כבר כמה ימים שאנחנו שומעים על מחסור צפוי בביצים או מצות. זו אכן בעיה קשה שתכה במדינה בצורה משמעותית, ואולי זה אפילו לא יגמר בביצים ומצות, אבל היא לא אמורה להפתיע אף אחד. מדינת ישראל, או יותר נכון ממשלות ישראל בשנים האחרונות, עשו הכל כדי לרמוס את ענפי החקלאות הישראלים, מלבד הכרזה רשמית על מלחמה נגדם.

כבר כמה ימים שאנחנו שומעים על מחסור צפוי בביצים או מצות. זו אכן בעיה קשה שתכה במדינה בצורה משמעותית, ואולי זה אפילו לא יגמר בביצים ומצות, אבל היא לא אמורה להפתיע אף אחד

זהו מהלך שאין בו כל הגיון, מדינה לא יכולה להסתמך על יבוא בלבד, ותעיד על כך ההיסטוריה. אין איך להתחמק מזה, כל מדינה צריכה לעשות הכל בכדי שהחקלאות שלה תשגשג. יבוא הוא לא הפתרון, וזה מוכח גם ארכיאולוגית.

במצרים הפרעונית נמצאו ממגורות שנבנו על מנת לאגור מזון, ממגורות שתוארכו למאה ה–13 לפנה"ס, בנוסף נמצאו פפירוסים שבהם יש עדויות על הגעה של קבוצות נוודים של כנענים למצרים בעקבות רעב ובצורת, בצורת שגם מוכחת במחקרים אקולוגיים וגיאולוגיים.

ממגורות במצרים, המאה ה-14 לפנה"ס

ממגורות במצרים במאה ה-14 לפנה"ס

בתחילת המאה ה–12 לפנה"ס, סוף תקופת הברונזה המאוחרת, קרסו אחת אחרי השנייה כל האימפריות במזרח הקדום, האימפריה המצרית, האימפריה החיתית, האימפריה המינואית והאימפריה הכשית במסופוטמיה.

הסיבות לקריסה הם נושא לדיון נרחב במחקר הארכיאולוגי כבר מעל חמישים שנה. היום קיימת תזה שהקריסה קרתה כתוצאה משילוב של גורמים, בהם שינויי אקלים והתפרצויות געשיות, פלישות של עמים שהובילו לקרבות, כמו פלישת גויי הים למצרים, ועליית השימוש בברזל שהפך את הברונזה למתכת פחות נפוצה, מה שהביא לקריסה כלכלית של אותן אימפריות מבוססות ברונזה.

במצרים הפרעונית נמצאו ממגורות לאגירת מזון שתוארכו למאה ה–13 לפנה"ס, ופפירוסים עם עדויות על קבוצות נוודים כנענים שהגיעו למצרים בעקבות רעב ובצורת, בצורת שהוכחה גם במחקרים אקולוגיים וגיאולוגיים

אבל לא רק בעת העתיקה אנחנו רואים עדויות כאלה. במהלך מלחמת העולם השנייה היו לשוויצריה היחסים הכי מורכבים עם גרמניה מכל שאר המדינות. שוויצריה ראתה את הנולד, והיתה הראשונה לזהות את התקופה הקשה שתגיע, ולכן דאגה לצבור מזון, ואף לקנות נשק ולנייד את כוחותיה לקראת פלישה אפשרית.

כידוע, שוויצריה תמיד היתה מדינה נייטרלית, כבר מאז 1815, ולאחר כיבוש צרפת, בלגיה והולנד באמצע 1940 מצאה את עצמה שוויצריה במצב לא פשוט בו כל הגבולות והמעברים שלה למדינות השכנות נשלטו בידי הגרמנים. התושבים בשוויצריה עצמם לא ממש תמכו בנאצים וליבם נטה יותר למדיניות של חבר הלאומים, אבל בשביל לשרוד ולהמשיך לקבל תוצרת היה על שוויצריה להמשיך לסחור עם גרמניה, וגרמניה שילמה בעיקר בפחם.

בגלל המיקום הגיאוגרפי שלה והסחר עם גרמניה, סבלה שוויצריה מסגר שהטילו עליה בעלות הברית (ארצות הברית ובריטניה), ונסיון של שוויצריה לרכוש מכונות ירייה מארצות הברית נכשל כי הבריטים לא אישרו וטענו שיחרימו את הסחורה.

למרות הסחר עם גרמניה ונקיטת הצעדים לאספקת מזון עצמאית, שוויצריה בסופו של דבר כילתה את המאגרים שלה והגיעה למצב שבו היא סבלה ממחסור בדלקים, עד שהיתה צריכה להסתמך על היערות שלה וחשמל הידרואלקטרי. הניסיון של שוויצריה לייצר לעצמה אפשרות סחר ימי על ידי רכישת ספינות מבריחים שהוחרמו, לא צלח לאחר שהספינות אלו עגנו בנמל בבזל על הריין, שיצא מכלל שימוש לאחר הפגזה בריטית של סכר גרמני.

למרות הסחר עם גרמניה ונקיטת הצעדים לאספקת מזון עצמאית, שוויצריה כילתה את מאגריה והגיעה למחסור בדלקים, עד שנאלצה להסתמך על יערותיה ועל חשמל הידרואלקטרי

דוגמא נוספת, אמנם שונה במהותה, היתה הסגר שהוטל על גרמניה על ידי בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. מטרת הסגר היה כמובן להקשות על יכולות גרמניה להילחם, מתוך מחשבה שהמדינה תצטרך להתעסק בבעיות הפנים שיווצרו מהעדר סחורות ומזון. ואכן יש עדויות לקשיים רבים בגרמניה למצוא מזון בתקופת המלחמה, עד כדי כך שחלקים מרכזיים בערים גרמניות הפכו במהלך המלחמה לשטחי חקלאות, דוגמא בולטת לכך היא כיכר הז'נדרמנמרקט במרכז ברלין שהפכה לשדה לגידול תבואה במהלך המלחמה.

מכל הדוגמאות האלו אפשר ללמוד שני דברים. מדינה לא יכולה להסתמך אך ורק על יבוא, ויש חשיבות גדולה לעידוד ותמיכה בחקלאות המקומית, בדיוק בשביל שעות צרה ומצור בהן לא בטוח שיגיעו סחורות ממדינות אחרות.

השיעור השני פשוט גם הוא, אי אפשר להסתמך על מקור ייצור אחד, מדינה חייבת לייצר לעצמה (כמעט) הכל, גם כי זה מעודד תעסוקה מקומית וגם כי זה דואג שתהיה אספקה בזמנים קשים. תחשבו על זה כמו על נקבת השילוח בעיר דוד בירושלים: לירושלים במאה ה–8 היו מספיק מקורות מים מסביב, אבל חזקיהו השכיל להבין שבעת מצור הוא צריך לדאוג להזרים מים לתוך חומות העיר, ולכן חצב את נקבת השילוח.

אי אפשר להסתמך על מקור ייצור אחד. מדינה חייבת לייצר לעצמה (כמעט) הכל. גם כי זה מעודד תעסוקה מקומית וגם כי זה מאפשר אספקה בזמנים קשים. תחשבו על זה כמו על נקבת השילוח בעיר דוד בירושלים

בסיכומו של דבר, כולם יודעים שזה אף פעם לא חכם לשים את כל הביצים שלך בסל אחד, במיוחד לא אם בקרוב הולך להיות מחסור בביצים.

היסטוריון וארכיאולוג, מרצה מעל ארבע שנים לקהל הרחב בעמותות ותיקים, חוגי בית ומרכזיים קהיליתיים, במגוון נושאים ארכיאולגיים והיסטוריים. שם דגש על הנגשת הארכיאולוגיה לציבור ובחינת ההווה דרך העבר. בעל תואר ראשון ושני בארכיאולוגיה של ארץ ישראל ותרבויות המזרח הקדום מאוניברסיטת תל אביב ומעל 15 שנות נסיון ארכיאולוגי בשטח

צפיתי לפני מספר שבועות בשלושת פרקיה של הסדרה המרתקת "מלחמה בלי שם", של ישראל רוזנר ומתי פרידמן על מלחמת לבנון.

מדובר במסמך תיעודי מטלטל מהשניה הראשונה ועד האחרונה של שלושת פרקיו. הוא מטלטל לא בגלל שהוא מביא את "כל הסיפור" (אף מסמך לא מביא את "כל הסיפור"), אלא מכיון שאת חלקי הסיפור שהוא כן מביא, הוא מביא באופן הגון, חודר ונטול הנחות.

מדובר במסמך תיעודי מטלטל. לא בגלל שהוא מביא את "כל הסיפור" (אף מסמך לא מביא את "כל הסיפור"), אלא מכיון שאת חלקי הסיפור שהוא כן מביא, הוא מביא באופן הגון, חודר ונטול הנחות

מה הוא כן מביא? את הסיפור הישראלי. כיצד "מלחמת אין ברירה" נוספת הפכה למלכודת של כוח, אטימות, קונספציה ופחדנות. כן, פחד היא כנראה המילה החשובה ביותר בסיפור הזה: הפחד לצאת נגד הקונספציה ונגד הברנז'ה, שאיים על רוב בכירי הצבא ועל הפוליטיקאים, הוא מה שהנציח את 18 שנות "שומרים על ישובי הצפון" מלבנון.

ופחד הוא גם מה שגמר את זה בסופו של דבר. פחד מוות במובן הפשוט והמיידי, שהומחש בסיפור הטרגי של החייל עופר שרון (מפברואר 1999), אשר חשש להסתער על לוחמי חזבאללה שארבו להם, שעה שחבריו נהרגו ונפצעו, כפי שמתואר בפרק השלישי. אבל הפחד והספקות שניכרו בשרון לגבי צדקת פעילות הצבא בדרום לבנון, ששיתקו אותו, הם אלו שבסופו של דבר הצילו כנראה לא רק אותו, אלא גם הרבה חיילים אחרים. זה היה אחד הארועים שהובילו את ראשי הצבא להבנה שהסיפור נגמר. הצבא אכול מבפנים. ולצבא שאכול מבפנים אין תקומה.

החסרון הגדול של הסדרה, כצפוי ביצירה דוקומנטרית ישראלית, הוא היעדרו הכמעט מוחלט של הקול הלבנוני האזרחי בסיפור הזה. למעט ראיון קצר עם לבנונית שיעית שמתארת בפרק הראשון כיצד בן דודה נהרג על ידי חיילים ישראליים, ככל הנראה בטעות או מתוך רשלנות פושעת – הצופה לא יכול להתחיל להבין את מימדי הסבל והמחירים האיומים שהאוכלוסייה בלבנון בכלל ובדרום בפרט, שילמה וחוותה במהלך 18 השנים הללו.

אין שום נתון כולל או אפילו התייחסות כלשהי למאות אלפי הפליטים, עשרות אלפי הפצועים וההרוגים (כמה בדיוק? כנראה שאף אחד לא יודע) וההרס הכלכלי והחברתי שהנוכחות הצבאית הישראלית, כלומר הכיבוש הישראלי, השיתו על לבנון ואוכלוסייתה האזרחית, שלרובה לא היה דבר וחצי דבר עם ישראל עד לשנת 1982.

פחד היא כנראה המילה החשובה כאן: הפחד לצאת נגד הקונספציה והברנז'ה, שאיים על רוב בכירי הצבא והפוליטיקאים, הנציח את 18 שנות "שומרים על ישובי הצפון" מלבנון

אין כל התייחסות לזוועות שהתחוללו כמה קלומטרים מצפון למטולה בין כותלי כלא אל חיאם (בו נכלאו במהלך השנים על פי הערכות כ-5,000 אנשים), שנוהל על ידי צד"ל בחסות צה"ל והשב"כ, בלא שכל ארגון בינ"ל יכול היה לבקר במקום.

אין כל התייחסות לחייהם של כ150,000 אזרחים לבנונים שחיו תחת כיבוש ישראלי בפועל במשך השנים שבמהלכן ישראל שלטה ב"רצועת הלבנון", שכללה כ-10% משטח לבנון! מסתבר שהשמיים הם הגבול כאשר עובדים "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

וחבל שכך, ולא רק מכיון שראוי שישראלים ידעו ויבינו כיצד מעשינו השפיעו ומשפיעים על חייהם של שכנינו. אלא גם מכיון שהתייחסות לכל ההיבטים הללו היתה מעניקה עומק אחר לגמרי לתופעה שנקראת חזבאללה, ולא מותירה אותה רק כ"זרוע הפונדמנטליסטית והרצחנית של איראן", כפי שישראלים הורגלו לחשוב עליה.

העדרה הכמעט מוחלט של הפרספקטיבה הלבנונית אינו מקרי. הוא מבטא היטב את גבולות השיח המקובל כאן, שהיוצרים (שאת שניהם אגב, אני מכיר אישית מעריך ומחבב) הכפיפו את עצמם אליה בין אם במודע ובין אם לא. ברור אפוא שיוצרים אחרים אשר בשורה התחתונה אינם מחוייבים לסיפור הישראלי-ציוני, היו מוציאים תחת ידם סדרה אחרת לגמרי, שהיתה מאירה כמה פינות מוחשכות ומושתקות בשיח הישראלי, על התקופה הזו.

אין כל התייחסות לחיי כ-150,000 אזרחים לבנונים שחיו תחת כיבוש ישראלי ב"רצועת הלבנון". מסתבר שהשמיים הם הגבול כשעובדים "בלי בג"ץ ובלי בצלם"

למותר כמעט לציין שכאשר צופים בסדרה הזו, אי אפשר שלא לחשוב על קונספציות נוספות בהן אנו חיים ועל אוכלוסייה אזרחית נוספת שבה ישראל רודה ואותה היא מנשלת מזה עשרות שנים. רק שזה סיפור שאנו עדיין מאוד רחוקים מלהיות מסוגלים לדבר עליו בלשון עבר. תיאור כן והגון שלו יחייב אותנו יום אחד לבחינה הרבה יותר ביקורתית, חודרת וכואבת על כולנו כאן.

חלק ניכר מזמנו של דרור אטקס במהלך שני העשורים האחרונים הוא בילה בגדה המערבית, בנסיון להבין ולתעד את מדיניות ההתנחלות וגזל האדמות שישראל מנהלת שם. בעבר עבד עבור מספר ארגוני שמאל ישראלים וכיום פועל מתוך פלטפורמה קטנה בשם 'כרם נבות' שעוסקת בעניינים אלו. הוא מתכוון לתעד כאן מדי פעם אנשים או תופעות בהם הוא נפגש במהלך עבודתו. https://www.keremnavot.org/hebrew

הממשלה מקדמת חוק שמטרתו המוצהרת היא:

"להקנות לממשלה סמכויות מפורשות ומתוחמות, מכוח חקיקה ראשית, בנושאים האמורים, לצורך המשך ההתמודדות כאמור עם הנגיף".

הצורך בחקיקת החוק נובע מהמגבלה החוקתית בחוק יסוד הממשלה, המגביל את תוקפן של תקנות שעת חירום לשלושה חודשים בלבד אלא אם הוארך תוקפן בחוק. ובלשון תזכיר החוק:

"קם הצורך להעמיד תחליף חקיקתי להסדרים החיוניים שבתקנות שעת החירום, אשר יאפשר את המשך המאבק בנגיף מעבר לתקופת שלושת החודשים".

מכיוון שהממשלה כבר התקינה תקנות חירום במגוון תחומים והיא פועלת מכוחן מאז חודש מרץ 2020, ומכיוון שכאמור תוקפן מוגבל לשלושה חודשים בלבד ללא יכולת הארכה אלא בחוק – הרי שאם רוצים להמשיך ולהתקין תקנות חירום יש צורך בחקיקה ראשית המעניקה סמכות להתקנת תקנות. מדובר בחקיקה הקשורה בקיומו של מצב חירום וכוללת סמכויות המאפשרות שינוי בהסדרים הקיימים במצבי חירום.

הממשלה מקדמת חוק שמטרתו הארכת תוקף התקנות לשעת חירום, מעבר למגבלת שלושת החודשים, ומקנה לממשלה סמכויות נרחבות "לצורך המשך ההתמודדות עם הנגיף"

אפשר היה לטעון כי מדובר בצעד מבורך ודמוקרטי, שכן הממשלה לא תמשיך לפעול מכוח תקנות שעת חירום אלא מכוח חקיקה ראשית של הכנסת – מה שאוהבים לכנות "דרך המלך".

ואכן תזכיר החוק מזכיר את העובדה כי הצורך בחקיקה הוא בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון ולהנחיות היועץ המשפטי לממשלה בדבר החלפת תקנות שעת חירום בחקיקה ראשית – אלא שבהתחשב בממשלה הספציפית הזו, בנסיבות הקמתה ובעומד בראשה – אין מקום לברך על החקיקה, אלא יש מקום לדאגה.

נסיבות הקמת הממשלה – לאחר שלוש מערכות בחירות שנכפו על המדינה בידי נאשם בפלילים שלא הצליח להרכיב ממשלה, טיב ההסכם בין נתניהו לבין גנץ שהתחזה להסכם קואליציוני ועל כן עבר את מבחן בג"ץ, אלא שטיבו האמיתי הוא הסדרת כהונת נאשם בפלילים בראשות הממשלה תוך ניהול המשפט, הקמת ממשלה שניתן לכנות אותה "מפלץ ארך רגליים" בשל הגודל שלה, משרדיה המופרכים והעלות שלה – כל זה בעת משבר כלכלי המאיים על המשק כולו, תפירת תפקיד "ראש ממשלה חלופי" המתאים למידותיו של הנאשם בפלילים שימשיך לכהן תוך מימון ציבורי שלו ושל משפחתו, כולן סיבות ונסיבות שדי בהן לעורר דאגה בלב האזרחים מהעתיד לבוא.

אלא שהחקיקה הזו מעוררת דאגה גם בשל הבטים נוספים: הקמת הממשלה הביאה לפרוק המפלגה השנייה בגודלה, מפלגה שאמורה היתה לשמש כאופוזיציה. המשמעות של פירוק המפלגה לצד עריקת אורלי לוי לליכוד ופירוק שאריות גוש השמאל, היא שאין לממשלה אופוזיציה. וכשאין לממשלה אופוזיציה, כשהממשלה כה גדולה וחבריה הם רוב חברי בית המחוקקים – הממשלה מחזיקה בכוח רב.

פירוק המפלגה השניה בגודלה, עריקת אורלי לוי ופירוק שאריות גוש השמאל, פירושם שאין לממשלה אופוזיציה. וכשאין לה אופוזיציה וחבריה הם רוב החכ"ים, הממשלה מחזיקה בכוח רב

כאשר רשות אחת מבין שלוש רשויות מרכזת בידה כוח רב ביחס לשתי הרשויות האחרות מדובר במצב לא תקין, מצב בו מערכת האיזונים במדינה דמוקרטית עומדת על שווי משקל רופף.

כך בימים כתיקונם, כך וודאי בימים שמי שאוחז בשלטון הוא נאשם בפלילים באישומים חמורים, אישומים הקשורים בקשר הדוק לתפקיד, אישומים שנעשו מתוך התפקיד.

מצב זה יוצר ניגוד עניינים אינהרנטי. אם בימים כתיקונם כוח רב בידי רשות אחת ועיקור רשות אחרת מיכולת הביקורת שלה קיים חשש שהכוח הזה ינוצל לרעה, הרי שכאשר נאשם בפלילים הוא המחזיק בידו כוח רב – החשש מניצול הכוח לרעה הוא חשש ממשי – מצב של קרוב לוודאי.

השוואה בין תקנות שעת החירום, מכוחן פעלה הממשלה עד כה, לבין תזכיר החוק – מלמדת כי חקיקת החוק מפקידה בידי הממשלה כוח רב.

על פי חוק יסוד הממשלה, המתאר את המצב הקיים, מי שאמורה להכריז על מצב החירום זו הכנסת, הרשות המחוקקת, ורק אם אין אפשרות לכינוס הכנסת ובשל דחיפות המצב, הממשלה רשאית להכריז על מצב חירום. ואילו על פי תזכיר החוק, המתאר את המצב החדש, הסמכות להכריז על מצב החירום נתונה בידי הממשלה.

אם בימים כתיקונם כוח רב בידי רשות אחת ועיקור רשות אחרת מיכולת הביקורת שלה מעורר חשש שהכוח ינוצל לרעה, הרי שאם הכוח נמצא בידי נאשם בפלילים, ניצולו לרעה קרוב לוודאי

ההכרזה על מצב החירום היא תנאי להפעלת סמכויות הממשלה מכוח מצב החירום. תזכיר החוק איננו מפרט מה הן אמות המידה להפעלת מצב החירום:

• האם די במאה נדבקים חדשים להפעלת מצב החירום בידי הממשלה וללא פיקוח של הכנסת?
• כמה מהר תכריז ממשלה שהעילה להקמתה היה מצב חירום בשל נגיף הקורונה על מצב חירום, אם אמת המידה הכתובה בתזכיר החוק היא: "אם שוכנעה שקיימת סבירות גבוהה להתפשטות הנגיף לרמה המסכנת את בריאות הציבור אם לא יינקטו פעולות מכוח הסמכויות הקבועות בחוק זה"? שוכנעה בידי מי? האם בידי וועדת מומחים של משרד הבריאות? האם בידי הד"ר יורם לס האוחז בדעה אחת או שמא בידי פרופ' רהב האוחזת בדעה אחרת?
• תזכיר החוק מציין כי לא יוכרז על מצב חירום לפני שתתקבל המלצה של שר הבריאות בעניין. בהתחשב בכך ששר הבריאות חדש בתפקידו ואינו מכיר את המשרד – למי יישמע שר הבריאות?
• בהתחשב בדברים החמורים שנודעו לנו על שר הבריאות היוצא, על אופן ניהול המשבר ועל כך שהיה למעשה ממודר ולא הוא קיבל את ההחלטות – האם כך יהיה עם שר הבריאות החדש?
• מה על העובדה כי שר הבריאות החדש היה האדם הראשון בתפקיד ציבורי שסרב לקיים את החלטת בג"ץ? האם אפשר לסמוך על אדם כזה? האם עלינו לסמוך על כך שההכרזה על מצב החירום תהיה הכרזה עניינית ולא הכרזה מטעמים פוליטיים?

בנוסף על כך – המשמעות של הכרזה על מצב חירום היא שהממשלה יכולה לפגוע בזכויות היסוד של האזרח בשל מצב החירום. כך למשל כשהמדינה עוקבת אחרי אזרחים יש בכך פגיעה בפרטיות. כשהמדינה מונעת התקהלות יש פגיעה בחירות ובזכות ההתקהלות.

הכרזה על מצב חירום מאפשרת לממשלה לפגוע בזכויות היסוד של האזרח. כשהמדינה עוקבת אחרי אזרחים יש פגיעה בפרטיות. כשהיא מונעת התקהלות יש פגיעה בחירות ובזכות ההתקהלות

ההצדקה לפגיעה בזכויות היסוד הוא מצב החירום שפירושו העדפת האינטרס הציבורי, כמו למשל בריאות העם על פני זכויות היסוד של הפרט – זכויות המוגנות בחוקי היסוד.

הפרופ' אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, סבור כי היחס בין חוקי היסוד לבין זכויות האדם במצבי חירום צריך למצוא פתרון במסגרת חוקי היסוד – הם אמורים להסדיר את הפגיעה בזכויות האדם. והנה, לא רק שהפגיעה בזכויות איננה מוסדרת בחוקה אלא שבתזכיר החוק מוצע לקבוע כי השר הממונה על החוק יהיה ראש הממשלה, בשל הפריסה הרחבה של הסמכויות המוצעות, השפעתן על תחומי אחריות של משרדי ממשלה רבים, ובשים לב להקניית הסמכות להתקין את התקנות לממשלה.

אלא שהסעיף הזה, הבא לתאר מדוע כדאי שהשר האחראי עליו יהיה ראש הממשלה, הוא גם הסעיף המסביר היטב מדוע זה רע מאוד שהסמכות תהיה נתונה בידי ראש הממשלה שהוא נאשם בפלילים – בבחינת בא לברך ויצא מקלל.

• איך לדעתכם ינהג אדם בשעה שעליו לקבל החלטות כאשר כמעט כל החלטה שהוא מקבל יכולה להשפיע על מצבו האישי?
• איך לדעתכם ינהג אדם שבתחילת משפטו הוכיח כי אינו בוחל בדבר – לא בהשתלחות חסרת רסן ולא בפירוק מערכת המשפט ואכיפת החוק?
• מה יעשה נאשם כזה כשהחוק שם בידיו כוח רב?

ובכן, יש חשש שינצל את הכוח הזה לרעה, ולא רק חשש, שהרי ראינו כבר ניצול לרעה ראינו בטרם הוחק החוק, בשעה שהוא, חברי ממשלתו והנשיא הפרו את ההנחיות שהממשלה עצמה קבעה תוך זלזול עמוק באזרחים. ראינו ניצול כזה כאשר נעשה שימוש לא מידתי תוך פגיעה בזכויות יסוד כאשר הממשלה ביקשה להילחם במגפה באמצעות מעקב אחר אזרחים ופגיעה בפרטיותם, זאת על אף שהיו בידה אמצעים פחות פוגעניים כגון הגדלת מספר הבדיקות.

והנה, לא רק שהפגיעה בזכויות איננה מוסדרת בחוקה, אלא שבתזכיר החוק מוצע לקבוע כי השר הממונה על החוק יהיה רה"מ. ובכן, יש חשש שינצל את הכוח לרעה, כפי שראינו בעבר

חוק כזה, אילו באמת נועד להתמודד עם מצב חירום בריאותי בשל הקורונה, היה קובע הסדרים ברורים באשר לדרכים למלחמה בנגיף ובאשר לבדיקות הנדרשות.  חוק כזה היה מנסה לתקן את כל המחדלים שאיפיינו את הטיפול בנגיף בעת שאלה נעשו מכוח תקנות חירום.

במקום זה החוק נותר עמום מאוד, הוא אינו קובע הסדרים ברורים ונותן בידי הממשלה שיקול דעת רחב, רחב מדי באשר לפגיעה בזכויות היסוד של אזרחים בעת מצב חירום. "כוח ללא אחריות משול להפקרות" אמר הפרופ' אהרן ברק וכוח כזה הנתון בידי נאשם בפלילים הוא הפקרות מוחלטת.

ואחרון, הבחירות, העתירות לבג"ץ והקמת הממשלה לוו ברוממות הדמוקרטיה בפי שופרות הימין. לי אין אלא להביא את דבריו של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס על החוקה של רפובליקת ויימר, שאפשרה למפלגה הנאצית להשתתף בבחירות:

"היא תשאר תמיד אחת מהבדיחות הטובות ביותר של הדמוקרטיה, שהיא מבטיחה לאויביה המושבעים את האמצעים להשמדתה".

רינה ענתי היא בעלת דוקטורט לביוכימיה מהטכניון ובעלת תואר במנהל עסקים ובמשפטים מהמרכז הבינתחומי. במשך שנתיים שימשה כעוזרת מחקר של כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס הפרופ' אהרן ברק. התמחתה בבית המשפט השלום בתל אביב. במקור מחצור הגלילית, כעת גרה במרכז, נשואה ואמא לשני בנים