בתחילת שנת 2023 יצאה לדרכה הרפורמה המשפטית, ואיתה התלקחה מחלוקת חריפה – בעדה ונגדה. הוויכוח הציבורי בישראל סביב מערכת המשפט מתנהל בשני קווים מקבילים שאינם נפגשים: חלק אחד מהעם דוחף לרפורמה משפטית בשם "משילות" ו"ריסון האקטיביזם"; חלק שני מגן בחירוף נפש על מערכת המשפט בשם "ערכי הדמוקרטיה" ו"שלטון החוק".

אלא שבין שני המחנות הללו הולכת לאיבוד אמת פשוטה ומתבקשת: האם מערכת המשפט בישראל עובדת טוב עבור אזרחי ישראל? על השאלה הזו כמעט שלא מדברים. לא משום שהיא אינה קיימת – אלא משום שטובת האזרחים אינה משרתת את נציגי שני המחנות.

מערכת המשפט דומה לעקרת בית מרובת ילדים, המבקשת להשתחרר ממטלות נוספות ומעומס מצטבר של בעיות שנערמות על שולחנה מדי יום. מערכת עמוסה עד שהצדק נדחק הצידה. 

חלק מהעם דוחף לרפורמה משפטית בשם "משילות" ו"ריסון האקטיביזם"; חלק שני מגן בחירוף נפש על מערכת המשפט בשם "ערכי הדמוקרטיה" ו"שלטון החוק". אך האם מערכת המשפט במדינה עובדת טוב עבור אזרחיה

אחת הבעיות העמוקות של מערכת המשפט היא העומס הקיצוני. תיקים נגררים שנים, שופטים נאלצים לנהל לוחות זמנים בלתי אפשריים, והשאיפה לברר אמת נסוגה מפני הצורך "לסגור תיקים".

צדק שמתעכב הופך, הלכה למעשה, לאי־צדק: נאשמים חיים שנים תחת עננה פלילית, נפגעי עבירה נשחקים ומאבדים אמון במערכת, והעדים כבר לא זוכרים לשם מה בחרו להעיד.

כן, הכול בשם היעילות. או לפחות בשם מה שנותר ממנה.

העומס הזה יוצר תלות כמעט מוחלטת בהסדרי טיעון – כלי שאמור להיות חריג, אך הפך לברירת המחדל. בישראל, רוב מוחלט של התיקים הפליליים מסתיים ללא משפט מלא. ההסדרים אינם תוצאה של חקר האמת, אלא של פערי כוח, פחד מסיכון ועייפות מערכתית. לעיתים גם חפים מפשע מודים – לא מפני שהם אשמים, אלא מפני שהמערכת מקולקלת.

פרשת רומן זדורוב – סימפטום, לא חריג

פרשת רומן זדורוב ממחישה היטב את הבעיה. גם מי שמשוכנע באשמתו, וגם מי שסבור כי הוא חף מפשע, מתקשה להתעלם מהאופן שבו התיק התנהל: הרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות, הודאה שנויה במחלוקת, התעלמות מחלופות חקירה, ושנים ארוכות של ערעורים ודיונים חוזרים.

אחת הבעיות העמוקות של מערכת המשפט היא העומס הקיצוני. תיקים נגררים שנים, שופטים נאלצים לנהל לוחות זמנים בלתי אפשריים, והשאיפה לברר אמת נסוגה מפני הצורך "לסגור תיקים"

הנקודה אינה אם זדורוב אשם או חף – אלא מה הסיפור הזה עושה לאמון הציבור. מערכת שמרשיעה אדם, משחררת אותו, מחזירה אותו לכלא, ושוב פותחת את התיק – משדרת חוסר יציבות, לא ביטחון משפטי. זה אינו מקרה בודד, אלא תמרור אזהרה לשיטה שמתקשה להודות בטעות.

המאזן הבלתי שוויוני בין התביעה להגנה

בעיה מרכזית נוספת היא פער הכוחות המובנה בין התביעה לנאשמים. לפרקליטות ולמשטרה יש משאבים, זמן, גב מוסדי ויתרון מבני ברור. מנגד, הסנגוריה הציבורית – על אף איכות אנשיה – פועלת תחת עומס תיקים קיצוני, עם זמן מועט לכל נאשם.

מי שיש לו כסף נהנה מייצוג פרטי, חוות דעת, חוקרים, ויכולת למשוך ולמרוח זמן. מי שאין לו די כסף ממהר להגיע להסדר. כך נשחק השוויון בפני החוק, והחברה הישראלית מוצאת את עצמה מתמודדת לבד מול מלתעות הבירוקרטיה.

גם מנגנוני הביקורת על התביעה חלשים. החלטות על סגירת תיקים, אופן ניהול חקירה או כשלים מהותיים – כמעט ואינם נושאים מחיר. זיכוי מלא בבית משפט הוא אירוע נדיר, לא מפני שאין חפים מפשע – אלא מפני שהמערכת בנויה להימנע ממנו.

בעיה מרכזית היא פער הכוחות המובנה בין התביעה לנאשמים. לפרקליטות ולמשטרה יש משאבים, זמן, גב מוסדי ויתרון מבני ברור. מנגד, הסנגוריה הציבורית – על אף איכות אנשיה – פועלת תחת עומס תיקים קיצוני

ענישה לא אחידה ואובדן תחושת צדק

לצד זאת, קיימים פערי ענישה עמוקים. עבירות דומות זוכות לעונשים שונים בתכלית, בהתאם לזהות השופט, המחוז או איכות הייצוג. הציבור מתקשה להבין את ההיגיון, ומפתח תחושת שרירותיות.

ענישה מקלה בעבירות חמורות, לצד ענישה מחמירה בעבירות שוליות, שוחקת את האמון ומעמיקה את הניכור.

אז למה אף צד לא מדבר על זה?

הבעיות האמיתיות של מערכת המשפט אינן משרתות את המאבק הפוליטי.
מי שמגן על המערכת נהנה מפריווילגיות; מי שמבקש רפורמה רוצה לשנות את מאזן הכוחות – לא לבצע תיקון אמיתי למען האזרחים.

כך נשאר הציבור, ובמיוחד האזרחים הפשוטים, לבד מול מערכת משפטית שמתקשה לתפקד.

צדק אינו סיסמה

מערכת משפט חזקה אינה כזו שאסור לבקר אותה, אלא כזו שיודעת להשתפר עבור האזרחים. צדק אינו סמל, ואינו מחנה פוליטי – הוא תהליך יומיומי של שקיפות, אחריות ובירור אמת.

הבעיות האמיתיות של מערכת המשפט לא משרתות את המאבק הפוליטי. מי שמגן על המערכת נהנה מפריווילגיות; מי שמבקש רפורמה רוצה לשנות את מאזן הכוחות – לא לבצע תיקון אמיתי למען האזרחים

כל עוד הדיון הציבורי יעסוק רק במי שולט במערכת ולא כיצד היא משרתת את האזרחים, האמון ימשיך להיחלש.

יהודה רחנייב הוא יוצר, אוצר ויזם תרבות, המגיש שתי תוכניות אירוח שבועיות העוסקות ביצירה ישראלית. הוא מוביל את פרויקט "הרוח החדשה" – סדרת כנסים המפגישה בין דוברים ויוצרים מתחומי האמנות. פועלו מתמקד בבחינת הקשר בין הזהות היהודית והישראלית ובעיצובו מחדש דרך שיח תרבותי עמוק.