המלחמה באיראן נכנסה לשבוע השני, ולפי שעה אין סימנים לאף כיוון, אם לכניעה איראנית או להפסקת אש אמריקאית-ישראלית. ארה"ב וישראל מקרינות נחישות לא לעצור טרם נפילת המשטר.

המשטר האיראני ספג אמנם מכות קשות, ובראשן חיסולו של המנהיג הרוחני העליון האייתוללה עלי ח'אמינאי, אולם הוא אינו מראה סימנים לפיהם הוא מוכן להיכנע, כדרישת הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ.

דרך הפעולה בה איראן נקטה – הרחבת זירת הלחימה לעבר מדינות המפרץ, כולל התקיפה לעבר הבסיס הבריטי בקפריסין, הצטרפות חזבאללה – איננה מוכיחה את עצמה נכון לעכשיו. לא ניכר לחץ בקרב מדינות המפרץ, לפחות לא כזה שייאלץ את הנשיא טראמפ לשקול אם לעצור את המלחמה.

המשטר האיראני ספג אמנם מכות קשות, ובראשן חיסולו של המנהיג הרוחני העליון האייתוללה עלי ח'אמינאי, אולם הוא אינו מראה סימנים לפיהם הוא מוכן להיכנע, כדרישת הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ

סגירתם בפועל של מצרי הורמוז העלתה, כצפוי, את מחירי האנרגיה, נפט וגז, אולם לא ניכרת פניקה בשווקים העולמיים, אולי חוץ מאשר באירופה. זו תצטרך להגביר את רכישות הגז המונזל, שכאמור מחירו עלה באופן משמעותי.

הזירה הבינלאומית מפוצלת, ואינה מייצרת לחץ של ממש על וושינגטון לשקול שינוי כיוון מבחינתה. מועצת הביטחון אמנם התכנסה בשבוע שעבר, לבקשתן של סין ורוסיה, אולם לא הונחה על השולחן הצעת החלטה להפסקת אש.

רוסיה וסין אמנם מגנות את התוקפנות נגד איראן, אולם לא נראה שהן מפעילות לחץ של ממש על וושינגטון להפסיק את המלחמה. לשתיהן אינטרסים מובנים לכך, כל אחת מכיוון אחר. מבחינת רוסיה, המלחמה באיראן מסיטה את תשומת הלב מאוקראינה. כמו כן, טראמפ מאפשר להודו לרכוש כעת נפט מרוסיה, כדי לפצות על זה שהנפט אינו מגיע מספיק מהמפרץ. מבחינתה של סין, כדאי להמתין ולראות כיצד תתפתח המלחמה, אולי כאילוסטרציה למה שהיא תתכנן בעתיד כלפי טייוואן.

כאמור, טהראן איננה עושה סימנים שבכוונתה להרים ידיים. בעקבות חיסולו של ח'אמנאי, נבחר בסופו של דבר בנו מוג'תבא כיורש, וזאת למרות שחלק מהשחקנים בטהראן העדיפו דמויות אחרות מהדור הוותיק יותר.

בחירה בבנו של המנהיג שחוסל עלולה לגרור גם ביקורת, אשר סביר כי לא מובעת כעת במפורש, בנוסח "מונרכיה אסלאמית". בחירת מוג'תבא ח'אמינאי, כמנהיג הרוחני הבא, מהווה מסר של התרסה כלפי וושינגטון, ומעידה כי השיקול העיקרי שהנחה את בחירתו הינו הדגשת השרידות וההמשכיות של המשטר למרות המלחמה הקשה.

הזירה הבינלאומית מפוצלת, ואינה מייצרת לחץ של ממש על וושינגטון לשקול שינוי כיוון מבחינתה. מועצת הביטחון אמנם התכנסה בשבוע שעבר, לבקשתן של סין ורוסיה, אולם לא הונחה על השולחן הצעת החלטה להפסקת אש

אם כך, בנסיבות הנתונות, שתי אסטרטגיות יציאה מצויות לכאורה על הפרק. האחת, המועדפת על כולם, הינה כמובן נפילת המשטר. כאמור, אין סימנים לכך. צריך לזכור, שאיש לא יכול לחזות מתי וכיצד משטר קורס, אף הנוגעים בדבר עצמם.

אסטרטגית היציאה השנייה, יכולה לבוא בדמות מסקנה אמריקאית, בהינתן שהלחצים הפנימיים ואולי גם חיצוניים יעשו את שלהם ויובילו לתובנה, שעדיף משטר מוחלש עד מאוד בטהראן מאשר התמשכותה של המלחמה, ופוטנציאל שלילי של התפתחויותיה.

על פני הדברים, ישנם שני מוקדים אפשריים להגברת הלחצים על הנשיא טראמפ. האחד, בארה"ב פנימה, בעיקר מקרב החוגים התומכים בו, וכמובן לקראת בחירות האמצע. השני, דווקא מקרב מדינות המפרץ, אשר למרות הזעזוע שחטפו עקב ההתקפות האיראניות עליהן, עשויות להעדיף את סיום המלחמה כאשר המשטר האיראני מוחלש וייקח לו זמן לא מועט להתאושש. אין להקל ראש גם בלחצים שעשויים להתפתח מכיוון שוק האנרגיה, לא רק מכיוון המדינות המייבאות, אלא גם מקרב אלו המייצאות.

כדאי לשים לב למאמרו האחרון של עבד אלרחמאן אלראשד, מי שכיהן כעורכו של היומון "אלשרק אלאווסט", שאוזנו כרויה להלכי רוח בסעודיה. הוא ציין כי המלחמה הנוכחית הסירה כבר עתה איום קיומי מעל מדינות המפרץ, וייקח לאיראן שנים ארוכות להתאושש מהמהלומות שחטפה. אלראשד לא צינן את עמדתו האנטי איראנית הברורה, אולם במשתמע ניתן היה להסיק שאפשר וניתן, או עדיף, להסתפק בכך כעת, בתקווה שבהמשך תגיע גם קריסתו של המשטר, או שינוי דרסטי במדיניות האיראנית.

כדאי לשים לב גם לעמדה הטורקית. זו גינתה את התקיפות על איראן, כמו גם את אלו האיראניות על מדינות המפרץ, ויירטה טיל שהופנה לעבר בסיס אינצ'רליק, המארח כוחות אמריקאיים, למרות שלא השתתף בלחימה.

סביר, שאנקרה מעדיפה את החלשת המשטר האיראני, אולם לא בהכרח בנפילתו. זאת, מתוך חשש לחוסר יציבות שעלולה להשליך עליה, אם בדמות גלי הגירה או התחזקות של הכורדים באזור. הקריאות להתערבות כורדית להפלת המשטר באיראן, למרות מסרי ההרגעה שהופנו אליה מוושינגטון, מדאיגות עד מאוד את אנקרה. בה בעת, היא איננה רוצה בהצלחה אמריקאית, ובעיקר ישראלית, גדולה מדי, שתחזק עוד יותר את "ההגמוניה הישראלית באזור". הירי מלבנון לעבר הבסיס הבריטי בקפריסין, והסיוע האירופי הצבאי שהובהל לקפריסין (היוונית) גרם לה מייד, ולא באופן מפתיע, לשלוח מטוסים לחלק הצפוני (הטורקי) של האי, כדי לשמור על מעמדה מול האי, ולמנוע סדקים ביחסי הכוחות סביב בעיית קפריסין.

שתי אסטרטגיות יציאה מצויות לכאורה על הפרק. האחת, המועדפת על כולם, הינה כמובן נפילת המשטר, אך אין סימנים לכך. השנייה, יכולה לבוא בדמות מסקנה אמריקאית, בהינתן הלחצים הפנימיים ואולי גם חיצוניים

ישראל, שחקן ראשי ושותף בכיר לארה"ב במלחמה באיראן, מקרינה לפי שעה נחישות מוחלטת להמשיך במלאכה עד להפלת המשטר. אולם, המפתח מצוי בבית הלבן, אף שלראש הממשלה בנימין נתניהו השפעה לא מבוטלת מול הנשיא טראמפ. זה האחרון המחיש זאת בסבב הראשון ביוני אשתקד, ואין סיבה לחשוב שלא יעשה זאת שוב, אולי באופן פחות פומבי וספקטקולרי, גם כעת.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/