"פה זה לא פולין" זו סיסמה שחוזרת הרבה בהפגנות מאז ינואר 2023. זה משפט נהדר כי הוא נותן תחושה שזה לא יקרה לנו. אבל האמת היא שזה כבר קורה, ובדיוק לפי הספר.

בפולין, תוצאות הבחירות האחרונות נתפסו כניצחון ליברלי. קואליציה פרו־אירופית החליפה את ממשלת הימין הפופוליסטית של "חוק וצדק" אחרי שנים של שינוי שיטתי במוסדות המדינה.

הממשלה החדשה, בראשות דונלד טוסק, הבטיחה להחזיר את שלטון החוק למסלול. אבל דמוקרטיה לא עושה ריבאונד תוך כמה ימים. היא חוזרת למסלול לאט דרך פרוצדורות, ופרוצדורות הן בדיוק הדבר ששלטון פופוליסטי נכלולי יודע לתכנן כך שיישארו גם אחרי שהוא הולך.

הממשלה החדשה בפולין הבטיחה להחזיר את שלטון החוק למסלול. אבל דמוקרטיה לא עושה ריבאונד תוך כמה ימים. היא חוזרת למסלול לאט דרך פרוצדורות, ושלטון פופוליסטי נכלולי יודע לתכנן אותן כך שיישארו גם אחרי לכתו

הצומת המרכזית בפולין הייתה מערכת המשפט. בתקופת "חוק וצדק" שונו מנגנוני מינויים ופיקוח, נבנו גופים שנויים במחלוקת, ונוצר בלבול מתמשך לגבי מי מוסמך ומי לגיטימי. ממשלת טוסק ניסתה לפרק את הסבך, אבל גילתה שהכוח לא נמצא רק בפרלמנט אלא גם בנקודות וטו.

עד 2025, הנשיא אנדז'יי דודה, המזוהה עם "חוק וצדק", בלם רפורמות מרכזיות. ולצערה של ממשלת טוסק, בבחירות לנשיאות ב־2025 ניצח בהפרש קטן קרול נברוצקי בתמיכת "חוק וצדק", מה שמבטיח שמדיניות הווטו והבלימה תמשיך ללוות את פולין.

ממשלת טוסק נמצאת במלכוד. כדי לתקן את מה שנעשה צריך חקיקה מסודרת, לפעמים גם רוב מיוחד. אבל כשאין את זה, הפולנים חיפשו פתרונות עוקפים. כל צעד שמטרתו הייתה להחזיר חוקיות, הוצג מייד כהפרת חוקיות.

כך קרה למשל בזירת התקשורת הציבורית, שבה הממשלה ניסתה להחליף הנהלות ולהוציא את השידור הציבורי משליטה מפלגתית. המהלך התגלגל למלחמת פרוצדורות, מינויים מתחרים, מאבקים משפטיים, ואפילו שימוש בצעדים חריגים כמו הליכי פירוק לצורך ארגון מחדש. גם אם חלק מהצעדים קיבלו גיבוי פורמלי, זה משך ביקורת ציבורית. מה לעשות, כשאין דרך נקייה לתקן, גם תיקון נראה כמו השתלטות.

ממשלת טוסק נמצאת במלכוד. כדי לתקן את מה שנעשה צריך חקיקה מסודרת, לפעמים גם רוב מיוחד. אבל כשאין את זה, הפולנים חיפשו פתרונות עוקפים. כל צעד שמטרתו הייתה להחזיר חוקיות, הוצג מייד כהפרת חוקיות

לכן פולין היום נמצאת במקום שלא מתאים לסלוגנים כמו "ניצחון הדמוקרטיה" או "סוף הדמוקרטיה", אלא יותר "תקיעת הדמוקרטיה". היא לכודה בוויכוח מתמשך על הלגיטימיות של המוסדות עצמם, ועל מי מוסמך להחזיר אותם למסלול בלי להיתפס כמי שמפרק אותם.

ממשל שמשאיר אחריו מנגנונים נאמנים, לא צריך לנצח בבחירות הבאות כדי להמשיך להשפיע. הוא צריך רק להשאיר מספיק דלתות נעולות מבפנים. בישראל, התהליך הזה אינו תיאורטי. הוא מתרחש לנגד עינינו עם התאמות ישראליות שמסבכות את התיקון העתידי.

החזית הראשונה היא הניסיון לקבע את שומרי הסף כחלק אינטגרלי מהדרג הפוליטי. חוק היועצים המשפטיים, שעבר לאחרונה בקריאה טרומית, הוא דוגמה קלאסית לחיווט מחדש של מנגנוני המדינה. כשמנתקים את הכפיפות המקצועית של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה מהיועצת המשפטית לממשלה והופכים אותם לכפופים למנכ"לים שהם משרות אמון, נוצרת מציאות שבה לכל שר יש פרשן משפטי משלו, שממונה ומקודם בתוך מערכת נאמנויות.

ומה יקרה לממשלה הבאה אם תרצה להחזיר את הייעוץ המשפטי לעצמאות מקצועית? היא תצטרך להחליף עשרות מינויים שכבר הוגדרו כחוקיים. וזה ימותג מיד כטיהור פוליטי אנטי־דמוקרטי, גם אם בפועל מדובר בשיקום. אתם בקלות יכולים לדמיין איזה רעש הליכוד יעשה מספסלי האופוזיציה, אילו עתירות לבג"ץ ואילו מפלי רעל ישפכו בערוץ 14.

מה יקרה לממשלה הבאה אם תרצה להחזיר את הייעוץ המשפטי לעצמאות מקצועית? היא תצטרך להחליף עשרות מינויים שכבר הוגדרו כחוקיים. וזה ימותג מיד כטיהור פוליטי אנטי־דמוקרטי, גם אם בפועל מדובר בשיקום

במקביל, המהלך לשינוי אופן מינוי נציב שירות המדינה, ביטול הצורך במכרז או בהליך תחרותי, הופך את ראש המנהל הציבורי למשרה פוליטית לכל דבר. ברגע שמי שאמון על המערכת הממנה ומקדמת את עובדי המדינה הוא איש אמון פוליטי עם אופק תעסוקתי ארוך, המדיניות של השלטון הנוכחי מחלחלת לכל מינוי זוטר גם שנים קדימה. זו לא רק פוליטיזציה של ג'ובים. זו יצירה של שכבת תפקוד שהנאמנות שלה נמדדת לפי המחנה, לא לפי כללי שירות ציבורי.

וכאן מגיעה השליטה בנרטיב. חוק התקשורת החדש, שמוכר בציבור כ"חוק קרעי", מקדם רובד נוסף: פירוק מנגנוני פיקוח קיימים והקמת רגולטור שמוחזק קרוב מדי לידיים פוליטיות. כאשר מי שמחליט מי יקבל רישיון, מי ייקנס ומי ישרוד כלכלית הוא גוף שמרגיש כמו זרוע של שר, התקשורת החופשית לא חייבת להיסגר כדי להיחנק. היא רק צריכה להתחיל לחשב סיכונים. וזה מייצר צנזורה עצמית כלכלית.

הממשלה הבאה שתנסה להשיב פיקוח מקצועי תגלה שהיא נלחמת מול שוק תקשורת שעבר ארגון מחדש תחת כללים חדשים, מול גופים שחבים את חייהם לרגולציה של השלטון הקודם, וזו בדיוק הנוסחה לתקיעות.

גם בתחום החברתי־דתי, "חוק הרבנים" והרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים מייצרים עובדות שנראות קטנות ביום חקיקתן, אבל גדולות ביום שאחרי. תקנים, מינויים, סמכויות, תקציבים, תלות של קהילות שלמות במנגנון. פירוק של מערכת כזו דורש הון פוליטי עצום, במיוחד כשבמקביל צריך לכבות שריפות מוסדיות אחרות. כך נבנה הכלוב. לא בבת אחת, אלא בשכבות של "רק עוד תיקון" ו"רק עוד שינוי".

הממשלה הבאה שתנסה להשיב פיקוח מקצועי תגלה שהיא נלחמת מול שוק תקשורת שעבר ארגון מחדש תחת כללים חדשים, מול גופים שחבים את חייהם לרגולציה של השלטון הקודם, וזו בדיוק הנוסחה לתקיעות

וכמובן צריך להזכיר את החוק לביטול עבירת מרמה והפרת אמונים, את "התיקון" לחוק המועצה להשכלה גבוהה, את החוק לפסילת מועמדים בבחירות מוניציפליות, את החוק למבחן פוליגרף ליועץ המשפטי לממשלה, את החוק להרחבת פסילת רשימות ומפלגות בבחירות, את התיקון לחוק מאבק בטרור המגביל חופש ביטוי ואי אפשר לצאת ידי חובה בלי החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים.

כדי להחזיר את שלטון החוק למסלול, הממשלה הבאה תיאלץ להשתמש בכוח שלטוני כדי לבטל מינויים וסמכויות שנקבעו בחוק. כל פעולה כזו תיתפס ככוחנית, תלבה קיטוב, ותיתקע בתוך אותו מרחב שבו כל צד צועק שהצד השני עבר על הכללים. ממשלת הימין על מלא מלא, לא רק משנה חוקים. היא בונה לעצמה מערכת שבה גם אם המפתח יעבור ידיים בבחירות, הדלתות יישארו נעולות מבפנים.

וזה המקום שבו צריך לומר באופן ברור, בלי הרגעה ובלי אשליות. אם נחכה לבחירות כדי לתקן, נגלה שהבחירות כבר לא מתקנות. תהיה הצבעה והמחנה הליברלי ינצח. אבל השאלה האמיתית תהיה מי יוכל למשול אחרי ההצבעה, עם אילו מוסדות, עם אילו שומרי סף, ועם אילו כללים שננעלו מראש.

בחירות הן רגע. מוסדות הם מציאות. ולכן הרחוב הוא לא קישוט לדמוקרטיה אלא הבלם שלה. עכשיו, בזמן שהחוקים עדיין מתגבשים, בזמן שהמינויים עדיין נכתבים, בזמן שאפשר לעצור, לעכב, לייקר פוליטית את החיווט מחדש, ולהבהיר שיש קו שאי אפשר לעבור בלי מחיר ציבורי כבד.

מי שאומר "נחכה לנובמבר" מציע לכולנו להמר על כך שהדלת תישאר פתוחה עד אז. פולין לימדה אותנו שהדלת נסגרת בשקט, ואז מתברר שהמפתח כבר לא אצלך.

הממשלה הבאה תיאלץ לבטל מינויים וסמכויות שנקבעו בחוק. ממשלת הימין על מלא, לא רק משנה חוקים. היא בונה מערכת שבה גם אם המפתח יעבור ידיים בבחירות, הדלתות יישארו נעולות מבפנים

אם לא נצא כולנו לרחובות עכשיו, לא כדי לנצח מישהו אלא כדי להגן על המנגנון שמאפשר לנצח ולהפסיד ולהתחלף, נגיע לנובמבר ונגלה שההצבעה הייתה רק הטקס, בזמן שהכוח האמיתי כבר הועבר למקום שקשה מאוד לחזור ממנו.

הנה, משכתי בדש בגדכם.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.