אנחנו עושים? לא מספיק להתנגד. צריך להציע משהו אחר. והמשהו הזה לא מתחיל בקלפי. הוא מתחיל בלב. בשפה. באומץ להקשיב גם כשלא מסכימים. באמונה שאפשר לדבר, גם כשאנחנו פגועים.

היום אנחנו בעצמנו נגררים לאותה תבנית – רק בצבע אחר:

לא מדברים – מוקיעים.
לא מסבירים – משכנעים את המשוכנעים.
לא מחפשים גשר – חופרים תעלה.

אבל אם נמשיך ככה – גם אם או גם כשנחליף שלטון, לא נחליף תודעה. ואולי בעצם חובה להחליף קודם כל את השלטון ורק "ביום שאחרי" להכניס לתכנית השיקום הלאומית גם תכנית לאיחוי כל הקרעים שנוצרו בין כל שבטי ישראל.

האם אפשר אחרת?

האם יש בכלל סיכוי ל"יום שאחרי"? האם עוד אפשר לתקן שפה, לחדש אמון, לדבר זה עם זה באמת? האם באמת אפשר אחרת? האם אפשר בכלל לייצר חיבור מחדש בין אנשים כל כך שונים עם כל כך הרבה פצעים?

אני מאמין שכן. אני לא נאיבי, טוב, אולי קצת – אבל אני גם לא מוכן להתייאש. מדינת ישראל הוכיחה מאז הקמתה שוב ושוב ש"הכל אפשרי". לטוב ולרע – זה ב-DNA שלנו.

האם יש בכלל סיכוי ל"יום שאחרי"? האם עוד אפשר לתקן שפה, לחדש אמון, לדבר זה עם זה באמת? האם באמת אפשר אחרת? האם אפשר בכלל לייצר חיבור מחדש בין אנשים כל כך שונים עם כל כך הרבה פצעים?

אפשר בעיניי לבנות שפה חדשה. אפשר לשקם אמון. אפשר אפילו – לאט, בזהירות – לבנות מחדש חיבור בין אנשים. בין אזרחים. בין פטריוטים מסוגים שונים. זה יהיה תהליך ארוך וכואב, ויתכן שייקח שנים רבות – אבל הוא אפשרי.

לא מתוך ויתור על ערכים – אלא מתוך אחריות משותפת.

הזמנה לסיום

אני לא כותב את הרשומה הזו כחוקר או פרשן. אני כותב אותה כאזרח. כאחד שאכפת לו. אחד שעדיין מאמין שיש כאן עתיד – אם רק נבחר בו. הביביזם לא ייעלם לבד. אבל גם אנחנו לא. והשאלה היא איזה סיפור נבחר לכתוב עכשיו.

אם נבין שזו תודעה – לא רק אדם – נוכל להתחיל לשנות. לא דרך שנאה, אלא דרך אמונה. לא בפוליטיקאים, אלא בנו.

אני מזמין אתכם – מימין, משמאל, מהמרכז – לדבר. לא כדי לשכנע, אלא כדי להזכיר ולזכור: כולנו, אוהבי ביבי ומתנגדיו, אנחנו עדיין כאן. ולא נוותר. המאבק בביביזם הוא לא רק על שלטון – אלא על האפשרות שנחיה כאן יחד, באמת.

אז, בבקשה – אל תוותרו.

לוחם ותיק בצבא הדמוקרטיה. מזהה תהליכים, מודאג מעומק השחיתות ומזועזע מהגזענות, המשיחיות והאלימות בישראל. מייסד "הלובי לחיזוק המחנה הדמוקרטי והליברלי" - קבוצה ציבורית בפייסבוק וקהילה שהולכת וגדלה מיום ליום. כותב בקביעות בעיקר בפייסבוק על נושאים של דמוקרטיה, חברה ושיח ציבורי.