אפשר יהיה לחיות עם זכות השיבה. לכשתקום המדינה הפלסטינית, כל פתרון ריאלי של זכות השיבה הוא כזה שישראל תוכל לחיות אתו. הנושא שנחשב לחסם אדיר בהגעה להסכם שלום – הוא למעשה פתיר.

רק צריך לבחון את המספרים האמיתיים, לסקור את התרחישים הסבירים לפתרון ולהבין את המשמעויות – שעיקרן הבנת המהות של מצב הפליטות הפלסטיני בהקשר של פליטים בכלל, פזורות ברחבי העולם והגירה מודרנית.

נושא זכות השיבה פתיר. צריך לבחון את המספרים, לסקור תרחישי פתרון, ולהבין את המשמעויות – שעיקרן הבנת מהות מצב הפליטות הפלסטיני בהקשר של פליטים בכלל, פזורות ברחבי העולם והגירה מודרנית

באופן כמעט פרדוקסלי, בשנה האחרונה מדברים יותר על מדינה פלסטינית – בישראל ובעולם – מאשר דיברו עליה בשנים האחרונות. מסיבה זו, וסיבות אחרות שלא זה המקום לפרטן, כדאי לקבל ולהפנים כי תהיה מדינה פלסטינית.

שתי מדינות הוא לא רק חזון שיפתור את מצבנו המתסכל והמדמם – אלא גם העתיד הבלתי נמנע של ישראל. זו מדינה שתקום בהסכם מסודר, או (כפי שנראה עכשיו וכפי שממשלת החורבן מכוונת אותנו) בכפייה עולמית וסנקציות נוראיות.

כך או כך, מדינה פלסטינית תקום. ובכל מקרה – מטרת רשומה זו היא לא לדון במדינה הפלסטינית בכללותה, אלא בהיבט אחד, שעבור ישראלים רבים, כולל תומכי חזון שתי המדינות – מהווה חסם תודעתי ומפחיד להקמת המדינה הפלסטינית.

השאיפה לזכות השיבה היא שאיפה פלסטינית החל מ-1948, שהתגברה בעקבות מלחמת 1967. מאות אלפים איבדו את בתיהם וגלו מהם. חלקם למדינות שכנות, חלקם ליישובים שכנים (למשל תושבי ספורי, עליו הוקם ציפורי – מושב הולדתי וילדותי –  עברו ללבנון, ירדן ולנצרת השכנה). השאיפה הזו היא היבט יסודי בתפיסת הלאומיות והזהות הקולקטיבית הפלסטינית, היא גם אחד הדברים שהכי מפחידים ישראלים.

השאיפה, בבסיסה, היא לשוב למקומות שנעזבו. לשוב לגור בהם, לשוב לבתים שננטשו, לשוב אל המקומות בהם היו ועתה חלקם אינם, חלקם יושבו ביהודים.

מדינה פלסטינית תקום. ובכל מקרה – לא אדון כאן במדינה הפלסטינית בכללותה, אלא בהיבט אחד, שלישראלים רבים, בהם תומכי חזון שתי המדינות – מהווה חסם תודעתי ומפחיד להקמתה

זכות השיבה מפחידה יהודים כל כך, עד שאפילו בהסכם ז'נבה ניתן הסדר מסוים לשיבת פלסטינים לישראל, אך בלי לנקוב בשם המפורש "זכות השיבה". בכל המקרים בהם היו ניסיונות להגיע להסכם או הסדר עם הפלסטינים – מקיף או חלקי – היה חשש אמיתי בצד הישראלי מזכות השיבה.

ציפי לבני ניסתה למצוא פתרון לדבר כשאמרה, במספר הזדמנויות וכשהייתה עדיין פוליטיקאית פעילה, כי השאיפות הלאומיות של הפלסטינים יוגשמו במדינה הפלסטינית, ושל היהודים בישראל. אמירה סבירה, אבל כזו שנאמרה רק לצד היהודי.

כדי להבין את הפתרונות האפשריים, והסבירים, לזכות השיבה, צריך קודם להבין במה מדובר, מה המספרים עליהם מדברים, ולבסוף – מה הפתרונות הסבירים האפשריים.

הפליטות הפלסטינית החלה במהלך מלחמת העצמאות כשמאות אלפי פלסטינים גורשו או ברחו מבתיהם. המספר הוא של 700-800 אלפי אנשים באותו הזמן, ואליהם הצטרפו עוד כ-300 אלף איש שהם פליטי מלחמת ששת הימים. עם זאת, חלקם הם פליטי שתי המלחמות – כלומר מי שברחו או גורשו משטחי ישראל בגבולות הקו הירוק אל הגדה המערבית, ואז הפכו פליטים בעקבות מלחמת ששת הימים.

הפליטים הפלסטינים אינם כל מי שמוגדרים או מגדירים את עצמם כפלסטינים ברחבי העולם. יש הערכות שונות לגבי מספר הפלסטינים ברחבי העולם (כפי שיש לגבי קבוצות אתניות רבות – כולל יהודים), אך ככלל, נראה שהמספר הוא בערך 12 מיליון המפוזרים ברחבי העולם.

בכך נכללים, כמובן, תושבי הגדה המערבית, עזה ומרבית ערביי ישראל. אבל 12 מיליון הוא לא מספר הפליטים הפלסטינים. למעשה, אנחנו יודעים בדיוק כמה פליטים פלסטינים ישנם – תודות לארגון שבישראל לא כל כך מחבבים, אונר"א.

נראה שהמספר הוא בערך 12 מיליון פלסטינים המפוזרים ברחבי העולם. בכך נכללים, כמובן, תושבי הגדה המערבית, עזה ומרבית ערביי ישראל. אבל 12 מיליון הוא לא מספר הפליטים הפלסטינים

בדצמבר 1949 הוקם ארגון אונר"א – שישראלים רבים מכירים בעיקר דרך ההשמצות נגדו בתקשורת הישראלית. הארגון הוקם כדי לספק סעד לפליטים הפלסטינים, לסייע להם בצרכי הסעד השונים – מציאת דיור, תעסוקה, מעני בריאות, חינוך ורווחה.

נכון להיום אונר"א מטפלת בכ-5,9 מיליון פליטים פלסטינים בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים), ירדן, סוריה ולבנון. ייחודם של הפליטים הפלסטינים הוא כי מעמד הפליטות שלהם נשמר בין הדורות – בניגוד לכלל הפליטים האחרים בעולם, אשר לגביהם מעמד הפליטות לא עובר לדור הבא.

כך שהפליטים הפלסטינים הם עדיין פליטים, אונר"א עדיין מטפל ברבים מהם, והארגון שהוקם במקור כארגון סעד זמני ממשיך לפעול והמנדט שלו מתחדש אחת לשלוש שנים. הפעם הבאה בה יתחדש המנדט תהיה ביוני 2026.

מתוך כ-5.9 מיליון פליטים הרשומים באונר"א, רבים נמצאים בגדה המערבית ועזה – אשר ממילא יהוו את שטחה של המדינה הפלסטינית. בעזה רשומים כמעט 1.5 מיליון פליטים פלסטינים, מתוך אוכלוסייה של 1.9 מיליון (פחות 40 אלפי האנשים, נשים וילדים, קורבנות המלחמה בעזה). בגדה המערבית רשומים כמעט 900,000 פליטים פלסטינים, מתוך כ- 2.8 מיליון פלסטינים.

מלבדם ישנם מעט יותר מ-550,000 פליטים פלסטינים בסוריה, כמעט חצי מיליון בלבנון ו-2.3 מיליון בירדן. כלומר, מחוץ לשטחי פלסטין ישנם כ 3.4 מיליון פליטים פלסטינים.

ייחודם של הפליטים הפלסטינים הוא כי מעמד הפליטות שלהם נשמר בין הדורות – בניגוד לכלל הפליטים האחרים בעולם, אשר לגביהם מעמד הפליטות לא עובר לדור הבא

בשנת 2007 כתב סאיב עריקאת מאמר, לפיו זכאי זכות השיבה הפלסטינית יהיו כשבעה מיליון פליטים. אך לא ברור מדוע הוא בוחר דווקא במספר זה, ואין סיבה להניח כי מספר הפליטים הפלסטינים שונה מהמספרים המדווחים על ידי אונר"א.

למעשה, דווקא הטיית הארגון לטובת הפלסטינים (הטיה שבחלקה מובנת, סך הכל זה ארגון הסעד של הפליטים הפלסטינים) גורמת לכך שאין סיבה להגדיל את המספרים המדווחים על ידי הארגון.

פלסטינים רבים (יש הטוענים שכולם, אבל זה אף פעם לא כולם) שואפים לשוב אל פלסטין, ואל בתיהם בפלסטין. בכל הדיונים על הסדרי והסכמי שלום תמיד נושא הפליטים הפלסטינים היה הנושא החשוב לפלסטינים.

אפילו בהרצאתו של עמוס עוז "כל החשבון עוד לא נגמר" הוא סיפר על חבר פלסטיני, שלא נולד בפלסטין, החי בצרפת ושואף לשוב אל ביתו, למעשה בית הוריו, בליפתא שעל מדרונות הרי ירושלים. זאת למרות שמעולם לא הגיע לליפתא.

הרצון לשוב הוא לפלסטין, שעבורם היא לא רק השטחים שמעבר לקו הירוק – אלא לעיתים גם אל השטחים שהם היום מדינת ישראל הריבונית. יתר על כן – לשוב אל הבתים שננטשו. יש שעדיין, כמעט שמונים שנים אחרי, שומרים על המפתח של דלת הבית שהיה להם. לעיתים הבית עדיין עומד על תילו ומאכסן יהודים, לעיתים הבית איננו.

הרצון לשוב הוא לפלסטין – לא רק מעבר לקו הירוק – אלא לעיתים גם לשטחים שהם היום ישראל הריבונית, ואף לבתים שננטשו. יש ששומרים עדיין על מפתח ביתם, שלעיתים מאכסן יהודים ולעיתים איננו

השאיפה הזו מתגלמת בדרישה לקיומה של "זכות השיבה" שיבתם של פלסטינים אל ארצם, בתיהם ורכושם. בשנת 2008 אישרה הרשות הפלסטינים חוק שקורא בדיוק לזכות הזו למי שהוא או הוריו היו תושבי פלסטין – לשוב לבתיהם ולרכושם.

השאיפה הזו מפחידה יהודים רבים. היא מפחידה משתי סיבות עיקריות. שתיהן נובעות מהחשש כי זכות השיבה של הפלסטינים תבוא על חשבון היהודים. החשש מוצדק. ההגדרה הנוכחית של זכות השיבה בהכרח מגיעה על חשבון היהודים. משמעותה כי פלסטינים יוכלו לשוב לישראל, ולפיכך יתאפשר רוב פלסטיני בין הירדן לים. משמעותה גם כי הפלסטינים יקבלו את "רכושם", שעשוי להיות בתים וקרקעות. בתים וקרקעות שעליהם חיים היום יהודים ובתיהם שם כבר עשרות שנים.

"זכות השיבה" הוכרה על ידי האו"ם בהחלטה 3236, אשר מאשרת כי "אין להעביר את זכותם של הפלסטינים לחזור לבתיהם או לרכוש אשר ממנו הם גורשו ונעקרו, וקוראת להחזרתם", ולפני כן, בהחלטה 194 של האו"ם, והדברים מגובים באמנות בינלאומיות לזכויות אדם וזכויות פליטים.

לעומת אישור זכות השיבה על ידי הרשות הפלסטינית, כנסת ישראל קיבלה חוק אווילי ומיותר ששמו "חוק שריון שלילת זכות השיבה", שתכליתו כי שיבת פליטים לישראל לא תהיה אלא באישור רוב חברי הכנסת. את החוק הציע ישראל כץ, כח"כ צעיר. והחוק המיותר הזה הוא עדיין חלק מחוקי המדינה. אז יש חוק בישראל, וחוק אחר בפלסטין – והאמת – למי אכפת. המציאות תתערב בסופו של דבר.

השאיפה לזכות השיבה מפחידה יהודים רבים, מסיבות הנובעות מהחשש כי זכות השיבה של הפלסטינים תבוא על חשבון היהודים. החשש מוצדק. ההגדרה הנוכחית של זכות השיבה בהכרח מגיעה על חשבון היהודים

וכשהמציאות תתערב יהיה פתרון, כלשהו, לזכות השיבה. בואו נבין את גבולות הפתרון הצפוי.

ראשית, הפתרון הצפוי יהיה בשטחי המדינה הפלסטינית העתידית. קשה לראות כל מצב אחר. אם זכות השיבה תיושם לכלל גבולות ישראל-פלשתינה קשה לראות מצב שבו חוק השבות לא מיושם לאותם הגבולות וקשה לראות מצב שבו התנחלויות אינן מפונות.

יישום של זכות השיבה בשטחי מדינת ישראל שלצד המדינה הפלסטינית גם יהיה כל כך מאיים גם עבור רבים מהישראלים שיתמכו בהסכם שלום (והרוב יתמכו), שלא סביר לראות יישום של זכות השיבה כפי שמייחלים אליה פלסטינים רבים.

נוסף על כך, תעלה השאלה של מי הם זכאי זכות השיבה. בעוד לכל מדינה הזכות לקבוע את חוקי ההגירה שלה בעצמה, וכך, ללא ספק, יקרה במדינה הפלסטינית העתידית – עדיין תעלה השאלה "מי זכאי?" הדומה לשאלה "מי יהודי?" עבור חוק השבות בישראל.

סביר שהתשובה לשאלה זו תהיה מי שמוכרים על ידי אונר"א כפליטים פלסטינים, שכאמור, כשניים וחצי מיליונים מהם בכלל חיים בעזה ובגדה המערבית. בהמשך לשאלה זו – תעלה השאלה מי יבקש ליישם את זכותו זו, ואלו לא יהיו כולם. ממש כפי שלא כל יהודי בעולם מיישם את זכות השיבה.

בעוד לכל מדינה הזכות לקבוע את חוקי ההגירה שלה בעצמה, וכך, ללא ספק, יקרה במדינה הפלסטינית העתידית – עדיין תעלה השאלה "מי זכאי?" הדומה לשאלה "מי יהודי?" עבור חוק השבות בישראל

למעשה, אף היום ישנם לא מעט יהודים באוקראינה (לא רק ולודימיר זלנסקי) שבוחרים שלא לממש את זכותם לעלות לישראל, וכך גם יהודים ממקומות ובמקומות אחרים בעולם, כולל יהודי תימן. לכן, קשה להאמין כי חברו הפלסטיני של עמוס עוז יממש את זכות השיבה – וכך גם בלה חדיד או ראשידה טאליב. הן אולי יתמכו בקיומה של זכות זו – אבל קשה לראותן מיישמות אותה.

יש בעולם מספר די גדול של פזורות. לחלקן מותר לשוב ולהתאזרח במדינתן – כך הפזורה היהודית, הארמנית והגרמנית, למשל. וזה ממש לא אומר שכל אלו הזכאים לשוב למולדתם אכן עושים זאת. אין כל סיבה להניח שדווקא במקרה הפלסטיני יבחרו כל הפלסטינים לשוב למולדתם. הם אולי יבואו לביקורי מולדת, אולי יתרמו קצת כסף, אולי יתלו דגלי פלסטין בחצרות בתיהם (כמו שממילא רבים מהם עושים) אבל לא יבואו לגור כאן. ממש כמו כל הפזורות בעולם – כולל היהודית.

לבסוף, בהחלט ייתכן כי מספר מסוים, מוגבל מאוד, של פלסטינים יורשו להיכנס לישראל ולהתאזרח בה. כמו כן, סביר כי תהיה דרישה כלשהי לפיצוי על נכסים שנלקחו מפלסטינים לאחר מלחמת העצמאות או ששת הימים. פיצוי זה יהיה כספי – ואמנם קשה להעריך מה יהיה ואיזה הסדר יהיה בסופו של עניין, אבל פיצוי כזה שיינתן לפלסטינים יחידים או למדינה הפלסטינית העתידית בהחלט לא יאיים בכל צורה על ישראל או על ישראלים. לכל היותר יהיה מאכזב לכמה לגלות ששילמו לפלסטינים. אבל יהיה מה שיהיה פיצוי זה (וכנראה שמשהו יהיה) הוא בוודאות יהיה שווה את השלום שיאפשר.

לסיכום, זכות השיבה – כשמפרקים אותה לגורמים, היא לא עניין כל כך מפחיד. מדובר בסך הכל בהסדר שיביא, אולי ולכל היותר שלושה מיליוני פלסטינים לשטחים, שממילא יהיו מדינה פלסטינית. מספר מוגבל (שקשה להאמין שיהיה גדול אף ממספר העובדים הפלסטינים היומיים בישראל) עשויים להיכנס  – וייתכן שגם זה לא יקרה. ואפשר שיינתן גם פיצוי כספי – אבל פיצוי כספי (כשאיננו מזוודות מזומן לחמאס) הוא בוודאות לא איום על ישראל או ישראלים.

זכות השיבה – כשמפרקים אותה לגורמים, היא לא עניין כל כך מפחיד. מדובר בסך הכל בהסדר שיביא, אולי ולכל היותר שלושה מיליוני פלסטינים לשטחים, שממילא יהיו מדינה פלסטינית

ביום אחרי שתקום מדינה פלסטינית נוכל לחיות יחד, בלי מלחמה, ובשלום. נוכל לחיות במדינה יהודית שבה מיושם חוק השבות (ונקווה שלא יקוצץ, גם לא על ידי הקואליציה המבולבלת הנוכחית) ובמדינה הפלסטינית תוכל להיות מיושמת זכות השיבה. וכולנו נוכל לחיות עם הזכות המיושמת הזו ללא חשש.

עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג ומשורר ישראלי, חי בברלין, פוסט דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה החופשית בברלין.