ראיתי מקרוב והשתתפתי בכיסוי מערכות בחירות באמריקה; החל מניצחונו של ג'ימי קרטר על ג'רלד פורד, רייגן על קרטר, ברק אובמה נגד ג'ון מק'קיין ועוד. את מה שלא ראיתי, למדתי מהעיתונאים הפוליטיים הגדולים ביותר שקמו באמריקה.

הסיפורים האמיתיים והחושפניים על הבחירות באמריקה והניתוחים המרתקים והאינטליגנטיים אודותיהן, נכתבו ממרחק שנים בספרים מתוחקרים היטב וכתובים לעילא, כאשר התוצאה הייתה עניין גמור והמנצח שכן לבטח בבית הלבן.

לא תמיד היה הכיסוי התקשורתי רופס, מובס ומכור כל כך כמו בשני העשורים האחרונים. בעבר נטלה העיתונות חלק אמיתי בעיצוב הבחירות ובהשפעה על תוצאותיהן

לא תמיד היה הכיסוי התקשורתי רופס, מובס ומכור כל כך כמו בשני העשורים האחרונים. בעבר נטלה העיתונות חלק אמיתי בעיצוב הבחירות ובהשפעה על תוצאותיהן. לא רק באמצעות הכרזת תמיכה במועמדים, כפוף להחלטת המערכת שהטילה על אחד מכתביה הבכירים לנסח את המניעים ל-Endorsement.

התמיכה הייתה צפויה; יותר הרע והרעה במיעוטם מאשר הצהרה מהדהדת, מנומקת ואופטימית. עיתונים תומכים במועמדים שאותם קל להם לעכל; כאלה שהמו"לים שלהם מושקעים בהם ועיניהם נשואות לעתיד ולהחזר צפוי.

וולטר קרונקייט, ביום הולדתו ה-64, מנחה את משדר הבחירות האחרון שלו ב-CBS, נובמבר 1980 (צילום: AP Photo)

מה שנמוגה מהעיתונות היא נשכנותה ההיסטורית. תחושת השליחות שלה. חובתה להפשיט את הנושא עיניו למשרה הרמה במדינה ערום ועריה ולספר את סיפור חייו המלא על מעידותיו, פליטות הפה והקולמוס שלו, קשריו הסמויים מהעין וחבריו – אם היו לו – בקוזה נוסטרה.

ביל קלינטון היה האחרון שקיבל מנה גדושה מהתבשיל המוקדח הזה והוא רדף את רעייתו. מאז קלינטון לא מעניינים את הקורא השירותים האוראליים שקיבל מועמד כזה או אחר בנסיבות בעייתיות ומינוי חוקר מיוחד מבלי להידרדר ללשון נופל על לשון. העיתונות מאסה בז'רגון שהפך את נשיאותו של קלינטון לקיר מכוסה גראפיטי גסים בשירותי גברים בתחנת דלק של נהגי משאיות.

מה שנמוגה מהעיתונות היא נשכנותה ההיסטורית. תחושת השליחות שלה. חובתה להפשיט את הנושא עיניו למשרה הרמה במדינה ולספר את סיפור חייו המלא על מעידותיו, פליטות הפה והקולמוס שלו

* * *

זה יותר מגעגועיו של עיתונאי זקן לעיתונות ולטלוויזיה שחרצה פעם גורלות. זה יותר מהיעלמותם של שדרים ועיתונאים מסדר הגודל של וולטר קרונקייט, דן ראדר, רוג'ר מאד, בוב שיפר, ג'ון צ'נסלור, בוב סיימון, אד בראדלי, טים ראסט, פיטר ג'נינגס, טום ברוקואו, אריק סוורייד בטלוויזיה, והאנטר תומפסון, פי. ג'יי. אורורק, ביל גריידר, גרי ווילס, ג'וני אפל, נורמן מיילר, ג'ימי ברסלין, טימותי קראוז, מרימן סמית', ג'ול וויטקובר ורבים אחרים בעיתונות.

זאת העובדה שמישהו כטראמפ יכול היה להשתולל כאוות נפשו (פעמיים), להשמיץ ולהוציא את דיבתם של מועמדים באופן הברוטלי והבוטה ביותר מבלי שמישהו מהעיתונאים המופקדים על סיקורו יקרא אותו לסדר.

גופי תקשורת רבים מדי מרשים לאינטרסים שתמיד היו להם, להכתיב את התנהלותם ולהיכנע למרות בעליהם. האינטרנט, אותו סמבטיון גדול ופרוץ של בעלי מקלדת שאינם סרים לכללים עיתונאיים, הוריד את הענף לאשפתות. לא כולם ולא כל הזמן, אבל הרף מונח בגובה הקרסוליים.

דן ראד'ר, ליל הבחירות 2000 (צילום: AP Photo/Mark Lennihan)

מי שהחמיץ את שנות ה-90' שבהן היה Spy המגזין החצוף, השובב והאמיץ באמריקה, החמיץ את התנכלותו המתמשכת לטראמפ, טייקון הנדל"ן, שהייתה מגובה בעובדות, תחקירים ומספרים. טראמפ איים בתביעות אך Spy לא נסגר בגלל טראמפ.

לא פחות התנכל המגזין לגברת הראשונה הילרי קלינטון. השער שעליו הופיע פוטו-מונטאז' של קלינטון בביקיני עור שחור עם שוט בידה, היה דוגמה לטעם רע. אבל החשיפות היו אמיתיות, התחקירים בדוקים והעקיצות כואבות. סופו של דבר שגריידון קרטר, מעורכי Spy, שהתמנה בהמשך לעורכו הראשי של "וניטי פייר" השמנוני והמצטופף בחצרות שועי ועשירי עולם.

זה יותר מגעגועיו של עיתונאי זקן לעיתונות ולטלוויזיה שחרצה פעם גורלות. גופי תקשורת רבים מדי מרשים לאינטרסים שתמיד היו להם, להכתיב את התנהלותם ולהיכנע למרות בעליהם. האינטרנט הוריד את הענף לאשפתות

* * *

עד פריחתן של רשתות החדשות בכבלים לא היה צורך למלא את התדרים בהבלים פוליטיים 24 שעות ביממה. לא כל מילה שנפלה משפתיו של מועמד נישאה על גבי רוח גבית באולפן מלא שדרים משועממים ועורכים נטולי שיקול דעת. עימותים טלוויזיוניים מתקיימים מ-1960, אבל בעבר היו השאלות נוקבות וענייניות והשואלים לא הניחו לנשאלים להתחמק.

כאשר מישהו עלב בנשיא מכהן, קראו אותו לסדר ולא בהו בו בחשש כפי שעשה וולף בליצר כאשר הושמץ ברק אובמה. העיתונות הייתה חלק מאמריקה ולא התנהלה כמשקיף נייטרלי שאין לו עניין בשקרים הסיטונאיים המתחפשים לתשובות ענייניות. היום אי אפשר לשאול שאלה כמו ששאל השדר ברנרד שואו מ-CNN את מייקל דוקאקיס ב-1988: "המושל דוקאקיס, אילו הייתה אשתך קיטי נאנסת ונרצחת והרוצח היה נתפס, האם היית משנה את דעתך על עונש מוות?".

נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה לאחר שנבחר לראשונה, 7 בנובמבר 2008 (צילום: AP Photo/Charles Dharapak)

שלוש שנים חלפו מאז התאבד האנטר ס. תומפסון משעמום קיומי וצרות אחרות. מבחינה פוליטית, הייתה זו נשיאותו של ג'ורג' וו. שהרגה אותו. אילו היה מחזיק מעמד היה זוכה לרגע שנועד במיוחד עבורו ורואה את ברק אובמה נכנס לבית הלבן. אין עיתונאי שהרוויח יותר בצדק את הרגע הזה.

בהיעדרו וכדי לאייר את אחד מרגעיה הגדולים של העיתונות הפוליטית באמריקה, ראוי להזכיר את היום שבו התאהב האנטר תומפסון, נסיך הציניות והאופל, בג'ימי קרטר.

היום שבו התאהב האנטר תומפסון, נסיך הציניות והאופל, בג'ימי קרטר, חל ב-4 במאי 1974, יום שנקרא "יום החוק", ובו נשא קרטר נאום בן 45 דקות ששבה את תומפסון לנצח

היום שבו ראה תומפסון את האור היה ב-4 במאי 1974, יום שנקרא "יום החוק", ובו היה צמוד לסנטור טד קנדי שהיה אורחו של מושל ג'ורג'יה ג'ימי קרטר במעונו הרשמי. 74' לא הייתה שנות בחירות לנשיאות וחוץ ממראה המושל בג'ינס, הייתה הגיחה לג'ורג'יה בעיני תומפסון בזבוז זמן מוחלט.

קרטר היה אחד הנואמים באותו יום משמים ואחרי שסוכני השירות החשאי הפסיקו לקפץ בעצבנות מנוכחותו הפרובוקטיבית (כך לעזאזל לא נראה עיתונאי) של שליח "רולינג סטון" במכנסי ברמודה, חולצה הוואיית, סיגריה בפומית ומשקפי טייסים, נעזב תומפסון לנפשו.

ברגע מבריק של השראה הוא הניח את תיק העור שלו ובו בקבוקים של "וויילד טרקי", בתא המטען של מכונית השירות החשאי. במהלך הנאומים קורעי הלסתות ניגש תומפסון למכונית ומזג בורבון לכוס פלסטית שקופה שעל שפתה תקע פרוסת לימון כדי שתיראה כתה קר.

העיתונאי האנטר תומפסון, 1981 (צילום: AP)

תומפסון לא האזין בדריכות לנאומו של קרטר ולא נשא עיניו אל הפודיום. אבל כעשר דקות לתוך הנאום ואחרי שקרטר דיבר על עצמו בצניעות לא אופיינית לפוליטיקאי, שילב קרטר חמישה הילוכים בעליה והחל אומר דברים שגרמו לבכירים בקהל למלמל באי נחת ולהרים גבות תמהות.

"זה היה נאום ארוך בנזונה" (45 דקות, ר"מ) כתב תומפסון. לעיתונאי הפוליטי הטוב ביותר שקם באמריקה שכתב בפסקה אחת מה שלא הצליחו לכתוב עשרה אחריו, קרה הדבר המדהים ביותר בקריירה העיתונאית שלו: הוא שמע נאום שהיה מלאכת מחשבת נפלאה כל כך של יכולת רטורית, ש"הוא נותר מרשים שנים רבות לאחר מכן גם אם אינך מאמין בהכרח לקרטר שהיה כן ואמין בכל מה שאמר… זה היה נאום שבאמות מידה של דרמה מילולית ותיאטרון פוליטי, הוא ניצב על מדרגה אחת עם נאומו של גנרל דאגלס מקארתור 'חיילים זקנים אינם מתים' שנשא בפני הקונגרס ב-1951 ושומר עדיין על כוחו כיצירת מופת של בולשיט סהרורי".

לתומפסון קרה הדבר המדהים ביותר בקריירה העיתונאית שלו: הוא שמע נאום שהיה מלאכת מחשבת נפלאה כל כך של יכולת רטורית, ש"נותר מרשים שנים רבות לאחר מכן ושומר על כוחו כיצירת מופת של בולשיט סהרורי"

ככל שהתבונן סביבו וניסה להפנות את תשומת לב המשתתפים להרפות ממלאכת הקודש של סביאת אלכוהול, כולל טד קנדי שהיה עירני דיו להבין שקרטר חוצב את תחילת הדרך הארוכה והסיזיפית לבית הלבן, ועל פי ניחושו של תומפסון גם הסיבה שקנדי התמודד על המועמדות רק ב-1980, אף אחד חוץ ממנו לא חש בדרמה הפוליטית של פעם בחיים שהתחוללה.

ג'ימי קרטר, 1974 (צילום: AP Photo/Greg Smith)

"אינני רשאי לדבר אתכם על חוק", אמר קרטר, "משום שבנוסף להיותי מגדל בוטנים אני מהנדס ומדען גרעין ולא משפטן…אחד המקורות של הבנתי בדבר מה נכון ולא נכון בחברה שלנו, הוא חבר שלי, משורר בשם בוב דילן".

ק-א-ז-א-ם! זרם חשמלי חלף בגוו של תומפסון עד לסניקרס הלבנות שלו; אף אחד לא השגיח באישוניו המורחבים מאחורי משקפי השמש שלו. לסתותיו של תומפסון ננעלו על קרטר כמו באחד מאיוריו הפוליטיים המסויטים של חברו ראלף סטדמן.

תומפסון כתב על קרטר: "זה היה הנאום המשמעותי ורב החסד ששמעתי מפי פוליטיקאי בחיי. זה היה קול כעסו של איכר פופוליסט, מדויק ביותר בקביעותיו ובשיפוטו"

"באמצעות האזנה לתקליטים שלו ולשירים 'Like A Rolling Stone', 'The Times they're A-Changin'' ו'The Lonesome Death of Hattie Carroll', למדתי להעריך את הדינמיקה והשינויים בחברה המודרנית", אמר קרטר.

"שאלתי מישהו שישב לצידי", כתב תומפסון, "מה לעזאזל שמעתי כרגע? כמובן שלא קיבלתי מענה אבל זה היה הנאום המשמעותי ורב החסד ששמעתי מפי פוליטיקאי בחיי. זה היה קול כעסו של איכר פופוליסט. מדויק ביותר בקביעותיו ובשיפוטו ובעל אחת האמירות המקוריות, המבריקות ובעלת המטפורות הביזאריות ביותר שמי שהיה בהכרה שמע מימיו".

ד"ר מרטין לותר קינג וג'ימי קרטר במהלך עצרת בחירות ב-1976 (צילום: AP Photo)

יותר מכל הייתה זאת האטי קרול – משרתת שחורה שמעשה לא מתחשב וברוטלי של בעל מטע כותנה לבן גרם למותה – ששבה את תומפסון. ערך כה קטן הושם על חייה של האישה השחורה, שבעליה הלבן נשפט לשישה חודשי מאסר.

קרטר תיאר כיצד פוליטיקה מושחתת ומערכת משפט רקובה יכולות להשית עונש כה קטן על רצח, וכיצד אומה שנפגעה כה קשה מווטרגייט שיקפה פיחות גדול בערכים אנושיים.

תומפסון היה מורגל בפטפטת הדמגוגית השקרית של ניקסון והמפרי. בקרטר הוא מצא אומץ לב פוליטי שעליו קרא רק בסיפורים על תומס ג'פרסון וג'יימס מדיסון. בסוף הנאום ביקש תומפסון מקרטר עותק, וקיבל קלטת

תומפסון היה מורגל בפטפטת הדמגוגית השקרית של ניקסון והמפרי. בקרטר הוא מצא אומץ לב פוליטי שעליו קרא רק בסיפורים על תומס ג'פרסון וג'יימס מדיסון. בסוף הנאום ביקש תומפסון מקרטר עותק של הנאום. המושל הראה לו דף נייר צהוב שעליו היו משורבטים משפטים בודדים. אבל הנאום הוקלט ותומפסון קיבל קלטת.

במשך שנתיים, עד בחירות 1976, לא עזבה הקלטת את תומפסון והוא השמיע אותה לכל מי שהיה מוכן וגם למי שלא. שלושים שנה לאחר מכן, אחרי מותו, נמצאה הקלטת בתא הכפפות של הג'יפ שלו.

העיתונאי האנטר ס. תומפסון, 1990 (צילום: AP Photo/Frank Martin)

כאשר ניצח קרטר את הפריימריז בניו המפשייר בהפרש של 30 אחוזים, שיכנע תומפסון את עורך "רולינג סטון" יאן וונר, לפרסם סיפור שער בשם "ג'ימי קרטר וקפיצת האמונה הגדולה" שבו חזר תומפסון וגולל את ההתרחשות המיתית של "יום החוק" 1974 בג'ורג'יה.

זו הייתה מסוג הכתבות שהזינו את המיתוס העיתונאי של תומפסון שנמצא בסימן דעיכה מאז החמיץ את קרב האגרוף של מוחמד עלי בזאיר משום ששחה בבריכה באותה שעה ונפקד משליחותו הכושלת לכסות את הנסיגה האמריקאית מסייגון באפריל 1975.

כאשר ניצח קרטר את הפריימריז בהפרש של 30 אחוזים, שכנע תומפסון את עורך "רולינג סטון" להקדיש שער לנאום המיתולוגי מ-1974. בסיפור היו כל המאפיינים היו העיתונאיים, הפוליטיים והאישיים של תומפסון במיטבו

היו בסיפור כל האטריבוטים התרבותיים העיתונאיים, הפוליטיים והאישיים של תומפסון במיטבו. למרות אמונתו הגדולה בקרטר, התקשה תומפסון לאמץ את יוזמתו של וונר שהחליט להפוך את הכתבה להכריז רשמית על תמיכת "רולינג סטון" בקרטר לנשיאות. תומפסון כתב ש"עיתונאי יכול להביע את אהדתו והערכתו לפוליטיקאי אך עיתון אינו אמור להטיל את כובד משקלו מאחורי מועמד כאילו היה מהמר בלאס וגאס".

אין יותר מי שיכתוב כך: "כוחה של הנשיאות כה רב שטוב שרק אנשים מעטים באמריקה הבינו את חומרת מצבו הנפשי של ניקסון בשנתו האחרונה בבית הלבן. היו שם רגעים שאפילו חבריו ועוזריו הקרובים ביותר היו משוכנעים שהנשיא היה כה מטורף מכעס ואלכוהול ולפות בציפורני דיכאון אובדני, שהוא היה במרחק שני מרטיני מלנעול את עצמו במשרדו ולעשות את שיחת הטלפון שבעקבותיה היו מטים מפציצים אסטרטגיים את כדור הארץ על צירו והורגים 100 מיליון בני אדם".

פורסם לראשונה ב"מעריב" 2008