חיכיתי עד שהנשים בחיי גמעו בתשע שניות את מאתיים המטר המפרידים בין חנות הצ'צ'קעס האחרונה בגריניץ' ובין ספסלי ההמתנה בתור לספינה המפליגה חזרה לווסטמינסטר. הנחתי לאשתי להתרשם ממראה שני בנינו השפוכים על הספסל כמו שקיות חלב ריקות.
הזהרתי אותה שבני הזוג שישבו בסמוך הם ישראלים (איך ידעתי? הגבר המשופם הביא לזוגתו גביע גלידה ועליו שלושה כדורי גלידת שוקולד והאשה אמרה, "אויש מוישיק, זה יותר מדי, השתגעת?" וגמרה את שלושת הכדורים) ומשכתי אותה הצידה בתקיפות של אב משפחה, מופנם אך מודאג.
"ראי", אמרתי לה, "אני מכיר את הילדים האלה כמה שנים, ואני חייב להזהיר אותך שהמצב לא טוב. זאת רק שאלה של זמן עד שנראה פעם נוספת את ההמבורגר הענק שעמנואל אכל ב'בורגר קינג', ואני חושב שאבנר קיבל פוליו בשתי הרגליים, כי אחרת קשה להסביר מדוע הוא לא מצליח לעמוד ללא עזרה.
"זאת רק שאלה של זמן עד שנראה פעם נוספת את ההמבורגר הענק שעמנואל אכל ב'בורגר קינג', ואני חושב שאבנר קיבל פוליו בשתי הרגליים, כי אחרת קשה להסביר מדוע הוא לא מצליח לעמוד ללא עזרה"
"בינינו, ואל תהיי ברוגז ואני אומר את זה ברוח טובה, אני חושב שזה מוגזם לשוט שעה בכל כיוון, אחרי תפילת בוקר בווסטמינסטר אבי, רק כדי להספיק לאכול ג'אנק פוד רע במיוחד בגריניץ' ולרוץ חזרה לספינה. אני משוכנע שהייתי מגיע לשיבה טובה גם בלי שהיו מסבירים לי באריכות את ההיסטוריה של כל בניין לאורך גדות התמזה. וחוץ מזה, אין כאן משהו שקשור בשעון העולמי ובזמן, משהו מדעי כזה, גריניץ' טיים?"
"מה אתה מנסה להגיד?", צמצמה אשתי את עיניה כפי שהיא עושה כאשר נדמה לה שהנה מגיעה עוד בגידה מכוערת וגדולה בהבנה בינינו.
"אני מנסה להגיד שאנחנו עושים לילדים שלנו בדיוק מה שעשו לנו הורינו. אי אפשר לקחת שלושה ילדים שהגדולה ביניהם תהיה בת מצווה בשבוע הבא, ולהאביס אותם ביותר מדי לונדון.
"אנחנו עושים לילדים שלנו בדיוק מה שעשו לנו הורינו. אי אפשר לקחת שלושה ילדים שהגדולה ביניהם תהיה בת מצווה בשבוע הבא, ולהאביס אותם ביותר מדי לונדון"
"זה אולי ייראה לך מוזר, אבל מטיול בר המצווה שלי עם הוריי, אני זוכר את כריך לואי ארמסטרונג ב'מובן פיק' בציריך, פטריות מטוגנות בזלצבורג ושניצל וינאי בווינה".
"זה שהיית מעוניין באוכל מגיל צעיר", השיבה אשתי, "לא אומר שאין ילדים שיודעים ליהנות מתרבות ומקצת היסטוריה. אני, למשל, הייתי באירופה בדיוק באותה שנה שאתה היית, 1967, ונורא נהנינו".
"אתם הייתם נאורים", אמרתי לה. "אני בטוח שיש ילדים כאלה, אבל לא לנו. חוץ מזה", אמרתי, "כל הטלטולים הזיזו לי את האבן באורטר וגורמים לי לאי נוחות גדולה באיזור הכליה השמאלית".
"איך הכליה באמת? יותר טוב, לא?"
"השילוב של וולטרן, פרקודן ואסיוול נורא עוזר", אמרתי, "אני שוקל לבטל את הטיסה לניו יורק. אני חושב שאוכל לעוף לשם בכוחות עצמי".
אם יש מקום שבו השידוך בין אשתי וביני נראה ממש ביזארי – זה בחו"ל. אני לא מתכוון לשנים הנפלאות שלנו באמריקה, שעשו אותנו למי ומה שאנחנו וגם קיבעו במלט את היחסים בינינו. אני מדבר על חופש, על ביקור קצר, על נסיעה עם ילדים.
אשתי היא מהזן הצור שיזפי, פותחי המפות, אומדי המרחקים, מתכנני האתרים ואורזי תיקי הפלא שמעל יוגוסלביה – בדיוק כאשר הילדים מתחילים להעלות את הדציבלים של היבבות – מפיקים משחקי קלפים, חוברות ציור, ביסקוויטים ומים מינרלים.
כל מה שאני מוצא מגוחך, טרחני ולא קול במה שהיא עושה כדי להתכונן לרע מכל, מתגלה תוך זמן קצר כהשקעה משתלמת בחשיבה פרקטית סדורה. זה אולי לא סקסי, אבל זו הדרך היחידה לטייל עם שלושת הנודניקים המדושנים שנושאים את שמך.
לפני עשרים שנה חשבנו על השירותים במטוס כמו שהראו ב"עמנואל"; היום אנחנו חושבים איך להידחק לשם עם אחד הבנים, כדי לעזור לו לכוון את הבולבול. אפילו עמדתי בגבורה ברגע די מביך עבורי, כאשר היה עליי להזדהות בפני הדיילים שהכריזו את שמי ברמקול, כדי שאלה ילוו את בני לתא הטייס, לראות כיצד מטיס קפטן ירדן בואינג 757 ללונדון.
לפני עשרים שנה חשבנו על השירותים במטוס כמו שהראו ב"עמנואל"; היום אנחנו חושבים איך להידחק לשם עם אחד הבנים, כדי לעזור לו לכוון את הבולבול
כאשר הילדים חזרו, חרגתי ממנהגי ושאלתי אותם איך היה. הם אמרו שהיה בסדר. אמרתי להם שכאשר אני הייתי ילד לא לקחו אותי לקוקפיט. הילדים הביטו בי ואמרו, "עוד פעם אבא עם הסיפורים שלו על איך לא היתה טלוויזיה כשהוא היה ילד ואיך הוא קרא כל הזמן", וחזרו לשחק בגיימבוי שקניתי להם בנתב"ג, אחרי שהם הסבירו לי שיהיה להם קשה להעביר חמש שעות ללא בידור, גיימבוי נוסף, גרוטאה בפוטנציה, שיצטרף לאחיו היתומים בארון.
* * *
היה נורא חם בלונדון, וכאשר מזג האוויר הופך עוין ומאוד לא בריטי, מסתבר שבמובנים רבים לונדון היא עיר שמתנהלת בנתיב אפל וגרוטסקי אל אפוקליפסה מבעיתה שבה ישחטו צעירים גלוחי ראש – שמסמרו וניקבו כל חלל בגופם ושאינם מבחינים בין היוניון ג'ק ובין צלב קרס – כל מי שייראה שונה בעיניהם.
שנים רבות מדי משווקת לונדון את אותם ערכי תרבות, תמיד באריזה עדכנית בעלת איכות גראפית מרשימה, אך ללא כל תרומה ממשית לאופן שבו תנווט האנושות את עצמה בעתיד. הלונדון הזאת, שהופכת קודרת וסתמית יותר משנה לשנה, אינה מצליחה להחיות יותר את עליצות וחדוות הפלישה הבריטית התוקפנית אל התרבות העולמית.
שנים רבות מדי משווקת לונדון את אותם ערכי תרבות, תמיד באריזה עדכנית בעלת איכות גראפית מרשימה, אך ללא כל תרומה ממשית לאופן שבו תנווט האנושות את עצמה בעתיד
שנים כה רבות לא יצאו מכאן ביטלס, סטונס והמי חדשים, שלא לדבר על קולנוע או אמנות פלסטית, שלא ברור למה בעצם מביאים לכאן ילדים קטנים במטרה לעצבם. אחרי שגמרת לגרור אותם למגדל של לונדון, שם ערפו ראשי נשים, ולקתדרלות הגותיות, שם נתנו גיבוי לשושלת המלוכה המיותרת והמטורללת, ולדמויות השעווה של מאדאם טוסו ולראות את "קאטס" הישיש, מסתבר שלונדון הפכה לקלישאה חבוטה וטרחנית, דיסנילנד מורבידית וקודרת, תיור ממונע ללא סוף, הפרפטום-מובילה הנכסף שדורות של מדענים עמלו להמציא.
חלק מלהיות בן ארבעים, זה לעמוד בלב המאפליה הצפופה של קובנט גרדן, עם עוד מאה ישראלים שהבעת הסלידה והיוהרה שלהם מתחזה כאנינות מנותקת של אנשים שאינם נופלים קורבן לדחפים אנושיים רגילים, ולהשגיח שצוענים לא יחטפו את הילדים.
אני מבין שזה לא מכובד לדבר סרה באחי בני ישראל, אבל תאמינו לי – ואני אומר זאת בלשון רבים – במכנסיים הקצרים שלנו, ברגלינו השעירות, בהבעת הפנים העוינת והנרגנת ובאופן שבו נשרכת המשפחה אחרי האב החמוש בתיק-שכל והמתנהג כבקיא ומבין, איננו מציירים פרופיל מרשים ואטרקטיבי במיוחד.
השבוע היינו מצוידים יותר מתיירים אחרים להתמודד עם אזעקות השווא התכופות בדבר חפצים חשודים ומכוניות תופת, שהפכו את הכרך הענק הזה לפקק תנועה מוצק. פעם ביום היה עלינו לפנות את הרכבת התחתית ולעלות לרחוב. פעם ביום הוסטה התנועה לרחובות צדדיים. "מה קורה?", שאלו הילדים. "חפץ חשוד", הייתי אומר, ועיני הילדים קיבלו את המבט החודר והמקצועי הזה, של ילדים ישראלים לפני שחבלן מפוצץ להם את התיק ששכחו בחצר בית הספר.
השבוע היינו מצוידים יותר מתיירים אחרים להתמודד עם אזעקות השווא התכופות בדבר חפצים חשודים ומכוניות תופת, שהפכו את הכרך הענק הזה לפקק תנועה מוצק.
כאשר עולים מהרכבת התחתית אל קובנט גרדן, ומביטים מרחוק בים האנושי ההומה מנגד, צריך לקבל החלטה עקרונית חשובה לפני שלופתים את ידי הילדים באחיזת פלדה ונכנסים איתם אל לב ההמולה.
אני מאוד מחבב את ילדיי, אבל שניים מהם, מחמת גילם ועיכובים התפתחותיים בתחום המוטורי, לא יהיו מסוגלים למצוא את דרכם חזרה לאי מבטחים, במקרה שיופרדו מאיתנו בתנועה לא זהירה של נחשול אנושי גואה. בקיצור, הילדים שלי הם לא מקולי קאלקין. ובכל זאת, אנחנו גוררים אותם, כמו הורינו לפנינו, כדי להראות להם כיצד נראה כרך בן שמונה מיליון תושבים ועוד שמונה מיליון תיירים.
קשה לפענח את הקוד הזה, אבל הוא מוטמע בנו גנטית. קיץ אחד אנחנו קמים, כמו אדם ניאנדרטלי שגילה את האש, וחשים צורך בלתי ניתן לשליטה לקחת את הילדים ללונדון. לונדון, אגב, וזה בדוק, נחשבת ליעד המועדף לטיולי בתולין כאלה. הגלימה התרבותית שעוטה אנגליה והתחושה השגויה שאנחנו שולטים בשפה, כמו גם הפשטות היחסית של ההתמצאות בה, מושכת משפחות בגיחה ראשונה לחו"ל.
קשה לפענח את הקוד הזה, אבל הוא מוטמע בנו גנטית. קיץ אחד אנחנו קמים, כמו אדם ניאנדרטלי שגילה את האש, וחשים צורך בלתי ניתן לשליטה לקחת את הילדים ללונדון
כולם מסתובבים עם מפת הרכבת התחתית, שמצד אחד היא נורא פשוטה ומצד שני, עוד לא קרה שלא טעינו בכיוון ובתחנה. כולם נושאים את המדריך, לונדון A-Z, קונים את הגיליון האחרון של "טיים-אאוט", קוראים את עיתוני הבוקר ועומדים בתור לכרטיסי תיאטרון. אבל בשטח זה תמיד נגמר בשני פאצ'ים על הטוסיק של הילד, שבעצם רצה להישאר בבית אבל אף אחד לא שאל אותו.
"תקום מהרצפה", אנחנו צועקים על הקטן שאיבד תחושה ברגליו והוא בוכה ורוצה חזרה לביתה של דודתו בהמפסטד, כי שם יש נינטנדו שהוא מכיר ואוהב. "תקום או שאנחנו מפרקים אותך! נינטנדו יש לך בבית, אתה יודע כמה עלה לנו להביא אותך לכאן?"
אני מגזים כהרגלי. הילדים מאוד נהנו. הם התמרמרו שבערב בו הם ראו את "המלך ליר", קולין ויליאמס היה בחופש. הם לא אהבו את הסרט התיעודי בבי-בי-סי על הרגלי הרבייה של הצבים, וחשבו, כמוני, שמפה לשם, עוד מעט לא יהיה בלונדון איפה ומה לאכול.
אני מנסה לנכות מהדיון האובייקטיבי והמדעי שלי בלונדון את מרירותי האישית. אני מניח שמשהו בראיית עולמי החייכנית השתבש מעט, אחרי הביקור הרביעי ב"מקדונלד'ס". גם גיא הצלמוות האלקטרוני המכונה "פאנלנד" – היכל משחקי וידאו קקופוני ומרעיש עד גבול החירשות מתחת לכיכר פיקדילי – אינו מסוג המקומות שמוציאים ממני את מיטבי. אחרי שיריתי בשבעים רוצחים מתועבים, התרסקתי בעשרים מרוצי מכוניות לייזר.
אני מנסה לנכות מהדיון האובייקטיבי והמדעי שלי בלונדון את מרירותי האישית. אני מניח שמשהו בראיית עולמי החייכנית השתבש מעט, אחרי הביקור הרביעי ב"מקדונלד'ס"
לקחנו את הילדים לראות את "הפלינסטונס", לא לפני שאכלנו צהריים ב"פלנט הוליווד", הדיינר רווי הזבל של ברוס וויליס, ארנולד שוורצנגר וסילבסטר סטאלון. אני ודאי הישראלי האחרון שמגיע למסעדה המתועבת והפלסטית הזאת, שהיא לא הרבה יותר ממסחטת מזומנים בסגנון האמריקאי הנצלני ביותר.
לו לפחות היה האוכל מעל העיסה הדביקה והבלתי ניתנת לעיכול שמגישים שם, מתחת למסוק הקל של שון קונרי בג'יימס בונד, ליד R2D2 ו-3CPO מ"מלחמת הכוכבים" והגלימה של גארי אולדמן ב"דרקולה". כל חמש דקות נקטעת ההמולה הכללית ומסכים גדולים נפרשים מהשמיים ועליהם מוקרנים קטעים נבחרים מחייהם בקולנוע של סליי, ברוס וארני. לונדון כולה היא חנות ג'ינס ומגפיים אחת גדולה, שלא לדבר על הסניף הענקי של "טאואר רקורדס".
"אם לא ייצא לנו לפגוש את המלכה הפעם", אמרתי לאישתי, "אולי ננצל בפעם הבאה את הדרכונים האמריקאים של הילדים וניסע לניו יורק".
אבל אשתי משוכנעת – שעה שהיא לועסת באומץ המבורגר צמחוני – שהחוויות האמיתיות ישקעו בזכרונם של הילדים ויתגבשו ליישות מוצקה ואיכותית.
אני מבקש להעלות כמה היבטים חיוביים של הטיול. עד לונדון, לא ידעתי למשל את השימושים והרעשים המגוונים שבניי יודעים לעשות בקשית התקועה בכוס ריקה של קוקה קולה. לא ידעתי שהקטן אלרגי לאוויר מזוהם, לחום ולצפיפות, ושעייפות עושה אותו בלתי נסבל. גיליתי שהם לא יודעים להתלבש ללא עזרה, שאם לא צורחים עליהם שבעים פעם ומסיימים באיום בשברים מסובכים בפיקות הברך, הם לא מצחצחים שיניים.
אני מבקש להעלות כמה היבטים חיוביים של הטיול. עד לונדון, לא ידעתי למשל את השימושים והרעשים המגוונים שבניי יודעים לעשות בקשית התקועה בכוס ריקה של קולה
שמחתי לגלות שהקטן אוכל רק מאכלים לבנים – יש תופעה כזאת – ורק את המלפפון בסלט. הבינוני אוכל באופן כללי יותר מדי, אבל סובל מחוסר יכולת להצביע על הרגע שבו תוקף אותו רעב. כאשר הרגע הקריטי הזה חולף מבלי שהשגחנו בו, הוא נשכב על המיטה ומתחיל לרעוד בכל הגוף, עד שאנחנו מוצאים דרך להכניס לתוכו אוכל. אז הוא שב לחיים.
גיליתי גם שבתי בת שתיים עשרה, מה שעושה אותי בן שישים, ושיש לה רצונות וטעם משלה. אחרת היא לא היתה מבלה חצי יום בשוק בקמדן כדי לקנות מגפיים שבארץ נקראות נעלי צנחנים ושבבקו"ם מחלקים אותן בחינם.
הכי עצוב, הו כמה עצוב, שהפכנו להיות הורינו. נכון שאנחנו מבינים יותר באוכל וביין. נכון שהרף של רמת ואיכות החיים שלנו עלה, לפחות לכאורה. נכון שהרקע ההיפי הנאור והזרוק שלנו, משפיע על העדפותינו התרבותיות עד לרגע זה.
אבל בדרכנו, אנחנו עושים לילדינו מה שעשו לנו, כולל לגרור אותם ללונדון שלא יפסידו דבר מהמראות ומהמקומות החשובים; כדי לבוא חשבון עם המצפון הטורד שלנו שלא מניח לנו להביא את ילדינו ללונדון רק כדי לאכול המבורגרים רעים ולשחק במשחקי וידיאו.
הקיץ הזה יגיע בסוף לסיומו וכמו לילדים רבים לפניהם, יהיה לילדיי אוטובוס קומותיים אדום מוטל בארגז הצעצועים הגדול, אות ועדות לטיול המשפחתי הראשון ללונדון.
(פורסם לראשונה ב"מעריב", 1995)
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו