עליית הימין הקיצוני והאנטישמיות החדשה-ישנה, אדישותו של הרוב הדומם ואפילו האלגוריתם של טיקטוק – מדליקים את נורות האזהרה מפני ההיסטוריה שעלולה לחזור על עצמה.

לרגל יום השואה הבינלאומי, ספר חדש ומטלטל מביא את אזהרתם הדחופה של שבעה שורדים שחצו את גיל ה-90: "התשתית של העולם החופשי מתפוררת, הדמוקרטיה אינה מתנה שקיבלנו לתמיד".

*  *  *

בתחילת שנת 2026, כאשר אירופה והעולם כולו מציינים את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ראה אור בגרמניה ספר חדש ויוצא דופן שמעורר גלים בשיח הציבורי. הספר "אחרי הלילה: ניצולי שואה על עתיד הדמוקרטיה" (Nach der Nacht), שפורסם בהוצאת "הרדר", אינו עוד קובץ עדויות על הזוועות שעברו על העם היהודי בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.

לקראת יום השואה הבינלאומי, ספר חדש ומטלטל מביא את אזהרתם הדחופה של שבעה שורדים שחצו את גיל ה-90: "התשתית של העולם החופשי מתפוררת, הדמוקרטיה אינה מתנה שקיבלנו לתמיד"

זהו מניפסט פוליטי וחברתי אקטואלי, פרי שיתוף פעולה בין הבמאי יואכים א. לנג לבין ההיסטוריון פרופ' תומאס וובר.

עטיפת הספר: "אחרי הלילה: ניצולי שואה על עתיד הדמוקרטיה" (Nach der Nacht)

הספר מבוסס על סדרת שיחות עומק עם שבעה שורדי שואה המשתמשים בניסיון חייהם הייחודי כדי לנתח את המציאות של המאה ה-21, על רקע שינויים ותמורות מרחיקות לכת שחווה אירופה בפרט בשנים האחרונות.

ד"ר לאון ויינטראוב, שחוגג החודש את יום הולדתו ה־100 ועודנו חד ודעתן, אינו מהסס להשתמש במילים קשות. הוא מביט בעליית מפלגות הימין הקיצוני באירופה ומזהה בהן דמיון מצמרר לתהליכים שראה כילד וכנער. "מעולם לא הייתי מודאג כל כך מאז 1945", הוא מצהיר, ומזהיר כי דה-הומניזציה כלפי מיעוטים, זלזול במוסדות החוק ולאומנות קיצונית הם צעדים ראשונים במדרון מסוכן. בעבור מי שחווה כיצד תרבות דמוקרטית מבוססת יכולה לקרוס בתוך שנים ספורות – אין מדובר בהגזמה רטורית.

הניצולים, שחוו על בשרם את כוחה של תעמולת הרדיו והעיתונות הנאצית, מביעים חרדה מהאופן שבו שנאה מופצת כיום ברשתות החברתיות. אלי גוץ, ששרד את גטו קובנה ואת מחנה דכאו, מדבר על הצורך ב"חיסון" של הדור הצעיר מפני דיסאינפורמציה.

בעוד שבעבר נדרשו מנגנונים שלמים להפצת שקרים, האלגוריתמים עושים זאת כיום במהירות מסחררת. גוץ קורא לשינוי במערכת החינוך, שתשים דגש על פיתוח חשיבה ביקורתית לזיהוי דמגוגיה דרך המסכים, ופחות על שינון.

הניצולים, שחוו על בשרם את כוח תעמולת התקשורת הנאצית, חרדים מהאופן בו שנאה מופצת כיום ברשתות החברתיות. גוץ, ששרד את גטו קובנה ואת דכאו, מדבר על הצורך ב"חיסון" הדור הצעיר מדיסאינפורמציה

מרגוט פרידלנדר מביאה לספר קול של פיוס אך גם של דרישה נחרצת, ומדגישה כי הסכנה לדמוקרטיה אינה נובעת רק מהקיצוניים, אלא מן האדישות של הרוב. "עבורכם זה הזיכרון, עבורנו זה היה החיים". היא מתריעה מפני השתיקה מול אנטישמיות ושנאת זרים, ומזכירה כי השמירה על ערכים הומניסטיים היא אחריות אישית של כל אזרח.

הלקח המרכזי של שבעת השורדים הוא שהקרב על הדמוקרטיה לא מוכרע בקלפי, אלא במה שהם מכנים "המרחב הפרה-פוליטי". זהו המרחב של החברה האזרחית, של השיח בבתי הקפה, של התרבות ושל הדינמיקה בין שכנים.

בהקשר זה, הספר מספק קריאת כיוון לתיקון דחוף של זירות אלה, בהן חיזוק עמותות, תמיכה בעיתונות חופשית וביצור של מוסדות החינוך כבלמים בפני הסחף הפופוליסטי.

כאשר חברה מתחילה להיטפל ליהודים, זהו סימן מובהק לכך שערכי הדמוקרטיה שלה נמצאים בנסיגה. העלייה המתמשכת בגילויי השנאה והתוקפנות מאז אירועי ה-7 באוקטובר, השימוש הגובר בסממנים נאציים תוך שתיקה רועמת מצד יותר מדי מנהיגים במערב – כל אלה משמשים כנורת אזהרה בוהקת.

הפוליטיזציה של זיכרון השואה מצד קבוצות קיצוניות, המנסות לנכס את העבר כדי להצדיק שנאת זרים מודרנית, או כדי לתקוף קבוצות מיעוט אחרות, תורמת למגמות אלה ומחדדת את עומק המוסר הכפול שנוקטים מי שפועלים באנטישמיות תוך קידום גזענות כלפי אחרים.

הלקח המרכזי של שבעת השורדים הוא שהקרב על הדמוקרטיה לא מוכרע בקלפי, אלא במה שהם מכנים "המרחב הפרה-פוליטי". זהו המרחב של החברה האזרחית, של השיח בבתי הקפה, של התרבות ושל הדינמיקה בין שכנים

כהיסטוריונית, שחוקרת מזה שנים את התעמולה הנאצית ואת המנגנונים הפוליטיים והחברתיים שסללו את הדרך לעליית המשטר בגרמניה, אני נדרשת להבין היטב את העומק של אזהרות הניצולים, בניתוח התופעות שעליהן הם מצביעים.

ניתן לראות את קווי הדמיון המטרידים. בראש ובראשונה בכך שהתעמולה לא רק הפיצה שנאה, אלא פירקה את מושג ה"אמת" והפכה את האלימות לפתרון לגיטימי לבעיות חברתיות מורכבות.

הלקח הגדול ביותר שעולה מניתוח הקשר בין הסתה להשמדה הוא שהמשטר הנאצי לא נחת מהשמיים או תפס את השלטון בכוח ביום אחד; אלא קודם כל הוא הרס את האמון בין בני האדם, הפך את האמת למשהו יחסי, והפך את השנאה ללגיטימית בשיח היום-יומי, תוך שחיקת נורמות וערכים אנושיים בסיסיים.

פרסומו של "אחרי הלילה" ב-2026 מהווה נקודת ציון היסטורית, במציאות שבה דור העדים האחרון הולך ונעלם, ומשמש במידה רבה הצוואה שלהם. הם מבינים שהשעון מתקתק, וכי בקרוב לא יהיה מי שיעמוד מול הקהל ויגיד: "אני הייתי שם, ואני אומר לכם שזה יכול לקרות שוב".

שבעת שורדי השואה הללו, ולבטח עוד רבים מבין האלפים הבודדים שנותרו, אינם מבקשים רחמים או אפילו אמפתיה נוכח הזוועות שעברו. הם מבקשים ערנות בריאה של חברה חפצת חיים. הם תובעים אומץ אזרחי. המסר המשותף לכולם הוא שהעתיד אינו גזירה משמיים – אופיו וגורלנו ייגזר מהבחירות שאנו עושים מדי יום.

כשלאון ויינטראוב, בפתח המאה השנייה לחייו, אומר שהוא מודאג, עלינו להקשיב. הוא לא מדבר מתוך פחד, אלא מתוך ידע עמוק על טבעו של האדם ועל שבריריותה של הציוויליזציה. למרות שהספר נכתב בהקשר של החברה הגרמנית והאירופית, המסרים שלו מהדהדים בעוצמה גם בישראל.

מניתוח הקשר בין הסתה להשמדה עולה שהמשטר הנאצי לא נחת מהשמיים או תפס את השלטון בכוח ביום אחד. קודם הוא הרס את האמון בין אנשים, הפך את האמת ליחסית, ואת השנאה ללגיטימית בשיח

הפילוג הפנימי, שחיקת המוסדות הדמוקרטיים והשימוש בשפה אלימה בשיח הציבורי הם בדיוק התופעות שכבר צוברות תאוצה במרחבי אירופה ומפניהן מזהירים השורדים. עבורם זוהי קריאת השכמה, אולי האחרונה, עבורנו – כמי שהכדור נמצא אצלנו כעת. מדינת ישראל הוקמה כבית לאומי לעם היהודי אך צמחה על בסיס ערכי צדק ודמוקרטיה. שמירה עליהם היא הדרך הטובה ביותר לכבד את זכר הקורבנות.

ד"ר דניאלה אוסצקי שטרן היא היסטוריונית וחוקרת את גרמניה הנאצית וקורות היהודים בתקופת השואה. דניאלה סיימה דוקטורט באוניברסיטת חיפה ואת התואר השני באוניברסיטת ת"א. מחקריה עוסקים בתעמולה נאצית ובהתנגדות יהודית בשואה, במיוחד בסיפורם של הפרטיזנים היהודים, סיפורה המשפחתי. היא מרצה בתוכנית ללימודי השואה במכללה האקדמית גליל מערבי וחוקרת באוניברסיטת בר אילן. במשך למעלה מעשור ניהלה את ארכיון מורשת שבגבעת חביבה.