ניתוח גנטי פורץ דרך של אדולף היטלר חושף ממצאים מרתקים, אך גם מעורר שאלות אתיות כבדות משקל. בצד העובדה שכל מידע חדש עשוי לעזור להבין טוב יותר את האדם שעמד מאחורי אחד הפשעים הנוראים בהיסטוריה, הסכנות של פרשנות מוטעית הן אמיתיות ומטרידות.

*  *  *

מעטפת בד מוכתמת בדם, שנגזרה לפני 80 שנה מהבונקר של היטלר, הפכה לבסיס למחקר מדעי שנוי במחלוקת. צוות בינלאומי של מומחים ביצע בדיקת די.אן.איי פורצת דרך שחשפה ממצאים יוצאי דופן על אבות משפחתו, מצבו הבריאותי והרכבו הגנטי של הדיקטטור הנאצי. אך הדבר עורר שאלה מטרידה: האם היה צריך לעשות זאת מלכתחילה?

מעטפת בד מוכתמת בדם, שנגזרה לפני 80 שנה מהבונקר של היטלר, הפכה לבסיס למחקר מדעי שנוי במחלוקת. צוות בינלאומי של מומחים ביצע בדיקת די.אן.איי פורצת דרך שחשפה ממצאים יוצאי דופן

הניתוח המדעי, שנערך במשך ארבע שנים, איפשר לראשונה לזהות ולרצף את הדי.אן.איי של היטלר. פיסת הבד המוכתמת נחתכה מהספה עליה היטלר ירה בעצמו ב-30 באפריל 1945, כאשר כוחות בעלות הברית סגרו על ברלין. קולונל אמריקאי החליט לקחת "מזכרת" מהמלחמה, וכיום הממצא מוצג במוזיאון ההיסטוריה בגטיסבורג.

המדענים בטוחים שזהו אכן דמו של היטלר, לאחר שהצליחו להתאים את כרומוזום Y עם דגימת די.אן.איי שנאספה מקרוב משפחה כעשור קודם לכן. הממצאים, שנמצאים כעת בתהליך ביקורת עמיתים, מרתקים:

ראשית, המחקר הפריך באופן סופי אגדה שרווחה מאז שנות ה-20, לפיה היטלר היה ממוצא יהודי. שנית, נמצא שהיה לו תסמונת קלמן (Kallmann syndrome),  הפרעה גנטית שיכולה להשפיע, בין היתר, על ההתבגרות והתפתחות איברי המין. התסמונת עלולה לפתח איבר מין קטן מהממוצע ואשכים טמירים, ממצא שתומך בשמועות שהיו נפוצות כבר בתקופת המלחמה.

במקרים נדירים, תסמונת קלמן מביאה לתנודות במצב רוח עקב הפרעות שינה. התסמונת יכולה גם להשפיע על הליבידו (דחף מיני), מה שעשוי להסביר את אחת השאלות שהעסיקו היסטוריונים: מדוע היטלר הקדיש את חייו לפוליטיקה, תוך ביטול כמעט מוחלט של חייו הפרטיים. הניתוח הגנטי הצביע גם על נטייה גבוהה לדיכאון שמתאפיין בחרדה, פסימיות, עצבנות ותסכול – תסמינים שהיסטוריונים זיהו בהתנהגות היטלר.

המחקר הפריך באופן סופי אגדה שרווחה מאז שנות ה-20, לפיה היטלר היה ממוצא יהודי. שנית, נמצא שהיה לו תסמונת קלמן, הפרעה גנטית שיכולה להשפיע, בין היתר, על ההתבגרות והתפתחות איברי המין

הממצא השנוי במחלוקת והמורכב ביותר נוגע לבריאות הנפשית של היטלר. הניתוח הגנטי הראה שהייתה לו נטייה גנטית גבוהה מאוד לאוטיזם, ADHD, סכיזופרניה והפרעה דו-קוטבית.

כאן המומחים חוזרים ומדגישים בתוקף: זו לא אבחנה, אלא הערכה בעקבות בדיקת הדי.אן.איי המחשבת עד כמה האדם הנבדק עשוי להיות בסיכון לפתח מחלה מסוימת. עם זאת, הממצאים עשויים להיות הרבה פחות ודאיים כאשר מדובר באדם בודד, היות שנתון מסוים המקודד בדי.אן.איי אינו בהכרח משמש הוכחה ודאית לכך שיתבטא בפועל. במילים אחרות: היטלר היה בקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר לפתח מצבים אלו, אך לא מוכיחים שאכן סבל מהם.

חוקרים מזהירים שאי אפשר לקשור ישירות בין ממצאים גנטיים להתנהגות, בין היתר מחשש שאנשים עם אוטיזם או הפרעות דומות יסבלו מסטיגמה והקשר להיטלר. האגודה הלאומית לאוטיזם בבריטניה מיהרה להגיב בחריפות, וביקרה את המחקר כ"תעלול זול" ואת מה שהם רואים כהתעלמות מרגשותיהם של אנשים אוטיסטים. בנוסף, מומחים לגנטיקה משפטית סבורים שהחוקרים הלכו רחוק מדי בהנחותיהם. 

עם זאת, המעורבים במחקר מגינים עליו. מומחית הגנטיקה שהובילה את הפרויקט אומרת שהתלבטה עמוקות לפני שהחליטה להשתתף. היא סברה שבעתיד המחקר ייעשה על-ידי חוקר אחר ורצתה להבטיח שתחת השגחתה המחקר ייעשה במקצועיות ובקפדנות אקדמית.

הממצא השנוי במחלוקת והמורכב ביותר נוגע לבריאות הנפשית של היטלר. הניתוח הגנטי הראה שהייתה לו נטייה גנטית גבוהה מאוד לאוטיזם, ADHD, סכיזופרניה והפרעה דו-קוטבית

פרופ' תומס וובר מאוניברסיטת אברדין, מומחה מוביל לרייך השלישי, ציין כי הוא היה "מרותק ומודאג באותה המידה" כאשר הוצגו לו תוצאות ניתוח הדי.אן.איי. "מצד אחד הן עוזרות לנו להבין טוב יותר כיצד היטלר ראה את עצמו ואת מקומו בעולם, תקשר עם אחרים, וניסה לעצב מחדש את העולם. מאידך, דאגתי מהנזק שעלול להיגרם אם ייגשו לניתוח בצורה סנסציונית וחסרת רגישות".

וובר תיאר בספריו כיצד עד תחילת שנות העשרים היטלר סירב להצטלם, ורק לעתים רחוקות הסכים לדבר על עצמו. אבל כשהתחיל "להמציא את עצמו" מחדש, הוא הונע מתחושת אי-צדק והחל להמציא עבר חצי-בדיוני של עצמו, כסיפור ששימש אותו מבחינה פוליטית. הוא ביסס את מקומו בפוליטיקה הגרמנית תוך שהוא מציג עצמו כגאון וכמעין משיח, שבא להציל ולגאול את העם.

"היטלר חש בבירור שהוא שונה ולא מספיק טוב, בהתאם לתסמינים של הפסיכופתולוגיה והתסמונות האפשריות שלו", מסביר וובר. "בתהליך הרדיקליזציה שלו, תחושת 'העצמי' התחילה להשתנות. לא רק שהוא התחיל למצוא משמעות בחיים, אלא גם התחיל אט אט לקבל את עצמו. ההרגשה שהוא שונה הפכה לדפוס חשיבה שהוא מיוחד".

פרופ' וובר מזהיר בתוקף כי ההרכב הגנטי של קיצוניים זהה בממוצע לשאר האוכלוסייה, וכי אין גן ייחודי לדיקטטור. הדרך שלנו כהיסטוריונים להתייחס לממצאים היא כפי שאנו עושים עם כל מקור: להשתמש בהם בזהירות ובמידתיות, להפעיל ביקורת ולהשוות אותם ביחס למקורות אחרים".

פרופ' וובר מזהיר בתוקף כי ההרכב הגנטי של קיצוניים זהה בממוצע לשאר האוכלוסייה, וכי אין גן ייחודי לדיקטטור. דרכנו כהיסטוריונים להתייחס לממצאים היא כפי שנעשה עם כל מקור: להשתמש בהם בזהירות ובמידתיות

השאלה האתית נותרת פתוחה: האם צריך היה לבדוק את הדי.אן.איי של היטלר ללא הסכמתו או הסכמת צאצא ישיר שלו? לפי חלק מהמומחים מדובר בנוהג שנפוץ במדע ובארכיאולוגיה, שבו מבוצעת דגימה באנשים שמתו לפני זמן רב, וכי הדגש החשוב הוא באופן שבו אנחנו מפרשים את התוצאות. היסטוריונים המעורבים במחקר, שבוצע בארצות הברית לאחר סירובן של כמה מעבדות אירופאיות לעסוק בפרויקט, ציינו כי לא היו מודאגים מהזווית האתית, כל עוד העובדות נבדקו ותוארו כהלכה.

שאלת הלגיטימיות העסיקה גם היסטוריונים. חלק מהם המתמחים בחקר רצח עם סבורים שזו דרך מפוקפקת לנסות להסביר מה הניע את פעולותיו של היטלר, ושהתשובות לא ימצאו דרך בדיקת גנטית כזו או אחרת. אחרים ציינו כי המחקר מטשטש הלקחים האמיתיים של ההיסטוריה המרה, ובראשם העובדה שאנשים נורמליים יכולים לבצע, להניע או מעשים אלימים איומים. לדבריהם ההתמקדות בבעיות המיניות האפשריות של היטלר, לא מסייעות כהוא זה בהבנה כיצד מתרחש רצח עם.

לאחר השלמת ביקורת העמיתים, תוצאות המחקר יפורסמו במלואן. עוד מוקדם לדעת אילו פרשנויות ונרטיבים יולבשו על הממצאים בעתיד, אך כפי שהדגיש פרופ' וובר נותר לקוות שישתמשו בהם בזהירות רבה, ושהתוצאות יסייעו לדורות הבאים בהבנת האירועים ההיסטוריים.

ד"ר דניאלה אוסצקי שטרן היא היסטוריונית וחוקרת את גרמניה הנאצית וקורות היהודים בתקופת השואה. דניאלה סיימה דוקטורט באוניברסיטת חיפה ואת התואר השני באוניברסיטת ת"א. מחקריה עוסקים בתעמולה נאצית ובהתנגדות יהודית בשואה, במיוחד בסיפורם של הפרטיזנים היהודים, סיפורה המשפחתי. היא מרצה בתוכנית ללימודי השואה במכללה האקדמית גליל מערבי וחוקרת באוניברסיטת בר אילן. במשך למעלה מעשור ניהלה את ארכיון מורשת שבגבעת חביבה.