סופיה קופולה, בת לשושלת המלכותית של הוליווד, החלה את דרכה הקולנועית כתינוקת בסרט שביים אביה פרנסיס פורד קופולה. הופעת הבכורה שלה הייתה בסרט הפשע האפי זוכה האוסקר "הסנדק", אבל היא כמובן לא זוכרת אותה.

היא כן זוכרת הופעה טראומתית יותר ב"הסנדק, חלק שלישי", שאביה ליהק אותה לגלם בו את בתו של דון קורליאונה המזדקן (אל פאצ'ינו). זה לא היה מבחירה: השחקנית המקורית, וינונה ריידר, לקתה בהתמוטטות עצבים והיה צורך בהחלפה מהירה. הופעתה של קופולה ספגה ביקורת קשה, ואביה הואשם בנפוטיזם.

במובנים רבים, "החוויה האיומה" הזאת גרמה לה להתמקד בעבודה שמאחורי המצלמות. סרטה הראשון כבמאית היה דרמת ההתבגרות "חמש ילדות יפות", שהוקרן בבכורה בפסטיבל קאן ב-1999. ב-2004 היא זכתה באוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר עבור הדרמה-קומדיה הקודרת "אבודים בטוקיו", בכיכובם של ביל מארי וסקרלט ג'והנסון. היא הייתה הבמאית האישה השלישית בהיסטוריה של הפרס שהייתה מועמדת בקטגוריה הזאת, אחרי לינה ורטמילר האיטלקייה ב-1977 ("שבע היפהפיות") וג'יין קמפיון ("הפסנתר") ב-1994.

ב-2006, לאחר גיחה קצרה לסרט אולפנים עתיר תקציב, הדרמה ההיסטורית "מארי אנטואנט" בכיכובה של קירסטן דאנסט, היא חזרה לקולנוע העצמאי.

ב-2010, בזכות הדרמה "אי שם", קופולה הייתה לאישה האמריקאית הראשונה (והקולנוענית האמריקאית הרביעית) שזכתה בפרס אריה הזהב, הפרס הראשון בפסטיבל ונציה. בפסטיבל קאן ב-2017 הפכה לאישה השנייה בהיסטוריה של הפסטיבל שזכתה בפרס הבימוי הטוב ביותר עבור המערבון "הפיתוי". ועכשיו מגיע סרטה השביעי, "על הסלעים", שציוות אותה שוב עם השחקן ביל מארי.

"הרעיון ההתחלתי שלי היה סיפור על משפחה וילדים צעירים, ואיך מערכות היחסים שלך מושפעות מההורים שלך ואיך יחסים עם גברים צבועים ביחסים שלך עם אבא שלך. סקרן אותי להסתכל על כל הדינמיקות האלה. וגם תחושת המשבר הזאת כשיש לך ילדים קטנים ואת צריכה להמציא מחדש, איך את הולכת להיות גם אימא וגם אמנית", היא אומרת בראיון אישי נרחב.

כסיפור אינטימי על הקשר הסבוך בין אב (ביל מארי) לבתו (רשידה ג'ונס), הסרט הוא ללא ספק אישי, אבל האם הוא אוטוביוגרפי? "כן ולא", אומרת קופולה, "יש בו בהחלט חלקים שבאו מאבא שלי, הקרבה המיוחדת בקשר בין אב לבת, איך שבהמשך אין לך קשר כזה עם שום גבר אחר בחייך, אפילו לא עם בעלך".

הסרט הוא ללא ספק אישי, אבל האם הוא אוטוביוגרפי? "כן ולא. יש בו בהחלט חלקים שבאו מאבא שלי, הקרבה המיוחדת בקשר בין אב לבת, איך שבהמשך אין לך קשר כזה עם שום גבר אחר בחייך, אפילו לא עם בעלך"

היא מרחיבה: "תמיד שוחחתי עם אבי כשפגשתי בחור שמצא חן בעיניי, רציתי להבין את נקודת המבט הגברית. אבל אני זוכרת שכילדה, היה לו חבר שהיה טייס מסוק, היינו בלוס אנג'לס והוא ניסה לנחות במגרש החניה של דיסנילנד והגיעו המאבטחים של הפארק. זה אחד הזיכרונות החזקים האלה. אבל אבי הוא לא כמו האנשים האלה שמחלצים את עצמם ממצבים באמצעות דיבורים. זה קצת ביל וגברים אחרים מהדור ההוא. הדמות של סוחר האמנות הנהנתן והעליז מבוססת על חברים של אבא שלי. זאת דמות בדיונית שהומצאה בהשראת אנשים שונים".

קופולה אומרת לי שבניגוד לעלילת הסרט, היא מעולם לא ביצעה מעקבים עם אביה: "זאת לא אני! יש לי חברה שריגלה (עם אביה) אחרי בעלה והם התחבאו בשיחים. אביה היה אדם נהנתן, והוא ריגל אחרי בעלה כי הוא האמין שכל הגברים הם כמוהו. ואני חשבתי, 'אוי אלוהים, אני אשמח לעשות על זה סרט"'.

קטע מהסרט "על הסלעים", On the Rocks (צילום: יח"צ, באמצעות IMDB)

איחוד מחודש עם ביל מארי

הפרט המעניין ביותר בסרט – שגם משמש לשיווקו – הוא האיחוד עם מארי. "הפעם היה קל יותר להשיג את ביל מהפעם הראשונה שעבדתי איתו, כי כבר הכרנו. ביקשתי ממנו להשתתף בהקראות של התסריט והוא היה פתוח לזה והראה בי אמון. זאת הייתה דמות כיפית לגלם, אז אני מאוד שמחה שהוא הצטרף. זה היה נהדר לעבוד איתו שוב, בייחוד עכשיו שאני כבר מכירה אותו. ביל תמיד מביא איתו לסט כל כך הרבה אנרגיה, קסם טהור, שזה נהיה מידבק", היא אומרת.

על הליהוק של ג'ונס – שאביה שחור ואמה הייתה יהודייה – היא מספרת, כי "רשידה עשתה הרבה קומדיות, וחשבתי שתמיד היה בה צד רגיש ועמוק שיכול להיות מעניין. זה גם עזר שיש לה דמות אב חזקה (אביה הוא המוזיקאי קווינסי ג'ונס), אז ידעתי שהיא תוכל להתחבר למערכת היחסים הזאת (צוחקת).

"צילמנו סרט לחג המולד עם ביל לפני כמה שנים, וכשראיתי אותו ואת רשידה עושים סצנה ביחד, פשוט הרגשתי שיש ביניהם כימיה נחמדה והבנה".

הזוג בסרט נועד לשקף את "העיר ניו יורק שכולנו אוהבים. רציתי לעבוד עם רשידה, פשוט חשבתי על המשפחה שסביבה ומי תגלם את אמה, אז ליהקתי את אלבה צ'ין, שהייתה דוגמנית בשנות ה-70 והיא ממוצא אסיאתי ושחור. יכולתי לדמיין אותה עם גבר כמו ביל. בחנו שחקנים שונים לתפקיד הבעל, וממש אהבתי את מרלון ויינס, שיש לו כל כך הרבה אישיות. חשבתי שהדמות קצת אטומה, אבל מרלון הביא לתוכה כל כך הרבה חיים וקסם אישי, והזיווג הזה יצא מושך למדי.

"זה תמיד כיף שביל על הסט, כי אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה, הוא כל כך לא צפוי. זה היה ככה במיוחד ברחובות ניו יורק, כשאנשים צעקו, 'היי, ביל'. כולם מכירים אותו. באותה סצנה הוא נהג במכונית באמת, והוא אמר לי, 'קפצי פנימה', ופשוט נסענו סביב סוהו, מחוץ לאזור הצילומים. זה היה כזה 'דבר כיפי של ביל' לעשות. הוא כזה קול, הוא תמיד מחפש הפתעות ברגעים ספציפיים כאלה".

אחד הדברים המהנים בסרט הוא לשמוע את מארי שר: "ביל אוהב לשיר", אומרת קופולה, "ואני תמיד אוהבת שהוא שר, אז זה היה מרגש כשגרמתי לו לשיר לראשונה ב'אבודים בטוקיו'. כשהייתי ילדה, אני זוכרת שהייתה לו דמות של זמר טרקלין שאהבתי ב'סאטרדיי נייט לייב', אז חשבתי, 'אוי, צריך לכתוב רגע שהוא ישיר בו', הוא סוג הטיפוס שיבוא וישיר לכולם, לא כמוני. ביקשתי ממנו להכין שיר למקסיקו עם פול שאפר, והוא אמר לי איזה שיר זה יהיה, אבל לא שמעתי אותו עד שצילמנו. הוא ביצע אותו לראשונה על הסט, וזה היה רענן וכיפי".

פרנסיס פורד קופולה נושא את סופיה בת ה-8 על כתפיו בפסטיבל קאן, 1979 (צילום: AP Photo/Jean-Jacques Levy)

בת לאב מפורסם מאוד

קופולה מרגישה שהאישיות שלה עוצבה על ידי שני הוריה: "אני יכולה לראות בעצמי צדדים שקיבלתי מאמי (אלינור קופולה, גם היא אשת קולנוע) ומאבי. אמא היא האדם המתבונן שיורד לפרטים, וקיבלתי את זה ממנה. ומאבי, שהוא מאוד עקשן, קיבלתי את העקשנות שלי, שהיא דבר מועיל כשעושים סרט. רק לראות את אבא שלי עושה סרטים ולא מוכן לקבל תשובה שלילית, זה היווה השראה בשבילי לראות את הדוגמה הזאת של עבודה תחת כל מיני סוגים של משברים.

"לא באמת התייעצתי עם אבי. יותר שאלתי אותו מה הוא חושב על מערכות יחסים ועל ההבדלים בין גברים לנשים. רציתי לשמוע את נקודת המבט שלו ושל גברים בגילו, ולחקור את החלוקה בין מגדרים בדור הזה. איני יודעת אם זה עניין של נשים וגברים, אבל הורים מהדור שלי כל כך פוחדים לעשות שגיאות או לגרום טראומה לילדיהם. הדור של הוריי היה הרבה יותר רגוע לגבי דברים (צוחקת)".

"לא באמת התייעצתי עם אבי. יותר שאלתי אותו מה הוא חושב על מערכות יחסים ועל ההבדלים בין גברים לנשים. רציתי לשמוע את נקודת המבט שלו ושל גברים בגילו, ולחקור את החלוקה בין מגדרים בדור הזה"

היא הופתעה כשתפסה את אביה צופה בסדרה "שובר שורות" עם שתי בנותיה (רומי וקסימה): "זה היה רגע מצחיק כשהוא צפה בזה עם בת ה-6 שלי והוא אמר, 'אה, זאת סדרה טובה והיא אהבה את זה'. הוא חשב שזה בסדר בשביל ילדה קטנה. אבל הוא לא הראה לה את 'אפוקליפסה עכשיו' (סרטו שלו על מלחמת וייטנאם). בתקופת הסגר הזאת, הוא הראה להן יצירות קולנועיות גדולות, כמו 'שיר אשיר בגשם' ו'מטריות שרבורג' של ז'ק דמי. הוא הראה להן סרטים קלסיים נהדרים שהוא אהב – 'שובר שורות' היה רק מקרה חד-פעמי וסיפור מצחיק".

היא אומרת שהתהילה של אביה מעולם לא הטרידה אותה. "כשאת גדלה עם מישהו כמו אבא שלי, זה כל מה שאת מכירה, אז אף פעם לא ממש חשבתי על זה. קיבלתי זאת כמובן מאליו. אני לא זוכרת את הרגע הספציפי שבו הבנתי את זה, אבל גדלתי בעיר קטנה בנאפה ואלי, והוא היה שם היחיד בעסקי הקולנוע. אף אחד מההורים של חברים לא עסק בכך, אז ידעתי שאנחנו 'קצת שונים ומוזרים'.

"אני אסירת תודה על כך שההורים שלי גידלו אותנו בעיר קטנה, שבה הכרנו את כולם וקיבלו אותנו כחלק מהקהילה. כשיצאנו מהמעגל הזה, היו לי כמה מפגשים בלתי שגרתיים. אבל הרגשתי בת מזל שזכיתי להיות באתרי צילומים מאז שהייתי קטנה, מפני שזה תמיד היה קסום להסתכל מה הם עושים, איך קבוצה של מבוגרים מעניינים עובדת יחד כדי ליצור משהו מיוחד וגדול מהם".

פרנסיס פורד קופולה, עם בתו סופיה, אשתו אלינור ובנו רומן, 2007 (צילום: AP Photo/Riccardo De Luca)

לכתוב ולדאוג

"תמיד קשה לי יותר לכתוב תסריט מאשר לעבד משהו קיים. 'על הסלעים' היה מאתגר מפני שמעולם לא כתבתי הרבה דיאלוגים. ניסיתי לעשות סרט שיותר מבוסס עליהם, וזה היה לי חדש. כשאני עושה משהו חדש זה תמיד מפחיד. אני לרוב מתחילה בביסוס הלך הרוח של היצירה. רציתי לבנות את סיפור החברות בין אב לבת לאט, ולהביא קצת מסתורין כדי שההרפתקה שלהם תהיה אמינה.

"התחלתי בכתיבת רעיונות קטנים לסצנות בודדות, ואז רקמתי אותן יחד. רציתי שהסרט יהיה נוגע וגם מצחיק. עבורי, 'על הסלעים' שייך למסורת הזן של קומדיות מטורפות, כמו 'האמת האיומה' (הסרט מ-1937 שהפך את קרי גרנט לכוכב)".

אחרי שני עשורים, היא עדיין דואגת הרבה: "לוקח כמה שנים לעשות סרט, אז אני דואגת, 'האם זה יהיה טוב או איום ונורא? האם ישנאו את זה?'. ב'על הסלעים' ניסיתי להיות יותר חמודה ופגיעה, אבל אז חששתי שזה יהיה נדוש. התהליך הוא תמיד מפחיד, וזה חשוב שאנשים יבינו מה את מנסה להביע. אנו עושים סרטים כדי לתקשר עם אנשים, אז זה נותן סיפוק כשאנשים מתחברים למה שאת חושבת ובדרך שהתכוונת לזה; סרטים עלולים להיות לא מובנים בקלות".

מאחורי הקלעים של הסרט On the Rocks, "על הסלעים" (צילום: יח"צ, באמצעות IMDB)

להיות אישה יוצרת ואם מסורה

"החברה מפעילה היום לחץ כבד על נשים להיות אימא מצוינת, בשלנית מצוינת, מושכת ובכושר, עם גזרה חטובה. יש לחץ רב לעשות זאת טוב ועד הסוף. החברות שלי ואני מרגישות את הניצול ואת הלחץ האלה, שאני חושבת שהם ייחודיים לדור שלנו. אולי זה התחיל לפני כן, אבל אנחנו מדברות על זה, זה משהו שמעסיק אותנו. אני מרגישה שאני אדם מצליח, אך עדיין יש לי רגעי פגיעות, בייחוד מאז שילדתי את הבנות. זה שינוי גדול מאוד בשביל כל הורה, אבל בעיקר בשביל נשים. איך את מוצאת את הזהות שלך בכל התפקידים השונים האלה כאדם יצירתי?"

"אני מרגישה שאני אדם מצליח, אך עדיין יש לי רגעי פגיעות, בייחוד מאז שילדתי. זה שינוי גדול מאוד בשביל כל הורה, אבל בעיקר בשביל נשים. איך את מוצאת את הזהות שלך בכל התפקידים השונים האלה כאדם יצירתי?"

האם את חושבת שגברים יחושו אי פעם מסופקים עם אישה אחת?

"אני לא יודעת, אבל אני שמחה להיות עם בן הזוג שלי (תומס מארס הצרפתי), ומקווה שזה ימשיך להיות מספק לשנינו. יש סוגים שונים של גברים, חלק מהם מסוגלים להתחייב לאישה אחת וחלק אוהבים להיות עם סוגים שונים של נשים".

היא מודה שיש לה עם אביה "לא מעט רגעים קשים של אי-הבנות, אבל אז, בשיחה אחת, אנו מסוגלים לתקן אותן". היא טרם ראתה את הגרסה החדשה של "הסנדק, חלק שלישי", "אבל הגרסה שראיתי הייתה יותר אמוציונלית והסיפור היה יותר ברור, היה קל יותר לעקוב אחריו. עדיין קשה לי לראות את עצמי על המסך, אבל אני חושבת שהעריכה החדשה הזאת מצליחה מאוד לקלוע לכוונה המקורית של אבא שלי. אבא שלי מאוד מרוצה ממנה, וזה כל מה שחשוב.

"עדיין קשה לי לראות את עצמי על המסך, אבל אני חושבת שהעריכה החדשה של 'הסנדק שלוש' מצליחה מאוד לקלוע לכוונה המקורית של אבא שלי. אבא שלי מאוד מרוצה ממנה, וזה כל מה שחשוב"

"במבט לאחור, אני גאה בעבודה שלי. אני מרגישה שזכיתי לעשות את מה שרציתי לעשות, ושהתפשרתי רק לעתים נדירות. אני מרגישה בת מזל שהייתי מסוגלת לעשות את כל הסרטים השונים שהייתי מסוגלת לעשות. אני תמיד מושקעת בהם, אבל אני גם תמיד בודקת מה הדבר הבא שאני מסוגלת והולכת לעשות. אני לא נוהגת לחזור שוב לסרטים שלי, אבל בשנה שעברה צפיתי ב'מארי אנטואנט' עם בתי, שהיא בת 13, וזה היה רגע גדול בשבילי לראות שהיא ממש העריכה את זה".

בנוגע להווה: "לחברה שלנו, A24, יש שותפות עם אפל, אז הסרט החדש יוקרן בבתי הקולנוע למשך חודש. אני מרגישה בת מזל שאנחנו עם אפל, כי הם יכולים להביא אותך לכל כך הרבה בתים כשאנשים לא יכולים ללכת לאולמות הקולנוע. אני מעדיפה את ההיבט השיתופי של לשבת באולם קולנוע ולחלוק רגשות עם אנשים אחרים, אבל אני חושבת שחברות סטרימינג מעניקות לאנשי קולנוע תקציבים וחופש יצירתי, שזאת עזרה גדולה בתקופה הזאת".

"אני מעדיפה את ההיבט השיתופי של לשבת באולם קולנוע ולחלוק רגשות עם אנשים אחרים, אבל אני חושבת שחברות סטרימינג מעניקות לאנשי קולנוע תקציבים וחופש יצירתי, שזאת עזרה גדולה בתקופה הזאת"

קופולה החרוצה כבר כותבת את הפרויקט החדש שלה, מיני סדרה עבור אפל המבוססת על הרומן הטרגי-קומי של אדית וורטון מ-1913, "The Custom of the Country", שהוא אחד הספרים האהובים עליה.

פרנסיס פורד קופולה וסופיה קופולה מיחצנים את "הסנדק 3", 1991 (צילום: AP Photo/Hansjoerg Krauss)

עמנואל לוי הוא פרופסור לקולנוע ולסוציולוגיה, מבקר קולנוע ומחברם של תשעה ספרים, בהם "הכול על האוסקר: ההיסטוריה והפוליטיקה של פרסי האקדמיה" (All About Oscar: The History and Politics of the Academy Award), שיצא ב-11 מהדורות.