מהמרפסת בקומה השנייה בביתה של יפעת בן שושן בנתיב העשרה אפשר להבחין בקונספציה ובתוצאותיה כמעט ב־360 מעלות. בין קולטי השמש לדוד נפתח בפנינו אופק של חבל ארץ שהשתנה מקצה לקצה, עדות חיה לרעידת האדמה שהתרחשה פה לפני שלוש שנים.

בן שושן אוחזת במשקפת הנאמנה, המשמשת אותה כמכשיר רואה שחורות, ובמפה הפשוטה שבה מסומנת "הברך" של הרצועה. היא עוברת איתי מתחנה לתחנה: הריסות בית לאהיא, חורבות בית חאנון, מעבר הפועלים הנטוש בארז, כביש 4 שממנו צפתה בירי חי ביום הנורא ההוא, החומה שמאחוריה הזדקפה לפתע עמדת התצפית של חמאס ופאתיה הצפוניים של העיר עזה.

משם היא מצביעה על שדות החקלאים ביישוב, שבהם מגדלים זנים היברידיים חדשניים של עגבניות שרי ואבטיחים, ועל הנקודות שמהן חדרו לפתע, בבוקר אחד, שלושה מחבלים וכמעט באבחה צמצמו את מספר התושבים כאן בתשע נפשות עוד לפני השעה 07:00. אחר כך, בגל השני, נרצחו עוד 11, לפני שכוחות צה"ל, שהגיעו לכאן מוקדם יחסית, חיסלו אותם.

"ניסיתי גם אני להעביר מידע לצבא, אבל זרקו אותנו לכל הרוחות, התייחסו אלינו כמו הזויים ואמרו, 'יאללה יאללה, אלה מדברים שטויות'. עד היום אני מנסה להבין למה. אולי כי אני אישה?"

"פה הייתי יושבת עם המשקפת ומתבוננת בהם. מתארגנים, משתכללים, מתקרבים לגדרות. לכאן הייתי עולה כשמנחם גידה הקשב היה מעדכן אותי שחמאס מדברים בקשר שינסו לבצע פעילות אקטיבית של חדירה לשטח ישראל".

זה היה במאי 2023. חצי שנה אחר כך, ב־12 בספטמבר, זינקה בן שושן עם המשקפת שוב לגג. גידה דיווח שוב על פעילות חמאס מובהקת: "בתרנגול (הכינוי בשפת הקשר ל'תרגיל', א"ה), חוליית קומנדו ימית תוקפת שלוש מטרות ימיות וחופיות בליווי כיסוי אש אינטנסיבי, עם מטחי טילים חזקים ונוגדי טילים בשיתוף עם יחידות העילית הקרקעיות, שנעות לעבר שמונה מטרות יבשתיות".

יפעת בן שושן מתצפתת לכיוון עזה מגג ביתה, ספטמבר 2026 (צילום: אבנר הופשטיין)

התיאור הזה, מגוחך ונקלה בימים האוטופיים ההם של "חמאס מורתע", הפך לנבואה שהתגשמה, ועימה כל הסיוטים שבן שושן וחבריה אגרו במשך שנים. עשרה ימים אחרי הטבח פרסמתי אותו לראשונה כאן, כשעדיין התקשינו להאמין שידעו. כל כך הרבה אנשים ידעו.

"מכאן, מהמרפסת הזאת, התחיל התחקיר הפרטי שלי וכאן הוא גם מסתיים. הייתי רואה הכול מהבית שלי, כל תרגיל שלהם. הם מדמים פשיטות והם משגרים רקטות לים, והיו ימים שלמים של תמרונים ורעש אדיר מעבר לגדר.

"ניסיתי גם אני להעביר מידע לצבא, אבל זרקו אותנו לכל הרוחות, התייחסו אלינו כמו הזויים ואמרו, 'יאללה יאללה, אלה מדברים שטויות'. עד היום אני מנסה להבין למה. אולי כי אני אישה? כאילו מה היא מבינה כבר זאת.

הסיור עימה במחוזות המושב שלה, הנושק לעזה מצפון, ובסביבתו, מתרחש בתזמון סמלי: הימים הנוראים, יומיים לפני יום כיפור, המחדל הקונספטואלי הראשון

"אתה שואל אותי מה למדנו? לא בטוחה שלמדנו הרבה. בסוף הטרגדיה מורכבת מפיקסלים קטנים, תקלות זעירות, חוסר תשומת לב, שגרה, פינות של קהות חושים שאני עוברת דרכן כל פעם מחדש ומנסה לקבל תשובות – ולא מצליחה".

השעה 08:30 בבוקר, יום שישי של בין החגים. פניה של בן שושן צרובות אחרי שלושה ימים של מסעות עם קבוצות של תיכוניסטים ברחבי העוטף, בגל החום של ספטמבר. אבל הבוקר משהו נרגע. השמש מתעכבת בעצלתיים מאחורי העננים, הטמפרטורות מסרבות לטפס, והאזור כולו שרוי באווירה מתוחה של המתנה.

גשם בנתיב העשרה, ספטמבר 2026 (צילום: אבנר הופשטיין)

לפתע השמיים מתקדרים בבת אחת, טיפות ענקיות זולגות עלינו והכבישים נשטפים. הכול קורה מהר מאוד: האשלים הבוגרים שניטעו פה ב־2012 כדי ליצור חיץ בין הרצועה לתושבים – במטרה להקשות על ירי נ"ט בכינון ישיר ולהכביד על התצפיות מהצד השני – נדים מצד לצד באלימות, והכבישים מתמזגים לנהר שוצף. אנחנו נכנסים פנימה ומגיפים את התריסים.

"ככה זה בעוטף", צוחקת בן שושן. "הכול קורה בבום, בבת אחת". בן שושן היא מה שאנשים ש"אין להם כוח ל…" יכנו לעיתים "אובססיבית". האובססיה של בן שושן היא לקונספציה, והיא מתעדת אותה, מתארכת אותה ומחברת אותה, סיפור לסיפור, הקשר להקשר, ויוצרת שרשרת ארוכה ומטרידה מאוד של הנהגה וצבא שעיניהם טחו מראות.

לפעמים היא מטיחה את השאלות שלה באנשי צבא, בפוליטיקאים או באנשי הנהגה מקומית ללא אזהרה, ואז בדרך כלל משתרר שקט; לא נעים כזה. קשה להתמודד, ואין תשובות; אז ממשיכים הלאה. כי, כאמור, מה היא מבינה.

"אנחנו כולנו עם פוסט־טראומה", אומרת לי בשלב מסוים בן שושן, על כוס קפה קר זריזה בצומת. "כשאתה בתוך זה אתה אפילו לא מודע, אתה פשוט מדחיק, מתחמק. אתה לא מודה בפני עצמך"

הסיור עימה במחוזות המושב שלה, הנושק לעזה מצפון, ובסביבתו, מתרחש בתזמון סמלי: הימים הנוראים, יומיים לפני יום כיפור, המחדל הקונספטואלי הראשון שמתמזג עם זה שבא אחריו.

זה קורה בזמן שישראל נתונה במערכת הבחירות הראשונה אחרי הטבח, מנסה להשתחרר מכבליהן המצמיתים של שלוש שנות אימה ומלחמה, מתמודדת עם השלכות השנאה העולמית כלפי כל מה שהיא מייצגת, ומתווכחת עם עצמה מה נורא יותר: ראש ממשלה שקיבל התרעות ולא טרח לעשות איתן דבר, או יוצרים של סרט הטוען לג'נוסייד בעזה, שמקפיצים קהל שוטם בפסטיבל ונציאני על רגליו.

תיעוד ההרס בנתיב העשרה בעקבות טבח חמאס ב־7 באוקטובר, 17 בנובמבר 2023 (צילום: AP Photo/Leo Correa)

אבל עבור תושבי העוטף התקופה הזאת לא ממש שונה מקודמותיה: חזרה איטית לשגרה, חזרה חלקית לבתים ההרוסים ולשכונות המחודשות, עם פלסטר על הלב ופוסט־טראומה רב־מערכתית.

"אנחנו כולנו עם פוסט־טראומה", אומרת לי בשלב מסוים בן שושן, על כוס קפה קר זריזה בצומת. "כשאתה בתוך זה אתה אפילו לא מודע, אתה פשוט מדחיק, מתחמק. אתה לא מודה בפני עצמך.

"בהתחלה אנשים היו נורא כועסים עליי, גם בתחום התיירות – איך אני מבריזה, למה אני לא חוזרת אליהם. פשוט נעלמת. היה לי קשה להגיד 'לא, אני לא יכולה, קשה לי', אז הייתי קובעת דברים ולא מגיעה ולא מודיעה".

"אני לא יודעת מאיפה זה בא לי, אבל אמרתי לה: 'תשמעי, אני מקווה שלא מתכננים לנו יום כיפור 2'"

ב־3 באוקטובר 2023 בנימין נתניהו היה עסוק נורא. לא יודע אם העירו אותו או לא, אבל היומן שלו באותו היום ריק לחלוטין, ועליו מתנוססת שורה אחת בלבד: "חופשה בנווה אטי"ב". נתניהו הגיע למתחם המבוצר של מלון פנדה ברמת הגולן, ושם חיכו לו המפגינים – מראה שגרתי באותה שנה. מאותו הרגע הוא נכנס לקומה ניהולית.

בעזה דווקא לא היו בחופשה. באותו היום התקיים ירי מסיבי סמוך לנתיב העשרה, תרגיל תמרון של חמאס שלא הקפיץ את הצבא ואפילו לא הפעיל התרעת צבע אדום. באותו היום, ארבעה ימים לפני הטבח, עלתה בן שושן לריאיון ב"כאן רשת ב" לדבר על הירי והאווירה בעקבותיו. לפני שהמיקרופון עבר לאולפן, קשקשה קצת עם המפיקה, ואז שחררה אזהרה שבדיעבד נשמעת מצמררת.

"אני לא יודעת מאיפה זה בא לי, אבל אמרתי לה: 'תשמעי, אני מקווה שלא מתכננים לנו יום כיפור 2'".

תיעוד של עשן העולה בעקבות תרגיל חמאס, כפי שנראה מביתה של יפעת בן שושן בנתיב העשרה, ימים בודדים לפני טבח 7 באוקטובר, 3 באוקטובר 2023 (צילום: יפעת בן שושן)

כי מה עבר לך בראש?
"אני אפילו לא יודעת להגיד. זה החזיר אותי לסיור שעשיתי עם רועי עידן ב־2015. אז הוא שאל אותי, 'תגידי, מה הפחד הכי גדול שלך', ועניתי אינסטינקטיבית, 'שישחטו לי את הילדים במיטות'.

"כשזה יצא לי נבהלתי נורא, והוא הסתכל עליי בהלם, כאילו מאיפה זה הגיע. בדיעבד מסתבר שהפחד הזה קינן אצל רבים מאיתנו, בחשאי".

מאי 2021: "גברת, תגדילי את הדלת"

בן שושן אומרת שהאסימון נפל לה במלוא עוצמתו אחרי מבצע "שומר החומות". ביום האחרון למבצע, שלא כלל כניסה קרקעית, מגיע ג'יפ של לוחמי נח"ל אל פאתי המושב, נכנס דרך הפתח בגדר אל השביל המשקיף על בית חאנון ונעמד שם, ככל הנראה לכמה רגעים, בלי לדמיין אפילו מה עומד לקרות.

"זה החזיר אותי לסיור שעשיתי עם רועי עידן ב־2015. אז הוא שאל אותי, 'תגידי, מה הפחד הכי גדול שלך', ועניתי אינסטינקטיבית, 'שישחטו לי את הילדים במיטות'"

כיום מפרידה חומה צבעונית, מאוירת להפליא בסצנות כפר פסטורליות, בין השביל לעיירה ההרוסה ברצועה, ומחסום נגד נ"ט, שנסגר בשעת חירום, הוצב בין הגדרות.

"אתה קולט שכל זה לא היה פה? לא החומה, לא המחסום ולא העצים. החיילים כנראה לא מפנימים שהם בנקודה הכי חשופה בכל האזור, שהם פשוט מתייצבים באמצע מטווח. הם נעמדים פה ומחכים להנחיות. טיל נ"ט אחד וזהו".

יפעת בן שושן בנתיב העשרה, ספטמבר 2023 (צילום: אבנר הופשטיין)

סמ"ר עומר טביב נהרג במקום. שליו ביטון – שדמותו הוצגה לאחרונה בקמפיין של אדידס – נפצע אנושות. החילוץ הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית.

"אמנון בעלי עוצר את האוטו שלו פה. אבל הוא חייב להסתתר כי ברגע שמזהים בבית חאנון שמנסים לחלץ מתחילים ליפול פצמ"רים מסביב ולא נותנים להם לזוז. מתקשרים למד"א, אבל מד"א אומרים 'אנחנו לא נכנסים תחת אש'. בסוף מצליחים להעמיס את שליו על הטנדר וחוברים למד"א בכביש".

ביטון ניצל, אך מאבד את רגלו. אחרי שורה ארוכה של ניתוחים הוא מחלים, וכיום מספר את סיפורו בהרצאות. ומה קורה בעקבות האירוע הקשה בצבא? "זה מה שהזוי, בצבא עדיין מתייחסים לזה בתור 'חייבים למגן את נתיב העשרה'. לא קולטים את עוצמת התעוזה של המחבלים, שיורים ישירות נ"ט על היישוב. לא מפנימים שיש פה עליית מדרגה ולא מחברים אחד לאחד.

"ואז אנחנו מקבלים את ההנחיה ההזויה החדשה: להגדיל את עובי הדלת בממ"ד. ופה אני חושבת שנפל לי האסימון. יורים עלינו ובמה אנחנו מתעסקים? בניואנסים על עובי הדלת"

"באותו היום רסיס חודר את הממ"ד בשדרות והורג את עידו אביגל בן החמש. שלושה חודשים בדיוק אחרי האירוע הזה נהרג לא רחוק מפה בראל חדריה־שמואלי. פעיל חמאס ירה בו ממרחק אפס. מבחינת הצבא זאת 'שגרת ההרתעה' הקבועה. אז חוסמים את צירי הגישה ליישוב שלנו בשעת חירום ואפשר להגיע הביתה רק דרך שבילי המילוט.

"ואז אנחנו מקבלים את ההנחיה ההזויה החדשה: להגדיל את עובי הדלת בממ"ד. במקום 18 מילימטר, 24. ואתה אומר רגע, שנייה, מה הולך פה?

"הרגע סיימתי את בניית הבית, אני מתקשרת לקבלן לשאול אם יחליף לי, הוא אומר, 'לא, יפעת, בשביל 24 מילימטר צריך תשתית אחרת, אני לא יכול לעשות לך את זה'. ופה אני חושבת שנפל לי האסימון. יורים עלינו ובמה אנחנו מתעסקים? בניואנסים על עובי הדלת".

הריסות על רקע מיגונית פגועה בנחל עוז, ספטמבר 2026 (צילום: אבנר הופשטיין)

אנחנו מתקדמים 200 מטר אל מגורי החיילים של נתיב העשרה. כאן הציב הצבא כוח קבוע שנועד להילחם במחבלים במקרה של חדירה. המגורים צופים אל בית חאנון. מרבית המושב נמצא מאחוריהם.

"בשבעה באוקטובר, ב־06:30 החיילים יצאו ורצו לעבר הגדר, כמו שנדרש מהם. את מה הם פספסו? את היישוב עצמו כמובן. המפקד שלהם הודיע להם שיש חדירה באזור מעבר ארז והם רצו לשם. הם חייבים לרדת לכיוון החממות שצמודות למעבר ארז, כי ככל הנראה משם ינסו המחבלים להגיע לנתיב העשרה.

"עכשיו תסתכל, מפה הם לא רואים את התנועה של המחבלים לכיוון היישוב. באותו הזמן מחבל חודר מהאוויר, הוא עולה לנקודה הגבוהה של היישוב ומתחיל להרוג את התושבים. אבל החיילים לא יודעים שיש מחבלים ביישוב, אין מי שיעדכן אותם ואין להם שום נקודת תצפית.

"לאחרונה בנו פה מחדש את מגורי החיילים שנהרסו בשבעה באוקטובר. נו, היית מצפה שילמדו לקח, לא? ובכן, תסתכל, אלה המגורים החדשים, אותה זווית"

"עד שהצבא נכנס כבר יש הרוגים רבים בפנים. והמחבלים יודעים היטב לאן החיילים אמורים לצפות ולאן לרוץ. הם אספו את המידע הזה במשך שנים.

"לאחרונה בנו פה מחדש את מגורי החיילים שנהרסו בשבעה באוקטובר. נו, היית מצפה שילמדו לקח, לא? ובכן, תסתכל, אלה המגורים החדשים, אותה זווית. אני צועקת על אנשי הצבא, 'תשימו לי את החיילים במקום הכי גבוה ביישוב, במרכז. תגידו לי מה אתם מטומטמים? איך הם יכולים לראות ככה מה קורה ביישוב?'"

תיעוד ההרס בנתיב העשרה אחרי טבח חמאס ב־7 באוקטובר, 17 בנובמבר 2023 (צילום: AP Photo/Leo Correa)

ומה הם עונים?
"מה היא מבינה. ובאמת אני מתקשה להבין: אני צריכה חיילים שישמרו לי על הבית, לא על השדות. איזה טירוף".

דצמבר 2021: "צה"ל עשה להם קונפטי"

במרכזו של "גן העשרים", לזכרם של עשרים נרצחי נתיב העשרה בשבעה באוקטובר, מתנוסס דגל ישראל השני בגובהו בעולם. ברוחות המסתוריות של ספטמבר הוא נמתח כמעט עד קצה גבולו בגאווה, וכל משב מותח את הבד בעוצמה ומפיק צליל חזק וגאה שנשמע למרחוק. המראה מהפנט.

כל עץ זית בגן הזה מספר סיפור נורא אחר. כל אנדרטה מחביאה הזדמנות שנגוזה. הנה טל קרן, שחגג יום הולדת 17 שבוע לפני הטבח ונרצח כשיצא בבוקר לדוג עם חבריו; והנה אריה ורותי אקוני, שנרצחו אחרי שבתם אור הגיעה למושב לבשר על אירוסיה לבן זוגה, ונאלצה לשמוע את אביה נורה בחוץ ולראות את אימה נרצחת בעקבותיו.

מהספסלים של הגן הזה אפשר להישיר מבט אל הכוכב הגדול של האירוע: ה־מכשול. אבי הקונספציה. בספרו "ביבי: סיפור חיי" התגאה נתניהו, רק שנה לפני הטבח, במכשול הזה ולקח עליו קרדיט מלא־מלא

והנה, לא רחוק משם, גלעד כפיר, שנרצח בגינת בית הוריה של בן שושן. הוא הצליח להגיע לשם ולהתחבא, נורה בידי מחבל שניסה לחדור אל הבית בזמן שאביה ואימה של בן שושן הסתתרו בממ"ד, זחל פצוע על השביל, וכשראשו כבר הציץ אל מחוץ לשער, חזר המחבל בריצה וירה בו למוות.

מהספסלים של הגן הזה אפשר להישיר מבט אל הכוכב הגדול של האירוע: ה־מכשול. אבי הקונספציה. בספרו "ביבי: סיפור חיי" התגאה נתניהו, רק שנה לפני הטבח, במכשול הזה ולקח עליו קרדיט מלא־מלא, מול אנשי הצבא צרי האופקים שהתנגדו:

"בכל הנוגע למנהרות, היה לישראל קלף מנצח נוסף. לאחר מבצע 'צוק איתן' הוריתי לקבינט לאשר בניית מחסום תת־קרקעי לאורך 70 הקילומטרים של גבולנו עם עזה. האמנתי שמכשול זה ישמש מגן יעיל נגד מנהרות תקיפה עתידיות.

שר הביטחון דאז בני גנץ בסיור לאורך גדר הגבול עם רצועת עזה סמוך למושב נתיב העשרה, במהלך אירוע לציון השלמת בניית המכשול המקיף את הרצועה, 7 בדצמבר 2021 (צילום: MENAHEM KAHANA / AFP)

"במטכ"ל התנגדו לפרויקט מטעמים תקציביים. כמו במקרה של גדר הגבול עם מצרים, עמדתי על דעתי. הקבינט דחה את התנגדות צה"ל ותיקצב את הפרויקט […] המכשול התת־קרקעי, מצויד בחיישנים מתוחכמים, פעל באופן מושלם במבצע 'שומר החומות' בעזה ב־2021. אף מנהרה לא חצתה את הגבול".

על החומה בנתיב העשרה התקיים בדצמבר 2021 "טקס חנוכת המכשול התת־קרקעי", בהשתתפות שר הביטחון בני גנץ, הרמטכ"ל אביב כוכבי ושורה של בכירי המערכת הביטחונית בעבר ובהווה. "הקימו אוהל אירועים גדול והזמינו את כל העולם ואשתו. חוץ מאיתנו התושבים, כמובן.

חולפים שבועיים, ומאחורי המכשול מזדקרת לה עמדת חמאס, תמירה ויפה – מגדל שמשקיף הרחק לעבר המרפסות של בן שושן וחבריה, מאוישת באנשי הארגון

"בערב אנחנו מקבלים את הסרטון, ואני מסתכלת עם אמנון בעלי על אלוף ערן אופיר (אז עדיין תת־אלוף, א"ה), מפקד המכשול, עומד ליד הגדר ויד ימין שלו פרוסה לצדדים, והוא מספר איך המכשול בנוי ומאילו חומרים, ומה צבע הבורג ומה העמידות של הבורג ועד כמה הבורג הזה והזה יכול לסבול פגיעה בקרקע.

"בקיצור, אני מבינה באותו ערב שאנחנו מספרים לאויב איך אפשר לפגוע לנו במכשול, או איך אפשר לעקוף את המכשול. ואני אומרת לאמנון, 'שמע, אני מרגישה לא נוח עם כל מה שמספרים פה'.

"והוא אומר לי, 'מה הבעיה יפעת, זה עבר צנזורה'. ואני אומרת לו, 'זאת הבעיה. שזה עבר צנזורה. כי אם אני הייתי מפרסמת פרטים כאלה היו מייד עוצרים אותי. אתה תראה, הם עוד יחכו לנו בסיבוב עם המידע הזה'".

עמדת "שמירה" של חמאס שנבנתה סמוך לנתיב העשרה, דצמבר 2021 (צילום: יפעת בן שושן)

חולפים שבועיים, ומאחורי המכשול מזדקרת לה עמדת חמאס, תמירה ויפה – מגדל שמשקיף הרחק לעבר המרפסות של בן שושן וחבריה. היא מאוישת באנשי הארגון, דגלים נתלים עליה, וכתובות היפסטריות מוזרות נצרבות על הבטון, כאילו מדובר בסאטיריקנים ממזרים ולא בארגון טרור רצחני.

"חבל ימית נתיב העשרה", נכתב שם בעברית, וגם "לחוץ לפלסטין בקרוב" בערבית. קשה לפענח את כוונת המשורר.

צה"ל לא שוקט על שמריו. הוא מתריע בפני אנשי חמאס, שממהרים לפנות את העמדה, ואז מעלה אפאצ'י לאוויר, שיורה טיל ומחסל את העמדה. או שבעצם, לא בדיוק. עוד באותו היום העמדה מוקמת מחדש, כאילו כלום, שחצנית ומתריסה אל מול המכשול המשוכלל והתושבים הנודניקים.

"לו זו הייתה תקיפה אנכית, טיל אנכי שיורד מלמעלה למטה, העמדה הייתה מושמדת", מדווחים ב"כאן 11". "אבל בצה"ל לא רצו לפגוע באנשי חמאס שנמצאים שם בבוטקה"

בן שושן וחבריה מזעיקים את התקשורת, שלועגת בעדינות לצבא החזק במזרח התיכון. צפייה בכתבות האלה היום, אל מול המכשול שכשל, מעלה תמיהות: איך ייתכן שהצבא הגדול ייצר נרטיב כה דלוח.

"לו זו הייתה תקיפה אנכית, טיל אנכי שיורד מלמעלה למטה, העמדה הייתה מושמדת", מדווחים ב"כאן 11". "אבל בצה"ל לא רצו לפגוע באנשי חמאס שנמצאים שם בבוטקה, במכולה שנמצאת ליד העמדה, ולכן השתמשו במסוק. המסוק משגר טיל אופקי ולכן העמדה הזאת רק ניזוקה ולא הושמדה".

אנשי חמאס נראים בעמדת תצפית ברצועת עזה, המשקיפה על נתיב העשרה. האתר הותקף בידי צה"ל שעות קודם לכן, 18 ביוני 2022 (צילום: באדיבות אמנון זיו)

גם בדיווח הזה תוהים מה צה"ל מפספס: "השאלה היותר מסקרנת היא איך עמדת שמירה, מגדל תצפית כמו שאנחנו רואים, הופך ברשתות החברתיות לסמל של ההרתעה הישראלית. וזה כמובן דוגמה נוספת לזירה של התודעה, למאמצי התודעה, שבה חמאס שוב מצליח לנצח.

"וכל זה בזמן שישראל, לפי פרסומים זרים, תוקפת מתקנים צבאיים באיראן, שדה תעופה אזרחי בדמשק, ואז פוף, הסמל התודעתי, ההרתעה הישראלית, פתאום עומדת למבחן על מגדל תצפית ליד מושב נתיב העשרה, כשבסוף מאזן הכוחות בינינו לבין חמאס ברור. ולפעמים עמדת שמירה היא רק עמדת שמירה".

ולדיווחים הללו משתדכת תגובה תמוהה של דובר צה"ל: "מדובר בעמדה שהוקמה לפני מספר חודשים. העמדה אינה צמודה לגדר ונמצאת כ־300 מטרים מקו הגבול. בינה לבין היישוב נמצא מכשול חדש ומערכות הגנה משמעותיות".

"במשך חודשים הסתכלנו על העמדה הזאת ולא הבנו: איזו שמירה? מה שמירה? על מי הם 'שומרים' בדיוק? איך צה"ל שכנע את עצמו שמדובר בעמדת שמירה?"

בן שושן עדיין מתפוצצת כשהיא נזכרת באירועים האלה: "צה"ל עשה להם קצת קונפטי, כדי לא לפגוע בהם חלילה, אבל לא הוריד להם את עמדת הברזל, כי 'לא רצו הסלמה', אתה מבין? במשך חודשים הסתכלנו על העמדה הזאת ולא הבנו: איזו שמירה? מה שמירה? על מי הם 'שומרים' בדיוק? איך צה"ל שכנע את עצמו שמדובר בעמדת שמירה?

"אנחנו הבנו מהר מאוד שזאת עמדת תצפית, הם מתבוננים עלינו ולומדים. משם הם ראו כל צעד ביישוב, כל תנועה, את המבנה, השבילים, היציאות והכניסות. תראה את התמונה הזאת שאמנון צילם, כאן הם משקמים את העמדה, באותו היום! צה"ל מפוצץ אותה ובערב היא שוב הוקמה. וכל הזמן הזה אומרים לנו 'חבר'ה תירגעו. זה לא סוף העולם. כולה עמדת חמאס'".

עמדת תצפית נוספת של חמאס מול נתיב העשרה, שנשלחה בזמן אמת לדברי יפעת בן שושן לאלוף פיקוד דרום דאז אליעזר טולדנו, שטען לדבריה כי אינו יודע במה מדובר (צילום: יפעת בן שושן)

זה מה שאמרו לכם?
"בפרטי אמרו לי דברים גרועים יותר. היו לי קשרים נורא טובים עם המפקדים בשטח, והרמתי טלפון לאחד המפקדים הבכירים. הוא אמר לי: 'תקשיבי, גם אנחנו לא אוהבים את זה. אבל עדיין אני מעדיף שהם יהיו מעל פני השטח מאשר מתחת לפני השטח, כי יש לי יותר שליטה על מה שהם עושים'.

"אוקיי, מה זה אומר? שעדיף שהם פה מעל השטח ולא במנהרות, כי במנהרות אנחנו לא יכולים לראות, אין לנו רנטגן. זאת הייתה התפיסה: שכל עוד חמאס מעל הקרקע, שיעשו מה שהם רוצים. ואת זה אמר לי בשיא הרצינות אלוף־משנה בשטח.

"שבוע אחר כך הגיע אחד הקצינים של האוגדה, והיה פה סיור, וקיבלתי הסבר צבאי מלומד ומדופלם, כזה שהשאיר אותי בשוק. מה שנאמר שם זה שמדובר בעמדה שהיא בסופו של דבר טובה לישראל. למה? כי הם בעצם רק יושבים פה, נכון? הרי הם לא יורים עלינו, אין להם כוונות ירי, הם סתם חמושים. ועם הגישה הזאת נאלצנו להשלים".

"זאת הייתה התפיסה: שכל עוד חמאס מעל הקרקע, שיעשו מה שהם רוצים. ואת זה אמר לי בשיא הרצינות אלוף־משנה בשטח"

ספטמבר 2023: "הופה, הם מתאמנים עלינו"

מכאן והלאה משתרעים שנה ועשרה חודשים של שקט מופתי. בדיוק כפי שהצבא צפה: חמאס לא רואה את ישראל בין הכוונות. ההרתעה עובדת פרפקט, עמדות התצפית משדרות שלווה סטואית. אבל בשטח קורים דברים אחרים לגמרי – והם גלויים לכל עין.

ב־6 בינואר 2021, ימים ספורים אחרי הפגיעה־שלא־הייתה בנקודת התצפית, הקשב גידה כותב לבן שושן: "לפני יומיים חמאס עשה תרגיל מלחמה שבו יורים רקטות על העוטף, פושטים על הגזרה שלכם מעבר לקו, יורים טילי נ"ט ורקטות על תל אביב. הם דימו גם פשיטות של צה"ל מהים ותקיפות של חיל האוויר".

אתר ההנצחה לנרצחי טבח 7 באוקטובר במתחם תחנת משטרת שדרות לשעבר, 14 ביולי 2026 (צילום: ליאור מזרחי/פלאש90)

בן שושן מזנקת מרבצה: "הופה", היא עונה לו. "מתאמנים עלינו". בהתכתבות אחרת מאותם ימים מתאר גידה בפירוט מצמרר מגה־תרגיל חמאסי רב־כוחות, שלב אחר שלב. מעין מגרש משחקים טרוריסטי מחריד, מהסוג שפעם נשמע כמו פנטזיה מופרעת.

ההבדל האירוני היחיד בינו לבין המציאות שתתרחש בשבעה באוקטובר הוא שבתרגיל של חמאס המחבלים לפחות זוכים להתנגדות כלשהי מצד צבא ההגנה לישראל, שמחכה להם מעבר לגדר. אפילו הם לא מאמינים באותו הזמן שהכוחות שלנו יהיו כה רדומים.

"אתמול ערך חמאס אימונים שבמסגרתם כוח קומנדו שלהם פושט על הבסיס הצבאי בזיקים, כשמחבלי החמאס מבצעים ירי RPG במהלכו נפגעים חיילים שמפונים על ידי מסוק לבית החולים. במקביל, ירי רקטי לעבר קריית מלאכי עם פגיעות מדויקות בבתים ויש נפגעים.

"שנה ועשרה חודשים הם ישבו בעמדות התצפית שבנו – אותן 'עמדות שמירה' כביכול – ולא קרה כלום", אומרת בן שושן. "ואף אחד לא חשב שאולי זה לא נורמלי, שהשקט הזה הוא לא סביר"

"כמו כן, גל שיגורי רקטות לעבר העוטף. בנחל עוז חילופי ירי מול חיילי צה"ל. הרוגים בקרב 'החזירים בני ציון'. מסוק מסייע לכוחות צה"ל בתקרית. המחבלים פוגעים בירי טיל בספינת חיל הים ממרחק שלושה מייל. הספינה עולה באש, יש נפגעים בקרב חיילי צה"ל".

"שנה ועשרה חודשים הם ישבו בעמדות התצפית שבנו – אותן 'עמדות שמירה' כביכול – ולא קרה כלום", אומרת בן שושן. "ואף אחד לא חשב שאולי זה לא נורמלי, שהשקט הזה הוא לא סביר. שהם לא ירו אפילו פעם אחת, אפילו בטעות נגיד. בצה"ל ראו בזה הצלחה, לא סימן מטריד, לא שקט לפני הסערה".

מבט על ההרס בעזה מכיוון ישראל, ספטמבר 2026 (צילום: אבנר הופשטיין)

ב־29 בספטמבר 2023, שבוע לפני הטבח, כבר היה יכול להתרחש נובה קטן בנתיב העשרה. ולא היה צריך אפילו לפלוש. 200 בני נוער מהיישוב התעוררו בהפתעה בחצות והשתתפו ב"לילה לבן" שארגנו להם המבוגרים לכבוד תחילת שנת הלימודים. הפעילות כולה התקיימה מול עינו הפקוחה של חמאס, מאות מטרים בודדים מהעמדה הצופה אל הרחבה שמעבר למכשול.

"לו רצו, הם יכלו לפגוע בנערים ובנערות אחד אחד אפילו בלי משקפת. פשוט לטווח. עשינו תיאום לאירוע, והצבא אישר אותו בלי להניד עפעף. מבחינתו, לא היו סיכונים, אין התרעות, לא צריך להיזהר.

"עכשיו תראה, אפילו את הגן הזה עם העצים לא היה פה. הכול חשוף, מול העיניים המלוכלכות של חמאס, וזה נראה להם כאילו בסדר, הם לא חושבים לרגע אולי לומר, 'חבר'ה את האירוע הזה כדאי שתיקחו למקום אחר'".

"אני היום יודעת לנתח את הגזלייטינג. ההסבר המלומד שהעמדה הזאת טובה לישראל, התיאוריה שחמאס דווקא מגן עלינו. שאם נורית רקטה על נתיב העשרה – היא של הג'יהאד. אנחנו מאוד טובים באבחנות האלה"

כי חמאס לא נחשב איום. בשלב הזה ניצחנו אותו.
"אני היום יודעת לנתח את הגזלייטינג. ההסבר המלומד שהעמדה הזאת טובה לישראל, המלחמות בין חמאס לג'יהאד שאנחנו משכנעים את עצמנו שמשרתות אותנו, התיאוריה שחמאס דווקא מגן עלינו. שאם נורית רקטה על נתיב העשרה – היא של הג'יהאד ולא של חמאס. אנחנו מאוד טובים באבחנות הכירורגיות האלה".

6 באוקטובר 23': "הוא לא רוצה יותר לדבר עם יהודים"

אנחנו חולפים על פני המבנה התעשייתי החדש והמרשים של קיבוץ מפלסים, שנחנך בספטמבר. על חזיתו הוטבעה הכתובת "בנגב ייבחן עם ישראל" של דוד בן־גוריון. צידי הכביש זרועים בעשרות פינות זיכרון, גל־עד לכל נרצח, לכל נאנסת; מסה אדירה של הנצחה אישית עם דגל, אבן ושיר. כמו ברמת הגולן, רק עם אזרחים.

מבט על מעבר ארז, ספטמבר 2026 (צילום: אבנר הופשטיין)

במעבר ארז הזמן קפא על שמריו. חניון הפועלים שומם, מכונת השקילה דוממת. הזנחה בכל פינה. עמדות התצפית מחוררות מירי, ואיש לא טרח להחליף את השלט בכניסה לבסיס, שהאותיות נופלות ממנו כמו קשיש חסר שיניים. "תראה, ככה אנחנו נראים פה", מפטירה בן שושן. "לא צילמתי מפה מאז חודש ינואר. הם לא החליפו פה כלום!"

גם המקום הזה הוא גל־עד, אנדרטה לא מפוארת לתקופה שבה היו חולפים פה אלפי פועלים מדי יום, עוברים סריקה ונכנסים פנימה אל מקומות העבודה הישראליים – ולמה שהתברר גם כמפעל ריגול עצום. עכשיו אין פה נפש חיה: לא שומר, לא פועל. כל המאחז האזרחי הזה נטוש, ממתין בשלמותו, ללא תחזוקה מינימלית, ליום שבו אולי יחליטו שוב להעביר מפה משאיות.

נדמה שהמקום החי ביותר בכל המתחם הוא פינת ההנצחה לדרור חנין מבית אריה, ההרוג הראשון ב"צוק איתן", שהגיע לחלק חבילות לחיילים וספג פגיעה ישירה מפצמ"ר. יום לפני הטבח, יום שישי האחרון של אשליית החיים השפויים, בן שושן עברה פה, עמדה ושאלה: למה?

"ראיתי שני דברים שהורידו לי את הלב. אחד, שבלון התצפית היה למטה. הדבר השני שראיתי והיה לי מאוד מוזר, שבאחת בצוהריים המעבר היה ריק מאדם, וזה לא הגיוני כי ביום שישי בדרך כלל המעבר פתוח עד 14:30"

"ראיתי שני דברים שהורידו לי את הלב. אחד, שבלון התצפית היה למטה. שאלתי את מי שהיה איתי באוטו, 'תגיד, למה בלון התצפית הורד?' לאף אחד לא הייתה תשובה משכנעת.

"והדבר השני שראיתי והיה לי מאוד מוזר, שבאחת בצוהריים המעבר היה ריק מאדם, וזה לא הגיוני כי ביום שישי בדרך כלל המעבר פתוח עד 14:00–14:30. ופתאום, ב־13:00, שממה. ואני אומרת לעצמי, 'ואי, מה קרה שעברו חזרה מוקדם כל כך?'"

מעבר ארז, 4 בינואר 2024 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

היא מצביעה על סניף בית הקפה הסמוך בגלובוס סנטר. "כאן עבד פועל בשם זיאד מבית לאהיא. הוא נהג לשמור בשבתות על בית הקפה הסגור, ובמקביל לעבוד בבי־בי־בי שפתוח בשבת. הבעלים גידל אותו כאחד משלו. 'הוא כמו בן שלי', היה נוהג לומר. 'שמונה שנים עבד אצלי והיה נכנס אלינו הביתה חופשי'.

"באותו יום שישי ביקש ממנו להישאר עד 13:30 לקראת החג, אבל זיאד סירב בתוקף: 'אני ב־11 במעבר, לא מעניין אותי. נועם, אני לא נשאר פה מעבר ל־11'. ונועם לא הבין, ניסה להסביר לו שזה ערב חג וצריך אותו, אבל זיאד נהיה ממש לחוץ וכועס, ונועם לא הבין למה.

"בשבת בבוקר, נאיבי שכמותו, אחד הדברים הראשונים שהבעלים עשה היה להתקשר לזיאד, לשאול אותו אם הוא בסדר. עד כדי כך היינו עיוורים. מישהי ענתה במקומו לטלפון ואמרה, 'זיאד לא רוצה יותר לדבר עם יהודים' – וזהו. מוזר שאף אחד לא התרגש מזה שכולם פתאום חוזרים לרצועה מוקדם".

"בשבת בבוקר, נאיבי שכמותו, אחד הדברים הראשונים שהבעלים עשה היה להתקשר לזיאד, לשאול אותו אם הוא בסדר. עד כדי כך היינו עיוורים. מישהי ענתה לטלפון ואמרה, 'זיאד לא רוצה יותר לדבר עם יהודים' – וזהו"

19 בספטמבר 26': "חמאס קולט שאפשר שוב לתמרן אותנו"

אנחנו מדרימים עכשיו כמעט עד קצה גבול היכולת ומגיעים לבסיס האמריקאי שהתרומם ליד יתד. מבעד לגדרות ניבטת אמריקה: טורים מסודרים פלס של קומנדקרים, ג'יפים מתוקתקים, מגדל שמירה מדוגם, וחייל אמריקאי שרץ בלי חולצה לאורך הגדר ונראה כמו שחקן הוליוודי באודישן לתפקיד משנה ב"משימה בלתי אפשרית".

כשאנחנו מצלמים, השומר נועץ בנו מבט מקפיא דם שמזכיר מפגש עם שוטרים בארה"ב, אלה שעוצרים אותך בצד הדרך ומבהירים לך שאם תוריד את הידיים מההגה בלי אישור, הם יכולים לדפוק לך כדור בלי למצמץ.

בסיס אמריקאי ליד יתד, ספטמבר 2026 (צילום: אבנר הופשטיין)

האם הבסיס הזה הוא מרכיב בקונספציה של העתיד? ישי ספז – חבר כיתת הכוננות של יתד, שלחמה בגבורה בשבעה באוקטובר והדפה, יחד עם צוות החירום היישובי, שלוש חוליות מחבלים שפלשו למושב – פוגש אותנו בצומת ובהחלט חושב שכן.

ספז הוא לכאורה מתחרה של בן שושן, ועושה כמוה סיורים באזור, אבל בין השניים שוררת אחוות קונספטואלים ופרגון של מי שראו את השחורות ושרדו לספר. הוא סבור שהבסיס האמריקאי הזה, שהוקם כחיל חלוץ לקראת תפיסת הרצועה בידי כוחות בינלאומיים, הוא עוד דוגמה לחצי עבודה שתסייע לחמאס ולא תשיג את המטרה המקורית.

"אנחנו תמיד משחקים בנדמה לי", אומר ספז. "המוצב הזה הוא הבסיס לכוח ייצוב בינלאומי (ISF), שאמור לכלול כעשרת אלפים שוטרים ערבים שהוכשרו במצרים ובירדן, ומעליהם כוח אבטחה בינלאומי. האמריקאים בונים את התשתית הלוגיסטית, ויש כאן כ־150 חיילים אמריקאים.

"בפועל חמאס עדיין שולט באוכלוסייה ובכסף, כ־300 מיליון שקל בחודש ממשאיות. ולכן הסיכוי שהפיילוט של התוכנית יעבוד, והאוכלוסייה תעבור לאזור השיקום, קלוש"

"טראמפ העניק דחייה לנתניהו עד אחרי הבחירות, אבל בפועל שלב השיקום של עזה כבר התחיל. ההכנות הלוגיסטיות מתבצעות כדי ללחוץ על הכפתור מייד אחרי הבחירות. את זה לא מספרים לציבור".

מה רע בזה? הגיע הזמן, לא?
"אין לי בעיה, אם מנקים מטרור. אבל הקאץ' הוא שהבסיס המשפטי בהסכם 20 הנקודות מתיר שיקום באזורים 'נקיים מטרור' גם בלי פירוק חמאס. בפועל חמאס עדיין שולט באוכלוסייה ובכסף, כ־300 מיליון שקל בחודש ממשאיות. ולכן הסיכוי שהפיילוט של התוכנית יעבוד, והאוכלוסייה תעבור לאזור השיקום, קלוש.

ישי ספז, חבר כיתת הכוננות של יתד, משוחח עם יפעת בן שושן, ספטמבר 2026 (צילום: אבנר הופשטיין)

"בינתיים, חמאס שולט היום בכל השלטון העזתי ברצועת עזה. הוא שולט בצד האזרחי ב־25 הרשויות על מלא. כל הרשויות חזרו לפעול, מלבד רפיח. הם אחראים על השטח ומשקמים באותה הדרך את התשתיות למנהרות שקיימות שם, הדברים קורים ומתקדמים. אין סטטוס קוו".

לטענתו של ספז, שוב חמאס קולט שאפשר לתמרן אותנו. "חמאס קורא את ההסכם ומבין שיש שיקום בלי פירוק, ולכן אין לו תמריץ להתפרק. המנוף היחיד שנותר לישראל הוא להתנות את השיקום בפירוק נשק. אבל בהסכם אין סעיף, דדליין או מנדט לפירוק בכוח, ולא נקבע מה קורה אם חמאס לא מתפרק, בניגוד להסכם".

אז זאת הקונספציה החדשה?
"בהחלט. הקו הצהוב חוזר על הטעות משבעה באוקטובר: הסתמכות על קו הגנה במקום טיפול באויב שמעבר לגדר. כמה זמן אנחנו חושבים שנצליח להחזיק שלוש אוגדות בעזה בלי פעולות התקפיות? גם המחסום החדש 'נשחק', וחדירות של מחבלים למוצבים נתפסות כבדיקות ערנות.

"הקו הצהוב חוזר על הטעות משבעה באוקטובר: הסתמכות על קו הגנה במקום טיפול באויב שמעבר לגדר. כמה זמן אנחנו חושבים שנצליח להחזיק שלוש אוגדות בעזה בלי פעולות התקפיות?"

"אנחנו חוזרים בהדרגה לקונספציה של 'הכול עובר דרך חמאס'. כאילו כבר שכחנו שהסעיף הראשון במסקנות התחקיר אומר: לעולם לא לתת לאויב להתבסס מעבר לגדר. היום אנחנו לוקחים את הקו הצהוב כהישג. כבר שכחנו את הלקח שלמדנו משבעה באוקטובר: קו הגנה הוא לא רלוונטי, הוא לעולם ייפרץ".

אז מה אתה מציע?
"לכתוב בהסכם במפורש שאם חמאס לא מתפרק, ישראל רשאית להיכנס ולפרק אותו בכוח. אני מוכן לקנות את הסכם טראמפ, אבל אני צריך אפשרות שעל כל מחבל כזה שנכנס פנימה, אני נכנס פנימה, הורס שכונה, מוריד כפר, כובש עוד שטח, דוחק את הקו הצהוב. ותכניס את זה להסכם".

דגל ישראל הגדול בארץ ב"גן העשרים", אתר ההנצחה לזכרם של הנרצחים באסון השבעה באוקטובר בקיבוץ נתיב העשרה, 6 באוקטובר 2024 (צילום: שלום ירושלמי)

כמה שבועות לפני הטבח פורסם באתר הרשמי של צה"ל מידע קריטי בדיעבד על סדרי הכוחות של הצבא. מתברר שחיילי צה"ל יצאו ל"חופשה מרוכזת" בסוכות. יופי של אינפורמציה גלויה שלא דורשת שום מודיעין, רק קליק בעכבר.

אנחנו חוצים את הגבול הבלתי נראה של פעם, זה שחובק את המחפורות שהוקמו כדי לבצר את נחל עוז ואת הבטונדות שנעלמו. מולנו הזווית הקיצונית של מה שהיה פעם בית חאנון והיום הוא מזבלה אחת גדולה של הריסות. בקו האופק – הבניינים הצפוניים של עזה. ביניהם מזדקרים מוצבי "המטאור".

"אני מוכן לקנות את הסכם טראמפ, אבל אני צריך אפשרות שעל כל מחבל כזה שנכנס פנימה, אני נכנס פנימה, הורס שכונה, מוריד כפר, כובש עוד שטח, דוחק את הקו הצהוב. ותכניס את זה להסכם"

אנחנו חולפים על פני שרידי הקרב שהתחולל פה, והנה אנחנו בפנים, ברצועה. או במה שהיה פעם הרצועה ועכשיו נמצא צפונית לקו הצהוב. עכשיו אפשר לדמיין איך, למרות כל המכשולים, חדרו בדיוק מכאן אל נחל עוז באותו בוקר.

חזרה לנתיב העשרה. בחצר בית העץ השרוף כליל של בלהה ויעקובי ינון ז"ל עדיין מוצבות מסביב עבודות האומנות שלה, שורה של פסלים ופסיפסים. הבית עצמו נשרף עד היסודות, אז הילדים טרחו וכתבו על הרצפה המיותמת איפה היה כל חדר.

הבית השרוף של בלהה ויעקובי ינון ז"ל בנתיב העשרה, ספטמבר 2026 (צילום: אבנר הופשטיין)

על המיגונית השרופה הם תלו את המזוודה שבלהה נשאה עימה מהפגנה להפגנה נגד השלטון. "נתניהו – קח ולך!" נכתב עליה בצבע צהוב, ובאדום: "פנוי להובלה".