רון מיברג: "מדובר בעידן שתחילתו ב-22 בנובמבר 1963 בצהריים וסופו בערב בו נאלץ ריצ'רד ניקסון להתפטר מהנשיאות ב-8 באוגוסט 1974 ושהשנה הגרועה ביותר בו הייתה 1968.
"זכרתי כתבה מדהימה שקראתי בסוף 69' במגזין בשם Ramparts. אין לי מושג כיצד הגעתי אליו בישראל. מצאתי ב-ebay את הגיליון הרלוונטי של Ramparts והמוכר דרש 30 דולר".
פול סמונין (עיתונאי): "האנטר תומפסון התקשר אלי ורצה להיפגש בשיקגו כדי שנלך לוועידה הדמוקרטית יחד. הייתי מאוכזב מהכיוון שאליו פנתה אמריקה, ואמרתי לו כי אינני מעוניין.
"אני מסמן את 1968 כשנה שבה ההכרה הפוליטית של האנטר החליפה הילוך. הוא לא היה חלק מ'תנועה' והוא לא היה טיפוס רדיקלי. הוא לא הזדהה עם אחת הקבוצות, אבל הוא הבין באינסטינקט שתנועות המחאה נגד המלחמה היו חשובות. כאשר בובי קנדי נרצח, הוא הרגיש כמי שתקעו לו סכין בלב".
ג'יימס סילברמן (עיתונאי): "כל הכתיבה של האנטר הייתה על קריסתו של איזה עולם מיתי שבו הוא חי. זה אינו מקרה ש'גטסבי הגדול' היה הספר האהוב עליו. אמרתי לו פעם, 'אתה כותב בעצם ספר אחד גדול הנקרא 'מותו של החלום האמריקאי' והכותרת הזאת נדבקה".
סנדי תומפסון (רעייתו): "ראיתי את האנטר בוכה פעמיים בחיים. פעם אחת כאשר הכלב שלנו מת והפעם השנייה בלילה שבו חזר משיקגו. הוא נשבר וסיפר לי מה קרה. המשטרה ירתה גז מדמיע אל תוך המפגינים נגד הוועידה והוא היה באמצע. הוא סיפר על אנשים שנפצעו, חלקם קשה, על האלימות ועל האימה".
מיברג: "אם ברוקנרול מציינים סופה של תקופה באלימות של פסטיבל אלטמונט אחרי מפגן האהבה בוודסטוק 1969, רצף האירועים הפוליטיים ב-68' קשה לעיכול. השנה הדהדה אפילו במוזיקה. 1968 הייתה השנה שמוזיקאים חשובים גילו מחדש שלושה אקורדים. הלהקה נתנה לנו את Music From Big Pink, האלבום שגרם לאריק קלפטון לפרק את 'קצפת' ולרצות להצטרף ללהקה. בוב דילן חזר מתאונת האופנוע עם John Wesley Harding ואפילו הביטלס עלו כיתה עם האלבום הלבן ובו 'מהפכה'.
"צפון קוריאה תפסה את הספינה 'פואבלו'. מושל אלבמה הגזען ג'ורג' וואלאס הכריז על מועמדות לנשיאות מטעם מפלגה שלישית. הסנאטור יוג'ין מקארתי הראה נוכחות חזקה בפריימריז של ניו המפשייר שטלטלה את הנשיא ג'ונסון שקרס ממילא בגלל וייטנאם והכריז כי אינו מתמודד לקדנציה שניה. באפריל נרצח מרטין לותר קינג בממפיס וערים באמריקה עלו באש.
רצף האירועים הפוליטיים ב-68' קשה לעיכול. מפסטיבל וודסטוק והמחאה נגד המלחמה בווייטנאם, דרך רצח מרטין לותר קינג, ועד רצח בובי קנדי והמהומות האלימות בוועידה הדמוקרטית בשיקגו באוגוסט אותה שנה
"בלב כבד נכנס בובי קנדי למרוץ לנשיאות ונרצח בערב של ניצחונו בפריימריז בקליפורניה. מיליון בני אדם מתו מרעב בביאפרה. מתקפת טט של צפון וייטנאם נכשלה, אבל במחיר כבד והוכיחה כי בניגוד לשקרים שניפק הפנטגון, ספק אם אפשר יהיה לנצח את המלחמה בווייטנאם.
"'רולינג סטון' שהוקם ב-1967 היה בן עשרה גיליונות כאשר עורכו הצעיר יאן וונר – שהיה מזוהה בדרך כלל עם דעות שמאלניות – כתב נגד הייפים בטענה שהם מנסים לגרור את הצעירים לשיקגו שם תתפרץ אלימות ללא ספק".
יאן וונר (מו"ל "רולינג סטון"): "המחאה הייפית – בשיטות ובמניעים – מושחתת כמו המכונה הפוליטית שלה היא מנסה להפריע. רוקנרול הוא הדרך היחידה שבה כוחו העצום והאמורפי של הנוער בא לידי ביטוי, הדרך היחידה שבה ניתן להגדיר ולבחון אותו".
צ'רלס פרי (עורך ב"רולינג סטון"): "יאן נאבק וסבל בגלל התנגדותו לוועידה הדמוקרטית בשיקגו. חששותיו בדבר התפרצות האלימות בשיקגו היו מבוססים".
סוזן לידון (עיתונאית ב"רולינג סטון"): "יאן הראה את צבעיו האמיתיים. בשעה שוורן הינקל ופמליה גדולה של המגזין Ramparts התמקמו בסוויטה גדולה במלון בשיקגו והשאירו חשבון של 10,000 דולר, נשאר יאן וונר בסן פרנסיסקו כדי להטיף על הכוחות המיסטיים של המוזיקה. לדעת השמאל, לטעון כי רוקנרול הוא התשובה לכל, היה מגוחך ובעיקר פחדני. המערכת הוצפה במכתבים זועמים על ההחמצה".
***
מיברג: "תומפסון צפה בפריימריז בקליפורניה בביתו בוודי קריק, קולורדו וחזר לטלוויזיה כאשר חבר צעק בחדר המגורים כי ירו בקנדי. על פי כתיבתו מאותו מועד ואילך, ניתן היה להבין כי מותו של קנדי השני בישר עבורו את מותו של החלום האמריקאי. בקיץ היו 541,000 חיילים אמריקאים בווייטנאם ויורשיו של לותר קינג ארגנו צעדות מסיביות על וושינגטון וערים אחרות. המחאה בקמפוסים הגדולים בעבעה על להבה גדולה ועימתה את המפגינים עם המשטרה והמשמר הלאומי שלא היו ערוכים להתמודד עם נערים אמריקאים.
"משהו שחור ואפל משך את תומפסון כאשר הבין שאינו יכול להסתתר מהוועידה בשיקגו למרות נטייתו הטבעית. תומפסון נמשך לשם וחבר לפמליה של וורן הינקל בסוויטה הידועה לשמצה. אפילו מישהו עם מטבוליזם איטי ומוכה אלכוהול וסמים כשל תומפסון, הבין שאינו יכול להישאר רחוק משיקגו, המקום שבו חשש שיש סיכוי שהחלום האמריקאי יספוג את מכת המוות.
אפילו מישהו עם מטבוליזם איטי ומוכה אלכוהול וסמים כשל תומפסון, הבין שאינו יכול להישאר רחוק מוועידת המפלגה הדמוקרטית שיקגו, המקום שבו חשש שיש סיכוי שהחלום האמריקאי יספוג את מכת המוות
"הוא שכנע את המו"ל של 'רנדום האוז' לסדר לו קרדיטציה לכסות את הוועידה הדמוקרטית. מי יודע, אולי ייצא מזה ספר. נרעש מהרעיון שהציע לכתוב על החלום האמריקאי, חי או מת, חשש תומפסון כי לקח ביס גדול יותר ממה שיוכל ללעוס וכי הנושא שהציע 'רחב וכבד' מכפי כוחו כדי לארוז בין שתי כריכות. אבל הוא עדיין האמין שימצא את מה שחיפש בשיקגו.
"הוא השתתף בוועידה הרפובליקנית ב-1964 בסן פרנסיסקו והתכווץ מבושה וחוסר אמונה כאשר בארי גולדווטר טען בפני בוחריו ש'קיצוניות בהגנה על חירות אינה עבירה'. 'בחירות לנשיאות הן מקום טוב, חשבתי, לחפש את מותו של החלום האמריקאי', אמר תומפסון. 'כאשר שיקגו הגיעה נכנס ראשי לפוליטיקה. אם כבר, חשבתי, רק שם אפשר יהיה למצוא את הבנזונה האמיתי'. הוא לקח את קסדת האופנוע שלו משום שהיה בטוח שתהיה אלימות. האלימות מצאה אותו בגרנד פארק ב-28 באוגוסט, שעה שמפגינים ועיתונאים הוכו בידי השוטרים והמשמר הלאומי על פי הוראתו של ראש העיר ריצ'רד דיילי".
***
נורמן מיילר (סופר): "כמובן שנהיתי אחרי בובי קנדי במיוחד בגלל השילוב של אידיאליזם ונכונות להתגבר על פחדיו ולהתמודד עם הרוחות והשדים והכמויות המסיביות של שחיתות. זה אפיין את סגנונם הפוליטי של הקנדים ונראה קסום משום שהם היו טובים יותר מאשר אמורים היו להיות ולכן נתנו הבטחה לאמריקה טובה יותר מאשר הגיע לה.
"ב-1960 יצא לי לפגוש את יוג'ין מקארתי בוועידה הדמוקרטית בלוס אנג'לס שבחרה ב-JFK. מקארתי נשא נאום בעד מועמד אחר. זה היה נאום המנוי הטוב ביותר ששמעתי בחיי ועדיין יצאתי מאוכזב מהפגישה עם מקארתי, בגלל שהוא לא נראה והרגיש כנשיא; גבר גבוה ועייף עם עיניים עצובות שיכל להשחיז ניואנס ללהב חד שנראה כדיקן של המחלקה הטובה ביותר לאנגלית באמריקה. לא נדפה ממנו האמביציה ההכרחית והכריזמה שלו הותירה ספק לגבי מה הוא מוכן לעשות.
אחרי רצח מרטין לות'ר קינג פרצו מהומות, וראש עיריית שיקגו ריצ'רד דיילי, נתן הוראה 'לירות כדי להרוג'. הדמוקרטים ניסו להעביר את הוועידה משיקגו לעיר אחרת, אבל דיילי הבטיח כי "עירו תהיה מופת של שלום ואהבה"
"באפריל 68' הכריז הנשיא ג'ונסון כי 'אינו מעוניין במועמדות מפלגתו לנשיאות ולא יקבל אותה אם תינתן לו'. מקארתי ניצח את הפריימריז בוויסקונסין עם 57%. יומיים לאחר מכן נרצח מרטין לותר קינג ומקרי הצתה, שוד וביזה פרצו בממפיס, הארלם, ברוקלין, וושינגטון, שיקגו, דטרויט, בוסטון וניוארק. ראש עיריית שיקגו ריצ'רד דיילי, נתן הוראה 'לירות כדי להרוג' והמשמר הלאומי נשלח לערים.
"ב-3 ביוני אנדי וורהול נורה ולמחרת ירה סירחאן סירחאן בקנדי אחרי שניצח את הפריימריז בקליפורניה עם 45% לעומת 42% למקארתי. הדמוקרטים ניסו להעביר את הוועידה משיקגו לעיר אחרת. בעיר היו צפויות שביתות טלפונים, מוניות ואוטובוסים. שיקגו סירבה לארח את הוועידה של הייפים והיה חשש גדול ממזגו האלים של דיילי. נעשה מאמץ גדול להעביר את הוועידה למיאמי בה נערכה הוועידה הרפובליקנית שבחרה בניקסון, אבל דיילי הבטיח כי עירו תהיה מופת של שלום ואהבה".
מיברג: "שיקגו הייתה מלאה בעשרות אלפי מפגינים מכל הזרמים והצבעים. למרות שלא קיבלו אישור להפגין, הם התמקמו בפארקים השונים לארגון וללינה וחיכו שדיילי יאבד את השליטה המעטה שהייתה לו על מעשיו. היה שם ריכוז נדיר של בכירי המסיתים ואויבי הממסד הדמוקרטי כמו אבי הופמן, ג'רי רובין, טום היידן ואחרים, מגובים בסמכות הרוחנית של אלן גינסברג, וויליאם בורוז, וויליאם סטיירון, ז'אן ז'נה ורבים שבאו לצפות בקריסת החלום האמריקאי אחרי שניקסון הבטיח כי יסיים את המלחמה בווייטנאם, דבר שהדמוקרטים לא הצליחו לעשות".
דיוויד ברודר (עיתונאי): "האפלה גדלה כאשר בתגובה לנאומו של הסנאטור היהודי מקונטיקט אברהם ריביקוף, אחרי שהשוטרים הפליאו את מכותיהם במפגינים, שאמר 'עם ג'ורג' מקגוורן כנשיא ארצות הברית לא יהיו לנו טקטיקות גסטפו ברחובות שיקגו', קלטו מצלמות הטלוויזיה את דיילי אומר את המילה Kike (יהודון) שאותה ניסה להסביר בהמשך כמי שאמר Fake.
"מקגוורן לא היה מועמד ריאלי וההצבעה ביום הרביעי הייתה בין מקארתי ויוברט המפרי. הסיבה שאי אפשר היה לכנות את 1968 כשנה הגרועה ביותר בתולדות אמריקה, הייתה כי היא לא הגיעה לרמתן של מלחמת האזרחים, המשבר הכלכלי הגדול ומלחמת העולם".
"ראש עיריית שיקגו ריצ'רד דיילי הוציא לרחובות 12,000 שוטרים במשמרות של 12 שעות. הוא קרא גם ל-7,500 חיילי המשמר הלאומי. עמדו לרשותו יותר גייסות מאשר היו לאלכסנדר הגדול כאשר יצא לכבוש את העולם"
ג'ול וויטקובר (עיתונאי): "מקארתי לא היה ארוך-שיער רדיקלי יורק אש. הוא היה נואם רגוע, בעל נטייה להשתמש בציטוטים ספרותיים וטיעונים אינטלקטואליים מטופחים, ששיקפו את עובדת היותו שמרן במובנים רבים ומי שהיה מיועד לכמורה בצעירותו. מכיוון שהיה הסוס היחיד לרכוב עליו, רוב המתנגדים למלחמה – חוץ מאשר הרדיקלים הקיצוניים – תמכו בו. היו שנענו לקריאה Get Clean For Gene, הסתפרו ומילאו את טפסי ההרשמה למפלגה.
"כל זה לא מנע מריצ'רד דיילי להוציא לרחובות 12,000 שוטרים במשמרות של 12 שעות. הוא קרא גם ל-7,500 חיילי המשמר הלאומי. עמדו לרשותו יותר גייסות מאשר היו לאלכסנדר הגדול כאשר יצא לכבוש את העולם. לא ניתנו אישורים להפגנות ועוצר הוכרז ל-11 בלילה".
מיילר: "נאומו של מקארתי שיקף את תחושת התבוסה שחלחלה לדבריו. הוא נאם בסגנון סתמי, מנותק, נעדר הדגשים ונטול עוצמה. מקגוורן אמר על נאומו של מקארתי כי 'נקט עמדה פסיבית, כאילו שנשיאות נחבאת אל הכלים היא צו השעה. פתרון הבעיות הפנימיות שלנו יהיה קשה ויצריך נשיא אקטיבי ומלא חמלה'".
מיברג: "מוקדם יותר באותו ערב נפגש מקארתי עם סטיב סמית', גיסו של טד קנדי, ואמר לו כי הוא מוכן לסגת מהמרוץ בתנאי שקנדי ייכנס והוא ישחרר את ציריו להצביע לפי רצונם וימליץ כי יצביעו לקנדי. לא היו קונים להצעה הזאת. קנדי היה עדיין בהלם מרצח אחיו השני ומההכרה כי הוא הקנדי האחרון".
מנהיגי המחאה הבולטים בעיר ניסו להסכים על שיתוף פעולה בתקווה שדיילי יקצה להם אזורים להפגין בהם, אך הצעתו לא סיפקה את המפגינים. "שיקגו היא מדינת משטרה ועלינו להגן על עצמנו – אנו נחליט היכן יתנהל הקרב"
דיוויד ברודר (עיתונאי): "מנהיגי המחאה הבולטים בעיר ובראשם רני דיוויס, היידן, דלינג'ר, הופמן, רובין ופול קרסנר, ניסו להסכים על שיתוף פעולה בתקווה שדיילי יקצה להם אזורים להפגין בהם. הצעתו של דיילי הייתה 21 באוגוסט מ-1 עד 4 בשכונה של שיקגו שהייתה מרוחקת כעשרה מייל מהאמפיתיאטרון של הוועידה.
"המפגינים דחו את ההצעה. ג'רי רובין: 'שיקגו היא מדינת משטרה ועלינו להגן על עצמנו. השוטרים רוצים להפוך את הפארקים לבית קברות. אבל אנחנו ולא הם, נחליט היכן יתנהל הקרב'".
מיילר: "פגשתי ברחוב את אלן גינסברג, וויליאם בורוז, ז'אן ז'נה, טרי סאות'רן ואחרים. היה להם את המבט הנחוש והאומלל של חיילי רגלים הנשלחים לחזית. גינסברג, שלא הייתה לו חיבה לאלימות ושום מושג מה עומד להתרחש, נראה אבוד. התקפת השוטרים הייתה פראית וגינסברג חטף רימוני גז, הגרון שלו כה נפגע שהוא לא יכול לדבר. 17 עיתונאים הוכו בידי המשטרה'".
***
ניקולס ואן הופמן (עיתונאי): "ההתקפה החלה עם ניידות שעלו על הבריקדות. המפגינים השליכו על השוטרים כל מה שהיה להם שכל לאגור, בעיקר אבנים גדולות ובקבוקים. אז נטלה המשטרה את היוזמה ומרחבי הפארק נשמעו צעקות וצווחות. השוטרים הסתערו על העיתונות אחרי שהסירו כל סממן משטרתי והפכו להמון אלים שהפליא מכותיו. האלימות הסלימה כאשר הכריזו השוטרים שהעיתונות אינה מייצגת את רגשות הציבור אלא המשטרה. היו מי שהצליחו להתבדח: 'שמעתי שראש הממשלה קוסיגין שלח מברק לדיילי וביקש ממנו לשלוח 2,000 שוטרים מיידית'".
ג'יי אנתוני לוקאס (עיתונאי, "ניו יורק טיימס"): "גם עוברי אורח מבוגרים נתפסו בהסתערות המשטרה. בנקודה מסוימת התנפלו השוטרים על כמה תריסרי קשישים שעמדו מאחורי המחסומים והתבוננו במתרחש. השוטרים הדפו אותם על חלונות זכוכית גדולים של מסעדה, החלונות התרסקו ושבריהם נפלו על נשים וילדים שעה שהשוטרים היכו את הקורבנות ועצרו אותם".
"ההתקפה החלה עם ניידות שעלו על הבריקדות. המפגינים השליכו על השוטרים כל מה שהיה להם שכל לאגור, בעיקר אבנים גדולות ובקבוקים. השוטרים הסתערו על העיתונות אחרי שהסירו כל סממן משטרתי והפכו להמון אלים שהפליא מכותיו"
מיברג: "ביום שבת אחר הצהריים ב-24 באוגוסט, 1968, עמד תומפסון בפינת הרחובות מישיגן ובלבואה, מראה את תעודת העיתונאי שלו לשוטר עם אלה שלא נחה עד שננעצה בבטנו. תומפסון התקפל ונפל על המדרכה נאנק בכאבים, אחד מ-65 עיתונאים ואנשי תקשורת שהוכו ונעצרו באותו שבוע בשיקגו. תומפסון מעולם לא כתב על האירועים שעברו עליו בשיקגו, אבל כתב את הסיפור במשך שנים רבות. שם נולדו הדימויים שלו על אלימות, התנהלות נפסדת, מפלצת דו-ראשית, פחד ומשטמה, מחשבות ששבו את מוחו עד מותו. אפילו הרעיון לחיות באמריקה תחת ניקסון או באומה שבה ליקק ריצ'רד דיילי את ישבנו של יוברט המפרי, לא הדיח אותו מהעניין שלו בפוליטיקה.
"האלימות לא הייתה הפתעה משום שהמוחים השונים, בעיקר ג'רי רובין ואבי הופמן, הבטיחו להביא 100,000 מפגינים לעיר. עד אותה שנה הייתה המלחמה בת הטיפוחים של המפלגה הדמוקרטית ושני נשיאים דמוקרטיים. התקווה הייתה שאחרי פרישתו מהמרוץ של ג'ונסון, ייבחר מועמד בעד נסיגה ושלום כמו מקארתי או קנדי. קנדי נרצח ומקארתי נרשם בתודעה הדמוקרטית כאזוטרי, משכיל ואינטליגנטי מכדי להיות נשיא. כך קרה שמתוך התקווה צף ועלה יוברט המפרי הנצחי, שהיה סגנו של ג'ונסון ושותף לכל החלטותיו בווייטנאם והפך למועמד המוביל במפלגה".
ברודר: "באולפן טלוויזיה התעמתו וויליאם באקלי וגור וידאל במתרחש בעיר. וידאל אמר: 'הקריפטו-נאצי היחיד שאני רואה הוא בן שיחי'. באקלי: 'תקשיב חתיכת הומו, תפסיק לקרוא לי קריפטו-נאצי או שאתקע לך אגרוף בפרצוף ותישאר נכה כפי שקורה לעתים בקרב'.
"ביום חמישי נערכה הצבעה על מועמד המפלגה. יוברט המפרי, החייל הנאמן הנצחי, זכה ב-1,759 קולות לעומת 601 למקארתי. המפלגה הצביעה בעד המשך המלחמה ובעד מדיניותו של ג'ונסון בתחום זכויות האדם. שעה שמאות פצועים דיממו ברחובות, עמדו צירי המפלגה באולם הסגור ושרו We Shall Overcome".
עם דיילי נושף אש בעורפם, נכנסו השוטרים לאמוק והחלו להכות כל מי שזז, בלי להבחין בין מפגינים, עיתונאים ועוברים ושבים. האלימות אף חלחלה לאולם הוועידה, שם הותקף שדר CBS דן ראדר במהלך שידור חי
מיילר: "כאשר התברר שאין למפגינים כוונה להתפנות, ירתה המשטרה רימוני גז והרימה אלות על הראשים. המהומות וההתנגשויות המשיכו והחמירו והגיעו לשיאן ביום שבו נבחר המפרי למועמד המפלגה לנשיאות והמפגינים ניסו להגיע אל תוך אולם הוועידה. עם דיילי נושף אש בעורפם, נכנסו השוטרים לאמוק והחלו להכות כל מי שזז, בלי להבחין בין מפגינים, עיתונאים ועוברים ושבים.
"האלימות חלחלה לאולם הוועידה שם הותקף שדר CBS דן ראדר במהלך שידור חי על ידי הבריונים של דיילי. שעה שראדר קם וניקה את האבק מבגדיו, אמר וולטר קרונקייט באולפן בניו יורק כי אם 'האלימות הזאת תמשיך היא תגרום לנו לרצות לארוז את המצלמות ומכונות הכתיבה, לצאת לעזאזל משיקגו ולהשאיר את הדמוקרטים באסונם'. מייק וואלאס חטף אגרוף בסנטר אך התרומם והמשיך לשדר".
מיברג: "עד סוף האירוע נערכו בשיקגו 589 מעצרים. 'התייחסו אלי בברוטליות כמו לאנשי עיתונות אחרים', אמר תומפסון, 'קיללו אותי, דחפו, רדפו, היכו אותי'. שנים מאוחר יותר אמר לעיתונאי קרטיס ווילקי: 'הגעתי לוועידה הדמוקרטית כעיתונאי וחזרתי מפלצת שואגת'.
"הוועידה בשיקגו הייתה אירוע מכונן בחייו שהפך אותו לרדיקל פוליטי והגביר את שנאתו לסמכות. 'זה שינה לעד את ההרכב הכימי של מוחי. עבורי לא היה מקום לשביתת נשק באומה שיכולה הייתה להעמיד מפלצת כמו שיקגו ולהתגאות בה'. הוא ניסה לכתוב על הקורות אותו ב-68' אבל הטקסט לא התפרסם בחייו.
שנים מאוחר יותר אמר תומפסון: "הגעתי לוועידה הדמוקרטית כעיתונאי וחזרתי מפלצת שואגת". הוועידה בשיקגו הייתה אירוע מכונן בחייו שהפך אותו לרדיקל פוליטי והגביר את שנאתו לסמכות
"ועדת חקירה כינתה את האירועים בשיקגו 'מהומות משטרה' ושמה את האשמה והאלימות על ריצ'רד דיילי. דיילי הגיב בהעלאת משכורתם של כל מי שהיו מעורבים באלימות המשטרתית. לחבריו אמר תומפסון כי כעת יש לו את הגרעין לספר. בפועל, הוא הסתובב שבועות חסר מעש בביתו ובכה.
"זה היה סופה של התקווה ותחילתו של העידן הקודר הפוליטי המרסק ביותר בתולדות אמריקה. ניקסון נבחר לנשיא בהפרש שמחק את המפרי והסתער על וייטנאם בחמת זעם. פרשת ווטרגייט מוטטה לנצח את אמונתו של האזרח האמריקאי בשיטה הפוליטית".
פורסם לראשונה ב"מעריב" 2014
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו