המלחמה שמנהלות ישראל וארצות הברית באיראן נראית לכאורה עדות לקשר עמוק ואסטרטגי בין שתי המדינות, "קשר אינטימי" ממש, כפי שדואגים דוברי הממשלה להדגיש. לעומת זאת, את מחיקת הערך של ישראל בפוליטיקה האמריקאית נוהגים בירושלים לבטל.

מי שרואה את הסכנה לעתיד היחסים רק בנאומי חברי "הסקוואד" הפרוגרסיביים, או בדפי המסרים המיוזעים של רשידה טאליב ואילהאן עומאר, פשוט מחמיץ את הסיפור הגדול.

העדות המרעישה ביותר לשבר, לריקבון ולפשיטת הרגל האסטרטגית של ממשלות נתניהו, איננה מגיעה מהשוליים הפרוגרסיביים של המפלגה הדמוקרטית, אלא דווקא מהמרכז הנוצץ והבורגני שלה.

העדות המרעישה ביותר לשבר, לריקבון ולפשיטת הרגל האסטרטגית של ממשלות נתניהו, איננה מגיעה מהשוליים הפרוגרסיביים של המפלגה הדמוקרטית, אלא דווקא מהמרכז הנוצץ והבורגני שלה

גווין ניוסם, מושל קליפורניה והפנים המעומלנות של המיינסטרים הדמוקרטי, הוא כבר לא "ידיד ישראל" מהסוג הישן שמדקלם סיסמאות על ביטחון שהושתלו לנאומיו על ידי הלובי היהודי.

בראיון האחרון שלו, ניוסם – פוליטיקאי שקורא סקרים באותה קפדנות שבה הוא מעצב את שערו – סיפק מפגן של ריאליזם פוליטי קר ואכזרי. כשהוא מצהיר ב"לב דואב" (כמיטב מסורת הצביעות של הפוליטיקה האמריקאית) שאין מנוס מלבחון מחדש את המשך התמיכה והסיוע הצבאי לישראל.

כשהוא מאמץ את המונח "אפרטהייד" כתיאור לגיטימי למדיניות ישראל, הוא לא רק מביע דעה. הוא מודיע על עידן חדש ביחסי ישראל-ארצות הברית. הטאבו נשבר, ולא על ידי אנרכיסטים פרוגרסיביים עם כאפיות, אלא על ידי מי שמסומן כמועמד מוביל מטעם הדמוקרטים לנשיאות ב-2028.

המהפך של ניוסם הוא ה"פרומו" למה שמצפה לישראל בעתיד הקרוב. ניוסם הבין היטב את מה שבירושלים מסרבים להפנים: ביקורת חריפה על ישראל היא כבר לא התאבדות פוליטית בפריימריז הדמוקרטיים. נהפוך הוא, היא כרטיס כניסה הכרחי.

בעידן שבו סקרי "גאלופ", שנעשו לאחרונה, מראים שהתמיכה בפלסטינים עולה על התמיכה בישראל, ניוסם פשוט עושה מתמטיקה פשוטה. הוא רואה מולו דור צעיר שלא זוכר את 1967 אלא רק את 2023; דור שלא רואה בישראל את דוד הקטן והצודק אלא את גוליית – הכובש המושחת והמסואב. מבחינתו, ישראל תחת שלטון ראש הממשלה בנימין נתניהו הפכה מנכס אסטרטגי לנטל אלקטורלי, והוא לא מתכוון לתת לנטל הזה להטביע את השאיפות הנשיאותיות שלו.

ניוסם – פוליטיקאי שקורא סקרים באותה קפדנות שבה הוא מעצב את שערו – סיפק מפגן של ריאליזם פוליטי קר ואכזרי. כשהוא מצהיר ב"לב דואב" שאין מנוס מלבחון מחדש את המשך התמיכה והסיוע הצבאי לישראל

הטרגדיה היא שהמציאות הזו היא תוצאה ישירה של מדיניות נתניהו. ה"אסטרטג הדגול" מקיסריה, האיש שמתיימר להבין את נפשם של האמריקאים טוב יותר משהם קוראים את עצמם, שם את כל הז'יטונים על הרולטה הרפובליקאית של דונלד טראמפ.

בעשור האחרון, בשיתוף עם רון דרמר – האיש שביצע בתמיכה הדו-מפלגתית בישראל "נוהל חניבעל" דיפלומטי – שרף נתניהו את הגשרים עם הצד הדמוקרטי של המפה הפוליטית. נאומו המתריס בקונגרס ב-2015 מול ברק אובמה לא היה "מעשה גבורה", אלא כתם שחור שמרעיל עד היום את בארות התמיכה בישראל בחוגי המפלגה הדמוקרטית.

נתניהו בנה על הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ כמגן נצחי, ושכח שבאמריקה, הגלגל הפוליטי מסתובב באכזריות אחת לכמה שנים. כעת, כשהגלגל חוזר לצד הדמוקרטי, ישראל מוצאת את עצמה מול דור פוליטיקאים שאין להם שום רגש סנטימנטלי כלפי "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", במיוחד כשהיא מובלת על ידי מי שמקעקע את הדמוקרטיה, שמואשם בפלילים ומקיף את עצמו בפירומנים מהימין הקיצוני.

השיא הגיע במופע של חוצפה שגובלת באובדן עשתונות אסטרטגי: האשמת ממשל ג'ו ביידן – הנשיא הציוני האחרון, אולי, שישב בחדר הסגלגל – באחריות למחדלי השבעה באוקטובר בגלל "מחסור בתחמושת".

זוהי לא רק כפיות טובה נבזית, אלא עיוורון פוליטי מוחלט. כשנתניהו יורק בפרצופו של הממשל ששלח רכבת אווירית של חימוש בזמן אמת, הוא נותן לניוסם ולחבריו את כל הצידוקים ואת כל הסיבות להפנות את גבם לישראל.

הטרגדיה היא שזו תוצאה ישירה של מדיניות נתניהו. ה"אסטרטג הדגול" מקיסריה, שמתיימר להבין את נפש האמריקאים טוב יותר מהם, שם את כל הז'יטונים על הרולטה הרפובליקאית של טראמפ

כשהמושל ניוסם שואל בסרקזם כיצד ישראל, שלא מצליחה לפתור את בעיית חמאס במשך שנתיים, מתיימרת לצאת למלחמה במטרה "לשנות את המשטר באיראן", הוא לא רק לועג ליומרנות הישראלית, אלא גם לזחיחות החלולה של ממשלת ישראל הנוכחית.

חוסר האמון בנתניהו הוא מוחלט, לא רק בהיבט המדיני, אלא גם במידת היושרה שלו. לא במקרה חתם המושל את הראיון באמירה הקושרת בין התערערות הביטחון האזורי לבין האינטרס האישי של נתניהו למלט את נפשו ממאסר אפשרי. לא פחות ולא יותר.

אבל הביקורת כלפי ישראל איננה מצטמצמת לצד הדמוקרטי דווקא. אפילו בימין האמריקאי מתחילים להישמע קולות דומים לאלו שמשמיע ניוסם; מייגין קלי למשל, תוהה בקול, מדוע דם אמריקאי נשפך בזמן שבנו של נתניהו משתזף במיאמי ביץ'.

ובזמן שיחסי ישראל-ארצות הברית הצטמצמו לקשרים שבין נתניהו לטראמפ, האופוזיציה הישראלית נראית כמו אספת דיירים בבניין שמיועד להריסה. יאיר לפיד, יאיר גולן, גדי איזנקוט ואביגדור ליברמן – חבורת מנהיגים שנדמה שצריכים צינור שיחברם למציאות – אפילו לא נותנים דעתם לשחיקה, שמתחוללת לנגד עיניהם ממש, באחד מאבני היסוד בביטחון הלאומי הישראלי. היכן המשלחות לוושינגטון? היכן העבודה הסיזיפית מול הסנאטורים הדמוקרטים? היכן הניסיון לשקם את החורבן וההריסות שדרמר השאיר אחריו?

יחסי ישראל-ארצות הברית, שנראים כרגע כברית אסטרטגית, הם דווקא סימן של סוף תקופה; התמיכה האוטומטית בישראל צפויה להסתיים בתום כהונתו של הנשיא הנוכחי. דבריו של ניוסם הם לא רק תמרור אזהרה; הם מראה לאופי היחסים בעתיד הקרוב.

חוסר האמון בנתניהו מוחלט, לא רק בהיבט המדיני, אלא גם במידת יושרתו. לא במקרה חתם המושל את הראיון באמירה הקושרת בין התערערות הביטחון האזורי לבין האינטרס האישי של נתניהו למלט עצמו ממאסר

המיינסטרים האמריקאי גילה שביקורת על ישראל, שבעבר הייתה בבחינת בל תיראה ובל תישמע, היא כעת המפתח לבית הלבן, ונתניהו הוא זה שהגיש להם את המפתח הזה על טס של כסף.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.