שנה מוזיקלית נהדרת מתקרבת לסיומה. אולי השנה המוצלחת ביותר בעשור שמסתיים. קולות חדשים, שאולי יעצבו את הפסקול של שנות העשרים המתקרבות, עלו על הבמה בביטחון והתייצבו בקדמת הבמה כאילו תמיד היו שם.

אמנים וותיקים הוכיחו שאפשר לסמוך עליהם גם אחרי שלושה וארבעה וחמישה עשורים של פעילות. רשימת האלבומים שנשארו מחוץ לעשרת האלבומים הטובים של 2019 שלי, מעידה איזה בציר משובח היה הבציר המוזיקלי של 2019.

שנה מוזיקלית נהדרת מתקרבת לסיומה. אולי המוצלחת ביותר בעשור שמסתיים. קולות חדשים, שאולי יעצבו את הפסקול של שנות העשרים המתקרבות, עלו על הבמה בביטחון והתייצבו בקדמת הבמה כאילו תמיד היו שם

אלה, לדוגמא, נשארו בחוץ: שני אלבומים נהדרים של Big thief, שיצאו בהפרש של כמה חודשים, ומוכיחים שהלהקה של אדריאן לנקר (וכן, גם של מקס אולארצ'יק, הבן של) נמצאת בתנופה יצירתית יוצאת דופן. להצליח להוציא שני אלבומים ברמה גבוהה בזה אחר זה באותה שנה (אני חושד שהם עבדו בעצם על אלבום כפול, והחליטו ברגע האחרון לפצל אותו) זה לא עניין של מה בכך.

גם I'm easy to find של "הנשיונל" הוא אלבום בהיקף של אלבום כפול, שיצא שנה וחצי בלבד אחרי sleep well Beast  המעולה וסגר לנשיונל עשור חלומי, שמשאיר אותם בפסגה כלהקה הבולטת של העשור בלי תחרות אמיתית (אבל על כך בסיכום העשור שיגיע בקרוב).

היה גם אלבום רושף ומלא כריזמה של "סליטר קיני". ואלבום סולו אלקטרוני נהדר של תום יורק. ואלבום עמוס שירים מצוינים של ליאם גלאגר, שאם רק היה יוצא בניינטיז, היינו מחשיבים אותו כאלבום מעולה של "אואזיס".

והיה אלבום מהנה ביותר של מייקל קיוונוקה, שגם אם הוא לא מחדש הרבה, ונשאר נטוע בריתם-אנ-בלוז של הסיקסטיז-סבנטיז, עדיין תענוג להקשיב לו. והיה אלבום מוזר ומקורי של FKA Twigs המוזרה והמקורית. וגם אלבום מוזר, שפחות הצלחתי להתחבר אליו, של בון איבר (שנותר בכל זאת מאהובי ליבי בעשור הזה. גם על כך בסיכום העשור).

אלה היו עשרת האלבומים שעשו לי את 2019

10

 Lizzo – Cuz I Love You

33 דקות של המנונים נוטפי סקס אפיל וברק של סול ורית'ם-אנ-בלוז, שמתחתיהם שוצפת אנרגיה היפ-הופית בועטת. לא במקרה, ליזו היתה בת הטיפוחים של "סליטר קיני", לביאות ה"ריוט גירררל", שאימצו את ליזו בחום כמופע פותח לסיבוב הקאמבק שלהן ב-2015 ונתנו לה את הדחיפה הראשונה.

רוחו של פרינס המנוח מרחפת מעל האלבום הנהדר הזה, שיש לו גם עטיפה בלתי נשכחת – צילום עירום של ליזו, אישה מאוד לא רזה, על רקע דרמטי שחור. זה פס הקול המושלם לעידן Metoo

רוחו של פרינס המנוח מרחפת מעל האלבום הנהדר הזה, שיש לו גם עטיפה בלתי נשכחת – צילום עירום של ליזו, אישה מאוד לא רזה, על רקע דרמטי שחור. זה פס הקול המושלם לעידן Metoo. פס קול מושלם למהפכה הפמיניסטית. בכל שנה אחרת זה היה אלבום הפריצה של השנה וגם היה מקנה לליזו בלי תחרות את תואר הזמרת החדשה המבטיחה של השנה. אבל 2019 היא כאמור שנה כה גדושה ומוצלחת, שאפילו בשתי הקטגוריות הללו – יש מישהי שהצליחה יותר.

9

Lana del Ray – Norman fucking Rockwell

לנה דל ריי היא גירסת הנגטיב (או הפוזיטיב, תלוי איך בא לכם להסתכל על זה) של ליזו. היא לבנה, היא רזה, היא נוגה, היא מהורהרת. כשהיא שרה על האהובים שלה, היא נזכרת בהתמזמזויות במושב האחורי של המכונית, של מי שאולי היה הקווטרבק של המחזור. והם בטח שמעו ברקע ההתמזמזות את ספרינגסטין או דילן. ועל הריצפה אולי היה זרוק עותק מקומט של המינגווי. זה פס הקול של אמריקה הלבנה.

כשהיא שרה על האהובים שלה, היא נזכרת בהתמזמזויות במושב האחורי של המכונית, של מי שאולי היה הקווטרבק של המחזור. והם בטח שמעו ברקע ההתמזמזות את ספרינגסטין או דילן. ועל הריצפה אולי היה זרוק עותק מקומט של המינגווי

נורמן רוקוול, מהכותרת של האלבום, הוא כותב, צייר ומאייר אמריקאי שמת ב-1978, והתפרסם בעיקר באיורי השער שעיצב למגזין "סאטרדיי איבנינג פוסט" במשך כמעט חמישה עשורים. העבודות שלו – קצת כמו המוזיקה של לנה דל ריי – נתקלו גם בביקורות על כך שהן מתקתקות, מציגות דימויים קיטשיים ואידיאליסטיים של אמריקה.

אז כן, גם לנה דל ריי קצת כזאת. קיטשית לפעמים. מציגה דימויים אידיאליסטיים של עצמה ושל אמריקה. אבל היא גם כותבת בלאדות מושלמות, וב"נורמן פאקינג רוקוול" היא בשיאה.

8

Neil Young & Crazy Horse – Colorado

שתי האזנות הספיקו כדי להבין שהנס הזה אכן קורה: "קולורדו" של ניל יאנג והקרייזי הורס לא נופל מפסגות יצירותיו של יאנג. זה אלבום שאם היה יוצא לאור לפני עשרים-שלושים שנה, הוא היה נחשב היום לקלאסיקת רוק, מהסוג שמעריצי יאנג המושבעים מתווכחים בלהט אם היא משתווה או עולה על "אפטר דה גולד ראש", "הארווסט" ו"ראסט נוור סליפס" מהסבנטיז או "הארווסט מון" ו"מירור בול" מהניינטיז.

בדרך כלל, אנחנו לא מצפים מאמנים עם קריירה מפוארת שהגיעו לעשור השמיני לחייהם, לעמוד בסטנדרטים היצירתיים הגבוהים שהם עצמם הציבו בשנות השיא שלהם. אבל ניל יאנג מתעקש להיות רלבנטי

ניל יאנג בן 74. גם החברים שלו מקרייזי הורס בני גילו. בדרך כלל, אנחנו לא מצפים מאמנים עם קריירה מפוארת שהגיעו לעשור השמיני לחייהם לעמוד בסטנדרטים היצירתיים הגבוהים שהם עצמם הציבו בשנות השיא שלהם. וב-2019 אנחנו ממילא לא מצפים מאלבום רוק חדש, שיהיה משמעותי עבורנו כמו שאלבומי רוק היו פעם, בין שנות השישים לסוף שנות התשעים. אבל ניל יאנג מתעקש להיות רלבנטי (תקשיבו לשירים שלו על משבר האקלים. מי עוד כותב על כך כמוהו?)

ליאנג לא חסרים בקטלוג שירי זעם על אמריקה שאיבדה את דרכה. מ"אוהיו" בסיקסטיז (אחרי ששוטרי המשמר הלאומי הרגו ארבעה סטודנטים בהפגנה באוניברסיטת קנט סטייט) ועד "קיפ און רוקינג" שביקר בחריפות את המדיניות הכלכלית חסרת החמלה של עידן רייגן. גם ב"קולורדו" הוא שר על אמריקה שבגדה בייעודה ואיבדה את דרכה ומציע בפשטות "לסגור את כל העסק ולפתוח אותו מחדש".

אבל הפעם הוא לא רק כועס ומודאג אלא גם מאוהב (בשחקנית והאקטיביסטית דריל האנה), וחזר לכתוב שירי אהבה מהסוג שרק הוא יודע לכתוב. ב"נצח", אחד השירים היפים באלבום, שכמו נשלף מ"הארווסט מון" המופתי, הוא שר "התעוררתי הבוקר בבית האהבה / הציפורים שרו בשמים שמעלי / הכלבים נבחו והצבאים שוטטו חופשיים / ואנחנו היינו בבית האהבה / הו, קמתי הבוקר בבית האהבה / למרבה המזל /  אני מקווה שנחיה בבית האהבה לנצח".

7

Tyler, The Creator – Igor

https://www.youtube.com/watch?v=fL-xjba6GvQ&list=PLhYIfzwSgFWdIm1D_X1JuPMGJxBdRbC8S

טיילר, דה קריאייטור (בשנות השבעים הנשכחות בטח היו מתרגמים את שמו לעברית במצעדים כ"טיילר, הבורא) הוא כוכב ההיפ-הופ האולטימטיבי. שר, כותב, מלחין, מפיק, מחזיק הופעה על הכתפיים לבד לגמרי על הבמה. מטייל בקלילות בין ראפ אגרסיבי לבלדות סול, קומוניקטיבי ופראי לסירוגין. מארח כוכבי ענק (סולאנג', קניה ווסט, ג'ק וויט) אבל משאיר אותם ברקע, לא דוחף אותם לפרונט.

הוא הוציא את האלבום בלי סינגלים מקדימים ובלי קליפים, רק עם בקשה מהמעריצים באינסטגרם: תקשיבו לאלבום בלי הסחות דעת, בלי לבדוק הודעות בטלפון, תקדישו לו את כל תשומת הלב שלכם. וזה אלבום שראוי להאזנה כזו

אחרי "ילד פרחים", האלבום מ-2017 שהזניק את הקריירה של טיילר לגבהים חדשים, הוא בטוח בעצמו ובמעמדו, וסומך על הקהל שלו שיילך אחריו לכל מקום. הוא הוציא את האלבום בלי סינגלים מקדימים ובלי קליפים, רק עם בקשה מהמעריצים באינסטגרם: תקשיבו לאלבום בלי הסחות דעת, בלי לבדוק הודעות בטלפון, תקדישו לו את כל תשומת הלב שלכם. וזה אלבום שראוי להאזנה כזו.

6

Purple Mountains – Purple Mountains

האלבום של "פרפל מאונטיינז" שבר את הלב כבר בהאזנות הראשונות. דיוויד ברמן שר שם, בכנות שקשה לעמוד בפניה, על האימה שבדיכאון, על המוות שאורב מעבר לפינה, על התבגרות ובדידות, על תחושת הכישלון.

שבוע חלף מאז שהוא יצא, ואז נודע שברמן התאבד.

האלבום של "פרפל מאונטיינז" שבר את הלב כבר בהאזנות הראשונות. דיוויד ברמן שר שם, בכנות שקשה לעמוד בפניה, על האימה שבדיכאון, על המוות שאורב מעבר לפינה, על התבגרות ובדידות ותחושת הכישלון. שבוע חלף מאז שיצא, ואז נודע שברמן התאבד

מכאן ואילך – אי אפשר יותר לשמוע את האלבום הזה בלי לזכור כל הזמן, שהקול ששר אלינו באגביות כזאת על כאביו, על נשמתו המיוסרת, עומד ליטול עוד מעט את חייו. כשברמן שר איך "כל האושר שלי נעלם"  או מתאר חיים של "חשיכה וקור" או מספר על "לילות שכבר לא יקרו" – אתה יודע שלא רק שהוא מתכוון לכל מילה שהוא שר. הוא גם מתעתד בקרוב לעשות את הצעד הקיצוני ביותר ולעצור במו ידיו את הסבל הזה.

והדבר המוזר ביותר בחוויית ההאזנה המורכבת ל"פרפל מאונטיינז" הוא שהשירים עצמם קליטים, מלודיים, כמעט פופיים באופיים. המילים קודרות. המוזיקה מחייכת. והחיבור הזה מתעתע ומבלבל. יפהפה ומבהיל.

5

Nick Cave and The Bad Seeds – Ghosteen

התלבטתי בנוגע לבחירה הזאת.

מצד אחד – "גוסטין" הוא אלבום שיופיו לפעמים עוצר נשימה, במלוא מובן הביטוי השחוק הזה. ניק קייב מגיע כאן לכמה משיאיו ככותב וכמבצע. העיבודים התזמורתיים מהפנטים. שירת הפאלצט הגבוהה שהוא מאמץ כאן מפתיעה, חושפת בקולו צדדים לא מוכרים.

אבל זה כל הזמן אלבום של אב שמקונן על בנו. זה אלבום על שכול. על אבל. על געגוע. על כאב אינסופי שאין לו נחמה. וכך הוא – מתחילתו ועד סופו. לכן קשה להאזין לו ולפעמים ממש בלתי אפשרי להתמסר לו במלואו. עשיתי את זה כמה פעמים, בכל פעם בהתכוונות מלאה, כשידעתי שאני יכול להאזין לאלבום מתחילתו ועד סופו בלי הסחות דעת. ובסיום כל האזנה כזאת מצאתי את עצמי סחוט רגשית. מותש.

זה אלבום של אב שמקונן על בנו. אלבום על שכול. אבל. געגוע. כאב אינסופי שאין לו נחמה. מתחילתו ועד סופו. לכן קשה להאזין לו ולפעמים ממש בלתי אפשרי להתמסר לו במלואו. בסיום כל האזנה כזאת מצאתי את עצמי סחוט רגשית. מותש

"גוסטין" הוא אמנות נעלה. ואמנות גדולה יכולה להיות גם תובענית. יכולה לרסק.

מותו של ארתור, בנו של ניק קייב, ב-2015, היה נקודת מפנה דרמטית לא רק בחייו של קייב כאדם וכאבא, אלא גם בחייו כאמן. האמנות של ניק קייב השתנתה לחלוטין ב-2015. הופעות הבמה שלו הפכו לאירועים בעלי אופי כמעט דתי (כמו שיכול להעיד כל מי שזכה לראות אותו בהופעות הבלתי נשכחות ביד אליהו).

"גוסטין" הוא שיאו היצירתי של התהליך שקייב עובר מאז, בחיפוש אחרי הקול החדש שהוא נזקק לו עכשיו. יש ב"גוסטין" שיאים רבים, ופסגה אחת שמתנשאת מעל: השיר שסוגר אותו, "הוליווד". "אנחנו זוחלים לתוך הפצעים שלנו", שר קייב, "ואני רק מחכה עכשיו / לזמן שלי שיגיע / ואני רק מחכה עכשיו לזמן שלי שיגיע / ואני רק מחכה עכשיו / לזמן שלי על השמש / ואני רק מחכה עכשיו שהשלווה תגיע".

הוא שר ואז נכנסת להקת מקוננים, שממלאים האוויר בקול החשוף של הצער האינסופי, הצער על האובדן הכי גדול, שעוטף הכל ושאי אפשר לברוח ממנו. "אני יודע שגם הזמן שלי יגיע בקרוב", ניק קייב ממשיך לשיר, וקולו נשבר יחד עם ליבנו

הוא שר ואז נכנסת להקת מקוננים, שממלאים האוויר בקול החשוף של הצער האינסופי, הצער על האובדן הכי גדול, שנוכח ועוטף הכל ושאי אפשר לברוח ממנו. "אני יודע שגם הזמן שלי יגיע בקרוב", ניק קייב ממשיך לשיר, וקולו נשבר יחד עם ליבנו.

4

Weyes Blood – Titanic Rising

https://www.youtube.com/watch?v=mvDlEaBJsmA

אם הצלחתם להקשיב ל"גוסטין" של ניק קייב מתחילתו ועד סופו ואתם מחפשים נחמה מוזיקאלית – "טיטאניק רייזינג" של וויז בלאד הוא אופציה טובה.

"וויז בלאד" הוא שם הבמה של נטלי מרינג, בת 32 מפנסילבניה. "טיטאניק רייזינג" הוא האלבום הרביעי שלה. לי היא מזכירה תמיד את קרן קרפנטר, גם בצבע הקול ולפעמים גם במלודיות.

"אני רוצה לוודא שכולם מרגישים שהם ראויים לחיות את החיים", היא אמרה באחד הראיונות שליוו את הוצאת האלבום ותיארה את עצמה כ"עתידנית נוסטלגית". זו כותרת מצוינת לאלבום הזה, שכולו נוסטלגיה עתידנית

"אני רוצה לוודא שכולם מרגישים שהם ראויים לחיות את החיים", היא אמרה באחד הראיונות שליוו את הוצאת האלבום ותיארה את עצמה כ"עתידנית נוסטלגית". זו כותרת מצוינת לאלבום הזה, שכולו נוסטלגיה עתידנית: הטקסטים עוסקים בהווה ובעתיד, בניכור שהטכנולוגיה הכניסה לחיינו, בפחד מאפוקליפסה מעבר לפינה, באהבה שמנווטת על ידי אלגוריתמים. אבל המוזיקה של וויז בלאד תמיד חמה, עוטפת, מלודית, עם עיבודי כלי קשת בסגנון ההפקות הגדולות של הסבנטיז. זה אלבום כובש ומרומם נפש מתחילתו ועד סופו.

3

Apparat – LP5

אלבום האלקטרוניקה הגדול של השנה. לטעמי, גם אחד מאלבומי האלקטרוניקה הטובים של העשור. סשה רינג, הוא אפארט, מוכר לקהל הישראלי בעיקר כשליש של ההרכב חורך הרחבות "מודראט", יחד עם גרנוט ברונסרט וסבסטיאן סארי, שיחד מרכיבים את הצמד "מודסלקטור". שלושתם שולטים ברמה בזירת המוזיקה האלקטרונית הגרמנית של העשור האחרון, ביחד ולחוד, וגם פירקו רחבות בישראל בעבר, מול קהל נלהב.

ב-5LP אפאראט לוקח את המאזינים למסע מוזיקאלי מאתגר ועמוק, וגם מתגמל מאוד. יחד עם הצ'לן והמולטי-אינסטרומנטליסט המוכשר פיליפ טים, אפאראט רקח מיקס מרשים מאוד, אינטליגנטי ומפעים, של שכבות מוזיקה אלקטרונית

ב-5LP אפאראט לוקח את המאזינים למסע מוזיקאלי מאתגר ועמוק, וגם מתגמל מאוד. יחד עם הצ'לן והמולטי-אינסטרומנטליסט המוכשר פיליפ טים, אפאראט רקח מיקס מרשים מאוד, אינטליגנטי ומפעים, של שכבות מוזיקה אלקטרונית, בשילוב כלי קשת, חצוצרות וטרומבונים, כשמעל מרחף קולו הגבוה, הנערי, המלאכי, הפגיע, שמוגש תמיד בתיווך אוטוטיון ופילטרים משוכללים, אבל איכשהו גם מצליח להרגיש קרוב ואינטימי להפליא.

לפעמים נדמה שבון איבר קפץ לבקר באלבום. לפעמים מורגשת השפעה של פור-טט. ועל הכל שורה אווירה מלנכולית. קולנועית באופייה. כמו נסיעת רכבת ארוכה באירופה גשומה, אפרורית ויפה מאוד. אם אין לכם סבלנות או חשק לכל זה, עשו לעצמכם טובה ותקשיבו לפחות ל-Caronte, הטרק השביעי באלבום. קסם של דבר.

2

Billie Eilish – WHEN WE ALL FALL ASLEEP, WHERE DO WE GO?

אם כבר קסם של דבר: מי יכול לעמוד בפני בילי אייליש? סנסציית הפופ, שהוציאה עם אחיה פיניאס מהחדר בביתם בלוס אנג'לס, אלבום שהזניק את אייליש, שבסוף השנה תחגוג 18, לשורה הראשונה של אמני העולם.

הדליינרית של פסטיבלים גדולים. בטור עולמי מצליח, שכולל הופעות סולד אאוט בכל מקום. עשרות מיליוני עוקבים ברשתות החברתיות. עם "בד גאי", מועמד בולט לשיר השנה (הוא בוודאי יזכה בתואר הזה בלא מעט מצעדים). ועם אלבום שכולל שירים מנצחים, שיכולים להניח תשתית לקריירה ארוכה.

אם כבר קסם של דבר: מי יכול לעמוד בפני בילי אייליש? סנסציית הפופ, שהוציאה עם אחיה פיניאס מהחדר בביתם בלוס אנג'לס, אלבום שהזניק את אייליש, שבסוף השנה תחגוג 18, לשורה הראשונה של אמני העולם

קשה לדעת, כמובן, מה יעלה בגורלה. אנחנו מנוסים בפריצות מסחררות ובמחיר שהן גובות, וכבר ראינו הכל. אבל אם להמר: בילי אייליש פרצה ב-2019 כדי להישאר איתנו. יש לה הרבה מה להציע – ואם רק תצליח להתגבר על הטירלול שמין הסתם מלווה פריצה בסדר גודל כזה – יהיה לה מקום מכובד גם בסיכומי שנות העשרים.

1

James Blake – Assume Form

ג'יימס בלייק הוא אחד המנסחים הבולטים של הסאונד של העשור שמסתיים. באלבומים שלו ובשיתופי הפעולה הרבים שלו עם צמרת אמני ההיפ הופ של אמריקה, הוא עזר לאפיין ולהגדיר את הצבע של התקופה.

בחור אנגלי לבן ומלנכולי שנערץ על ידי ביונסה, קנדריק לאמאר, ג'יי-זי ופרנק אושן (כולם עבדו איתו או נעזרו בשירותי האולפן המעולים שלו). מאחורי אלבומי הסולו של בלייק לאורך העשור הסתדרו תמיד שני טורים של מאזינים: אלה שבטוחים שהוא אחד האמנים היומרניים, הנפוחים ובעיקר המשעממים בעולם, ואלה שמעריצים כמעט כל מה שיוצא תחת ידיו. המיקום הגבוה שלו ברשימה הזו רומז באיזה טור אפשר למצוא אותי.

ג'יימס בלייק הוא אחד המנסחים הבולטים של הסאונד של העשור שמסתיים. באלבומים שלו ובשיתופי הפעולה הרבים שלו עם צמרת אמני ההיפ הופ של אמריקה, הוא עזר לאפיין ולהגדיר את הצבע של התקופה

"אסיום פורם" הוא האלבום הכי קומוניקטיבי וידידותי של ג'יימס בלייק. אם פספסתם אותו עד היום, כדאי לכם להתחיל דווקא כאן ואז לחזור בהדרגה אחורה – אל The Colour in anything מ-2016 ובעיקר ל-Overgrown המופתי מ-2013.

ג'יימס בלייק החדש מאוהב (בשחקנית ג'מילה ג'מיל) והאהבה – הפתעה, הפתעה – עושה לו רק טוב. הוא מפנה את מרכז הבמה לאמנים שהוא אוהב. טראוויס סקוט מתארח ב"מייל היי", מוזס סאמני הנפלא ומטרו בומין ב"תגיד להם", אנדרה 3000 ב-Where's the catch? וכמובן רוזליה, נערת הפלא הקטלאנית ב"יחפים בפארק", שהוא השיר היפה ביותר באלבום, שמלא בשירים אדירים. בעצם – שיר השנה שלי.

אמיר בן-דוד אוהב מוזיקה מאז סוף שנות השישים. כותב, מלחין, מנגן ושר ב״אבטיפוס״ מאז שנות השמונים. כותב בכיר וחבר מערכת בזמן ישראל