1

אם כל תושבי כדור הארץ היו צורכים משאבים ומכלים את הסביבה בקצב שבו אזרחי ישראל עושים את זה, האנושות הייתה זקוקה לכמעט שלושה כדורי-ארץ כדי להתקיים. לו כל תושבי הפלנטה היו חיים כמו ישראלים, כבר ב-4 במאי כדור הארץ היה נכנס לחריגה בחשבון הבנק המטאפורי שלו.

מכיוון שבכוכב הזה יש עוד כמה מדינות, חלקן צנועות יותר מאיתנו, "יום החריגה העולמי" (overshoot day) חל רק ביום רביעי השבוע, ה-2 באוגוסט. מעתה ועד סוף השנה, האנושות כולה אוכלת את החסכונות.

תזכורת: יום החריגה העולמי נקבע מדי שנה על ידי צוות המומחים של Global Footprint Network, ארגון בינלאומי ללא מטרות רווח שמודד את קצב השימוש שהאנושות עושה במשאבים שכדור הארץ מייצר – קרקעות פוריות, שדות מרעה, דגה, יערות וכו'.

"יום החריגה" הוא התאריך שבו, על פי התחשיבים, אנחנו מסיימים לכלות את המשאבים המתחדשים של הכדור לשנה הנוכחית, ומתחילים להשתמש ברזרבות.

במצב אופטימלי, האנושות אמורה להשתמש אך ורק במשאבי הטבע המתחדשים – במונחים כלכליים זה כמו לחיות מהריבית של תכנית חיסכון. במציאות, האנושות מסיימת לכלות את המשאבים המתחדשים עוד במהלך השנה, ומאותו רגע – אם להמשיך את המשל הכלכלי – מתחילה לכרסם את הקרן, שכתוצאה מכך הולכת ומתכווצת.

יום החריגה של ישראל ב-2023 (צילום: Earth Overshoot Day)

"החיים המודרניים מקצרים לנו הרבה תהליכים ומשכיחים מאיתנו את המחיר האמיתי שלהם, את ההשלכות של תרבות השפע והצריכה שבה אנחנו חיים", אומר ד"ר עמיאל וסל, ראש אגף חוסן אקלימי במשרד להגנת הסביבה, "בסוף הזבל לא באמת נעלם כשהמשאית מפנה אותו והאוכל בסופר או במשלוח לא מגיע משום מקום".

לפי המדד, בתחילת שנות ה-70' האנושות נכנסה לראשונה לאוברדרפט לפני סוף השנה. בארבעת העשורים שלאחר מכן, יום החריגה העולמי הגיע מדי שנה יותר ויותר מוקדם, בהתאם לעלייה בעקומת הצריכה וקצב כילוי המשאבים.

לפי המדד, בתחילת שנות ה-70' האנושות נכנסה לראשונה לאוברדרפט לפני סוף השנה. בארבעת העשורים שלאחר מכן, יום החריגה העולמי הגיע מדי שנה יותר ויותר מוקדם

בעשור האחרון, באופן מפתיע ואולי מעורר אופטימיות, הדהירה לאחור בלוח השנה נפסקה, ומאז 2013 המועד של יום החריגה העולמי התייצב על השבוע הראשון של אוגוסט. כלומר, האנושות זקוקה לכ-1.7 כדורי ארץ כדי להתקיים, אבל לפחות נראה שהצליחה לרסן מעט את ההשתוללות ולא להעמיק את הבור בחשבון הבנק הדמיוני.

לצד הנתונים הגלובליים, הדוח השנתי כולל נתונים מעניינים ברמה המדינתית, שמתייחסים גם לגודל הטריטוריה הנדרשת כדי לספק את קצב הצריכה של תושבי כל מדינה.

מתברר שאנחנו הישראלים זקוקים לשטח שגודלו פי 25.4 משטחה של מדינת ישראל (לא ברור אם החישוב כולל את השטחים שמעבר לקו הירוק) על מנת לספק את צרכינו.

מדד החריגה מאז 1970 ועד היום (צילום: Earth Overshoot Day)

החדשות הטובות (נניח): זה מציב אותנו בסביבה מכובדת של מדינות העולם המפותח. תושבי סינגפור, למשל, זקוקים לשטח שגדול פי 104.6 מהטריטוריה הצנועה שלהם. "יום החריגה" של גרמניה חל בדיוק באותו תאריך שלנו – 4 במאי. שכנות נוספות: צרפת – 5 במאי ויפן 6 במאי.

שורה של מדינות מפותחות אפילו מקדימות אותנו – כלומר מכלות מהר עוד יותר את משאבי הסביבה: בלגיה 26 במרץ, הולנד 28 במרץ, ופינלנד 31 במרץ. אם האנושות כולה הייתה משכפלת את סגנון/רמת החיים של תושבי המדינות האלה, היא הייתה זקוקה ללא פחות מ-4 כדורי ארץ.

אבל עם כל הכבוד לעושר הסקנדינבי, בעשירייה הפותחת של כילוי המשאבים נמצאות לא פחות מארבע נסיכויות נפט מהמפרץ הפרסי, כשמדליית הזהב מוענקת אחר כבוד (מפוקפק) לקטאר, שיום החריגה שלה חל ב-10 בפברואר.

בעשירייה הפותחת של כילוי המשאבים נמצאות לא פחות מארבע נסיכויות נפט מהמפרץ הפרסי, כשמדליית הזהב מוענקת אחר כבוד (מפוקפק) לקטאר, שיום החריגה שלה חל ב-10 בפברואר

ב-40 יום קטאר מכלה משאבים של שנה שלמה, ומאותו רגע נכנסת לאוברדרפט. משהו שכנראה רק אנשים שיש להם המון נפט יכולים להרשות לעצמם.

בקצה השני של העולם, מבחינה סביבתית וכלכלית, משתרכת רשימה ארוכה של מדינות שאם האנושות כולה הייתה מחקה את אורח חייהן לא הייתה בעיה של כילוי משאבים (אם כי בהחלט היו כמה בעיות אחרות). לאפגניסטן, קמבודיה, בנגלה דש, בורקינה פאסו ואנגולה אין כלל יום חריגה בלוח השנה.

תאריך החריגה ב-2023 לכל מדינה (צילום: Earth Overshoot Day)

נדמה שהמסקנה ברורה ועצובה: רובו המכריע של העושר האנושי עדיין מושג תוך ניצול אגרסיבי של הטבע ופגיעה קשה בסביבה.

אזרחי שוודיה, נורווגיה ודנמרק משתדלים לשמור על הסביבה וחיים תחת רגולציה מחמירה, אבל מעצם העובדה שהם עשירים וחיים בתרבות שפע הם מכלים את משאבי הכדור בקצב לאין שיעור גבוה מהאפגנים או הקמבודים.

העולם מתנהל תוך פערים כלכליים עצומים, וכל עוד האנושות לא תשכיל לנתק את הקשר בין רווחה כלכלית לזיהום וכילוי משאבים, הקרקע הפורייה תמשיך להישמט מתחת לרגלינו.

העולם מתנהל תוך פערים כלכליים עצומים, וכל עוד האנושות לא תשכיל לנתק את הקשר בין רווחה כלכלית לזיהום וכילוי משאבים, הקרקע תמשיך להישמט מתחת לרגלינו

2

הרבה חיוכים, מאולצים יותר או פחות, פוזרו השבוע באירוע ההשקה של מסילות העתיד שאמורות לחצות את ישראל מדן ועד אילת. מערכת היחסים הטעונה בין היושבים על הבמה – ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ושרת התחבורה מירי רגב – כוסתה לרגל האירוע בשכבה עבה של איפור.

אבל היו גם כמה שניות מעניינות שבהן הפסאדה הזו נסדקה. זה קרה לקראת סוף דבריו של סמוטריץ'.

בצלאל סמוטריץ' במסיבת העיתונאים על תוכנית הרכבת לאילת, 30 ביולי2023

בראשית נאומו הוא דיבר על חזון ועתיד ושאר סוגיות שמתחייבות מהמעמד. לקראת הסיום עבר לפסים אישיים, הביט לעבר המקום בקהל בו ישב מנכ"ל הרכבת מיכה מייקסנר, ואמר:

"אני רוצה להגיד תודה מיוחדת ליהודי יקר שיושב כאן ומהרבה בחינות בזכותו אנחנו יכולים לקיים את המעמד הזה ולחלום על רכבת שתחבר את ישראל. לפני ארבע שנים היה מאוד קשה לדבר על רכבת ישראל בהקשר הזה.

"מיכה, אתה תיכף מסיים תפקיד, רכבת ישראל ואזרחי ישראל חייבים לך המון אחרי שלקחת את הרכבת כשהיא הייתה בחור שחור, החזרת אותה למסילה והחזרת את האמון של משרדי הממשלה ברכבת. אני מאוד מקווה שיהיה מנהל שייכנס בנעליך".

אפשר היה לפטור את המשפטים הללו כדברי תודה חמים מנבחר ציבור למנהל שפורש מהשירות הציבורי. אבל סמוטריץ' ידע, כמו שמייקסנר ידע, כמו שמירי רגב ידעה, כמו שידעו כל יושבי האולם, למה מייקסנר הולך הביתה:

כי אנשיה של רגב, בראשות יו"ר הרכבת משה שמעוני, אמללו אותו, הכריזו עליו כפרסונה נון-גרטה מרגע שרגב חזרה ללשכת השרה ולא הותירו לו ברירה אלא ללכת. אולי כי היה מנכ"ל עצמאי מדי וכמו אנשי מקצוע ראויים אחרים סומן והתייאש, ואולי כי סירב לפרוש שטיח אדום בפני מקורבים ומינויים פוליטיים.

מנכ"ל רכבת ישראל מיכה מייקסנר (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

סמוטריץ' אידיאולוג קיצוני, אבל כשכיהן במשרד התחבורה זה כמעט לא בא לידי ביטוי ואנשי המקצוע הרציניים פרחו תחתיו. עכשיו, ממקום מושבו באוצר, הוא רואה אותם קמלים או נסים על נפשם ומוחלפים במקורבים ועסקנים.

סמוטריץ' אידיאולוג קיצוני, אבל כשכיהן במשרד התחבורה זה כמעט לא בא לידי ביטוי ואנשי המקצוע הרציניים פרחו תחתיו. עכשיו, ממקום מושבו באוצר, הוא רואה אותם קמלים או נסים על נפשם ומוחלפים במקורבים

אם מייקסנר אחראי להעלאתה של רכבת ישראל על הפסים, מעניין איך שר האוצר היה מגדיר את מי שגרמו למנכ"ל הרכבת ללכת.

3

סוגיות הסביבה והאקלים עדיין מתקשות לחדור ליצירה התרבותית בישראל. לכן הבחירה של מארגני "אנימיקס", פסטיבל הקומיקס והאנימציה שיתקיים השבוע (8-12 באוגוסט) בפעם ה-23 בסינמטק תל אביב, להקדיש חלק מלוח ההקרנות לסרטי אנימציה שעוסקים במשבר הסביבתי, היא מרעננת ומעניינת.

מה שכן, אל תצפו לצחוק ולצאת עם מצב רוח מרומם. את זה תיאלצו לחפש באגפים אחרים של הפסטיבל.

מבין הסרטים שבהם צפיתי בצפייה מוקדמת – המלצה חמה על "ההמתנה" (The Waiting), סרט באורך 16 דקות של הבמאי הגרמני פולקר שלכט. האנימציה מהפנטת, והסיפור מסופר בגוף ראשון בקולה של קריינית נהדרת שמגלמת מדענית צעירה שמתמחה בחקר דו-חיים.

היא לא סתם חוקרת צפרדעים: היא מרותקת אליהן ומאוהבת בהן. ולכן, כשאוכלוסיות שלמות נכחדות לנגד עיניה באתר בקוסטה ריקה שבו היא מבצעת את המחקר, היא ממש אבלה. היא גם מחכה שהן יחזרו, כמו נערה שעדיין מאמינה שאהובה ישוב משדה הקרב, אבל זה לא קורה.

ההיעלמות של הצפרדעים היא תעלומה שרק בשלב מאוחר יותר מתחילה להתבהר. מדובר בחלק ממגפה עולמית (אמיתית) שמאחוריה פטרייה שפגעה ביותר מ-500 מינים של דו-חיים, 90 מתוכם נכחדו לחלוטין. לא בכדי הפטרייה זכתה לכינוי "רוצחת הצפרדעים".

מדובר בחלק ממגפה עולמית שמאחוריה פטרייה שפגעה ביותר מ-500 מינים של דו-חיים, 90 מתוכם נכחדו לחלוטין. לא בכדי הפטרייה זכתה לכינוי "רוצחת הצפרדעים"

דרך הסיפור הזה הצופים מקבלים המחשה כואבת למונח המעורפל לעיתים "מין פולש": הפטרייה דילגה ממקום למקום ברחבי הכדור באדיבות שירותי המסחר, התעופה והשייט של האדם, התנפלה על בעלי חיים שלא הכירו אותה וחיסלה אותם, כשבין קורבנותיה הצפרדעים שהחוקרת הצעירה צפתה בהן שעות על גבי שעות ואף נתנה להן שמות.

"זו זירת פשע, אבל אין רוצח ואין ראיות", היא אומרת בתחילת הסרט, וההמשך מעניין לא פחות.

4

עמית, בעל משרד עורכי דין, מרבה להשתמש במדפסת הלייזר שלו. בכל פעם שנגמר מיכל טונר הוא מוצא את עצמו בדילמה קיומית: לזרוק או לא לזרוק? ואם כן – לאן?

מכלי טונרים למדפסת לייזר. אילוסטרציה (צילום: iStock)

עמית פנה למשרד להגנת הסביבה וביקש לדעת איך והיכן אפשר למחזר מכלי טונר. אחרי הכול, הוא לא היחיד שמשתמש במדפסות לייזר, וסביר להניח שמדי יום מסיימים מכלי טונר רבים את חייהם ברחבי הארץ. מה אמורים לעשות איתם?

התשובה המוזרה שקיבל הייתה שיש חברות שעוסקות בכך, אבל בהיותו משרד ממשלתי המשרד להגנת הסביבה מנוע מלנקוב בשמן מחשש שזה יתפרש כאילו הוא מפרסם אותן. בקיצור, שלחו אותו להסתדר לבד.

התשובה המוזרה שקיבל הייתה שיש חברות שעוסקות בכך, אבל בהיותו משרד ממשלתי המשרד להגנת הסביבה מנוע מלנקוב בשמן מחשש שזה יתפרש כאילו הוא מפרסם אותן. בקיצור, שלחו אותו להסתדר לבד

בשלב הזה עמית פנה למערכת "יהיה בסדר" בגלי צה"ל. "אני לא מבין למה במקום לעזור, מקשים על הציבור במציאת פתרונות", כתב בפנייתו.

צוות התוכנית הצליח לקבל מהמשרד להגנת הסביבה תשובות יותר ברורות, אם כי לא כאלה שמפזרות לחלוטין את הערפל.

מתברר שהטונרים מתחלקים לשני סוגים – אלה שיש בהם צ'יפ אלקטרוני, וכאלה שנטולי צ'יפ. אם אין צ'יפ בטונר – אפשר להשליך אותו לפח רגיל. לעומת זאת, אם הטונר מכיל צ'יפ אלקטרוני, אז הוא נחשב לפסולת אלקטרונית, ומכאן שאפשר להשליך אותו לאחד מהמכלים לאיסוף פסולת אלקטרונית שמוצבים ברשויות המקומיות.

פח מיחזור לפסולת אלקטרונית. אילוסטרציה (צילום: עמוד הפייסבוק של עיריית כפר יונה)

אפשרות אחרת: להביא את הטונרים עם הצ'יפ לחנות בשעה שרוכשים חדשים. על פי חוק מיחזור הפסולת האלקטרונית, עסק חייב לקבל מהלקוח בחזרה את הפריט המשומש כשהוא מגיע לקנות חדש.

השאלה היא, כמובן, איך נדע אם יש או אין צ'יפ. במשרד להגנת הסביבה ממליצים לשאול את המוכר – לא הייתי מהמר על כך שהוא ידע. בהיעדר מידע, אומרים במשרד, מוטב פשוט להשליך את כל הטונרים למכלי האיסוף של הפסולת האלקטרונית. במכוני המיון כבר ידעו מה לעשות איתם.

וכמובן, הכי סביבתי ויעיל זה להימנע מרכישת טונרים חדשים ולמלא את המיכל הקיים בכל פעם שהחומר נגמר. ההיררכיה של הסביבה קובעת ש-Refill עדיף על Recycle. רק שבשביל זה צריך למצוא חנות שתסכים למלא לכם את המיכל מחדש, והן הולכות ומתמעטות.

5

ואגב תרבות של שימוש רב-פעמי.

העוגות בוויטרינה של בית הקפה בעיירה קופר נראו מפתות. סלובניה היא המערבית מבין מדינות יוגוסלביה לשעבר, גובלת באוסטריה וחולקת איתה חיבה לענף הקונדיטוריות. בני סרק בקפדנות את האופציות ולבסוף בחר בטירמיסו.

כשביקשנו שיארזו לנו לדרך, הנחנו שכמו בישראל אין דבר שאי אפשר לקבל בתוך כלי קיבול מפלסטיק. אבל טעינו. הטירמיסו שכן בתוך כוס זכוכית גדולה, ולמוכרת לא הייתה שום כוונה להציע משהו אחר.

כשביקשנו שיארזו לנו לדרך, הנחנו שכמו בישראל אין דבר שאי אפשר לקבל בתוך כלי קיבול מפלסטיק. אבל טעינו. הטירמיסו שכן בתוך כוס זכוכית גדולה, ולמוכרת לא הייתה שום כוונה להציע משהו אחר

טירמיסו מוגש בכוס זכוכית בסלובניה (צילום: אביב לביא)

הפתרון: ערבון. מתברר שהוא לא הומצא עבורנו. מדובר בנוהל קבוע של בית הקפה שמעדיף להימנע משימוש בחד"פים לצורך טייק אווי. השארנו שטר של 5 אירו שאליו הוצמד פתק עם שמי, והונחינו להחזיר את הכוס למחרת. וכך היה.

מתברר שבעולם שבו תרבות השיתוף תופסת תאוצה, אפשר לחלוק עם רבים אחרים גם כוס של טירמיסו (שלפי העדויות היה מצוין).