אני אדם ששוכח מהר. אבל יש רגעים בחיים שקשה לי להוציא מהראש. למשל, הרגע שבו נסעתי חזרה הביתה לפני קצת יותר מעשר שנים, ופתאום הודיעו ברדיו ש"הותר לפרסום שמו של חייל צה"ל שנהרג בהתהפכות הנגמ"ש בבוקר. אסף וקסמן, בן 28, מראשון-לציון."
אני אפילו זוכר איך המוח שלי הרכיב את המילים ביחד: "אסף וקסמן"- אני מכיר מישהו כזה. "בן 28"- זה הגיל של האסף שאני מכיר. "מראשון-לציון"- כמעט עפתי עם המכונית ב-90 קמ"ש על קיר ההפרדה של כביש 4.
אסף ואני נפגשנו בטירונות. תמיד היתה בו תמימות שנראתה נורא מוזר באוהל צבאי. פעם הוא אפילו סיפר בתמימות איך ויתר על קבלה למסלול עתודאי בשביל להיות לוחם.
וכשעמדתי עם עוד כמה חברים וראינו את אבא שלו בוכה מול קבר פתוח, ניסינו לברר מה קרה, וגילינו שאסף קיבל פקודה לנהוג נגמ"ש בלילה בציר שקשה גם לנהגים מנוסים. אסף סירב והסביר למ"פ שיש לו רישיון לנגמ"ש רק בגלל שהוא עבר קורס מקוצר, שגם בו הוא בקושי החזיק את ההגה, ומאז כבר עברו תשע שנים. המ"פ התעקש, ואסף שמעולם לא ידע לסרב לסמכות, עלה לנגמ"ש.
לזכות הצבא יאמר, שהוא העמיד לדין את שרשרת הפיקוד שהביאה את אסף לנגמ"ש. אבל חוץ ממפקד הנגמ"ש, כל שאר המפקדים שיש להם אחריות לאסון יצאו ללא עונש: לא נענש מי שנתן לאסף רישיון לנגמ"ש בלי שהוא באמת ידע איך עושים את זה. גם לא הקצין שאישר את התרגיל בלי לבדוק את הציר, ולא הקצין שנתן לאסף פקודה לנהוג למרות שידע שזה מתכון לאסון. אפילו לא מי שאישר לנסוע בנגמ"ש תקול.
ליד הקבר כעסתי בגלל המוות המיותר של אסף. אבל אחרי 10 שנים בערך, אני מבין שהסיפור של אסף הוא גם משל למה שקורה בחברה הישראלית. כי בישראל, מה שקורה בצבא, קורה גם בכל מקום אחר: הרי כמעט כולנו היינו פעם בצבא. ואם בצבא מחנכים לשמור אחד לשני על הגב כדי שאף אחד לא יהיה אשם אף פעם, למה שבאזרחות זה יהיה אחרת?
אז ככה יצא שכששר האוצר שטייניץ יצר גירעון של 5% בתוצר בלי שום סיבה, מינו את מבקר המדינה שיחקור. החקירה הגיעה למסקנות אחרי שנתיים, כששטייניץ כבר היה שר התשתיות. ומה קרה במשרד האוצר בעקבות ההערות של המבקר? שום דבר, מה שמאפשר לשר האוצר הנוכחי להביא את הגרעון ל- 3.8%, והשנה עוד רחוקה מסיום.
כשבנק לאומי הסתבך בחקירה בארה"ב שעלתה לבעלי המניות מיליארדים, המנהלים של הבנק יצאו בלי רבב, כי כנראה שאי אפשר להוכיח שהם היו צריכים לדעת. כשיורים טילים על הדרום כבר עשר שנים, ראש הממשלה שהבטיח שהוא יביא שקט, מקבל עוד קולות.
ומי שאשם זה אנחנו, שכבר התרגלנו ואנחנו אפילו לא מוחים. ואת המחיר של זה שאנחנו נותנים לדברים להמשיך בלי ביקורת ישלם, כרגיל, האזרח הקטן, ששוב יאלץ לשלם בגדול. כי משיח לא בא (אפילו לא מתקשר).
מרצה בבית הספר לבנקאות ושוק ההון במכללה האקדמית נתניה וכלכלן בכיר בבית ההשקעות אינפיניטי
שלל צילומי היח"צ של הזוג בנימין ושרה נתניהו מוושינגטון מציגים עובדה ברורה: בראשות ממשלת ישראל עומדים שניים. לא אחד. אחד נבחר ואחת נדחפת, כופה, משתלטת ושולטת בבעלה ראש הממשלה.
אי אפשר להכחיש את התמונות. הגברת שרה נתניהו יצאה ראשונה מהמטוס ללחוץ ידיים לצוות השגרירות, לפניו, עד שהעירו לה והיא פינתה לו את הכבוד. היא פרסמה ראשונה תצלומים מהמטוס ודיווחה שהיא ("אני רעיית ראש הממשלה" בניסוח שלה) משוחחת עם אימהות החטופות.
איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.
תושבי שדרות תקועים בלי רכבת עד לניצחון המוחלט
התחקירים על המחדל של ה-7 באוקטובר, שימשיכו להתפרסם במהלך השבועות הקרובים, יתמקדו, מטבע הדברים, בכשלים של ההתנהלות הפיקודית. ניחשף לפרטים רבים הנוגעים לאופן ההיערכות, להתעלמות מהמידע הקריטי שהצטבר אצל הגורמים השונים, ולאי-התגובה לקריאות המצוקה שהגיעו מרחבי העוטף.
למול גודש הפרטים נחזור ונשאל כיצד התעצב העיוורון הארגוני בהבנת הסימנים המוקדמים, והמחסום המחשבתי שמנע את הבנת גודל הזוועה שהתרחשה מעבר לגדר בקיבוצים.
מומחית לאתיקה ניהולית יישומית. משלבת זה שנים בין הוראה באקדמיה בתחומי הניהול והאתיקה לבין פיתוח והכשרת מנהלים. כיום, מרצה באוניברסיטת רייכמן בתוכנית "משפטים וממשל" בצה"ל לסגלי פיקוד בכירים ולמנהלים בסקטור ציבורי ועסקי. ספרה "צלילה במים עכורים - פרשת הצלילות בקישון כתופעה ארגונית" יצא לאור בהוצאת פרדס (2021)
"ישראל נלחמת על קיומה. היצירה היא החלק שלי במלחמה על הארץ"
מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".
בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם