אפשר להמשיך להעמיד פנים, להקים ועדות ולקיים דיונים סוערים בכנסת. אולי לאיים בבג"צים ולשחק במספרים של מכסות או ללטף עם הצעה של שירות אזרחי. כל עוד מדינת ישראל ממשיכה לאפשר למערכת החינוך החרדית לפעול ללא כל פיקוח, בלי לימודי ליבה, בלי אחריות ממלכתית, ולקיים מציאות מקבילה לחזון הציוני – המאבק על גיוס חרדים לא יסתיים.

מדינה שמאפשרת לחלק מאזרחיה להתחנך בערכים שאינם משיקים לערכי הכלל, לא יכולה באמת לצפות מאותם האזרחים להתייצב בשעות משבר לאומיות.

ישראל מאפשרת למערכת החינוך החרדית לפעול ללא פיקוח או לימודי ליבה. מדינה שמאפשרת לחלק מאזרחיה להתחנך בערכים שלא משיקים לערכי הכלל, לא יכולה לצפות מהם להתייצב בשעות משבר לאומיות

גיוס חרדים זו לא רק סוגיה ביטחונית או עניין של ערבות הדדית, זו תוצאה של הימנעות ופחד של המדינה מלהתעמת עם המציאות, בה ישנה אוכלוסייה יהודית שחיה במקביל למדינה.

הממסד הפוליטי בורח כבר 77 שנים מהשאלה האמיתית: איך ייראה חייל חרדי שגדל במערכת חינוך בה אסור לשיר את ההמנון? איך מתנהל אזרח שגדל במערכת שבה לא לומדים על הדמוקרטיה? איך מדינה שמממנת חינוך בדלני ואף מעודדת אותו, יכולה לדרוש מאותם צעירים ללבוש מדים ולהילחם עבור ערכים שמעולם לא פגשו?

המאבק בלשכת הגיוס זו תוצאה של המדיניות המופקרת של מדינת ישראל לאורך שנותיה, הפתרון מתחיל בכיתה ד' במודיעין עילית. מי שרוצה סולידריות ושפה משותפת, צריך להתחיל מהשורש ולדאוג שלכל ילד במדינת ישראל יש בסיס ערכי משותף וברור.

המצב אצל בנות המגזר החרדי אמנם נראה טוב יותר. הן ניגשות לבגרויות, רבות מהן משתלבות באקדמיה, ושיעור התעסוקה שלהן עומד על מעל ל־80%, כמעט זהה לזה של נשים במגזר הכללי. אבל גם הן לומדות במערכת חינוך מקבילה, שמנותקת מהערכים הציוניים, שנמנעת מללמד ערכים אזרחיים או אחריות לאומית. וגם הן, כברירת מחדל, פטורות משירות צבאי או לאומי.

המאבק בלשכת הגיוס הוא פרי מדיניות מופקרת של המדינה במהלך שנותיה. מי שרוצה סולידריות ושפה משותפת, צריך להתחיל מהשורש ולדאוג שלכל ילד במדינת ישראל יש בסיס ערכי משותף וברור

ההבחנה הזו בין בנים לבנות לא נובעת מתפיסה ערכית אלא משיקולים מגדריים שרואים ערך בהפרדה. המדינה מעדיפה לטפוח לעצמה על השכם על השתלבות הנשים החרדיות והדתיות בשוק העבודה, מבלי לשאול איך זה שהן לא נדרשות לתרום את חלקן להגנה על המדינה, או לפחות להשתלב בה בצורה מלאה.

האחריות למצב הזה לא מונחת רק על המפלגות החרדיות. היא רובצת לפתחן של כל המפלגות הציוניות שבמשך כמעט שמונה עשורים בחרו בשיתוף פעולה קל ויקר עם הפוליטיקה החרדית, במקום להתמודד עם האתגר הגדול באמת: איך מחברים מגזר שלם לערכי היסוד של המדינה. ההעדפה הברורה הייתה להמשיך להעביר עוד תקציב, לאטום עוד אוזן, לדחות עוד חוק ולקוות שהבעיה הזו תתגלגל לאחריותה של ממשלה אחרת.

ההסדרים והפטורים הפכו לקודש, והציניות גברה על האחריות. אף אחד לא קם ואומר את האמת הפשוטה, בלי חינוך ממלכתי לכולם וכולן אין ולא יהיה שוויון אמיתי. בלי ערכים משותפים בוודאי שנטל האחריות יהיה שונה בין מגזר למגזר.

האמינו לי, אחרי מאות ימי מילואים במלחמה הזו אני בהחלט דורש שיגייסו עכשיו ומייד את כל מי שמשתמטים משירות בזמן שאני וחברי קורסים תחת הנטל. אבל בפעם הבאה שאתם שומעים פוליטיקאי מדבר על הגיוס כפתרון לשילוב החברה החרדית בישראל, תזכרו לומר לו: זה לא הגיוס, טמבל.

ההסדרים והפטורים הפכו לקודש והציניות גברה על האחריות. איש לא קם ואומר את האמת הפשוטה, בלי חינוך ממלכתי לכולם אין ולא יהיה שוויון אמיתי. בלי ערכים משותפים – נטל האחריות יהיה שונה בין מגזר למגזר

זו ההפקרות של מערכת החינוך המופקרת. זו הבריחה מהתמודדות עם מציאות שבה מאות אלפי ילדים מתחנכים לסט ערכים לא ציוני, בלי מחויבות לאומית, ובלי סיכוי להשתלב באמת בחברה הישראלית ולתרום לה.

נתנאל הרש הוא דובר ארגון "עתים" ופעיל חברתי הפועל למען מדינה יהודית ודמוקרטית. ירושלמי מלידה, דתלש בוגר הימלפרב. נשוי ואבא ליוני. מאמין באדם וביכולת שלנו לתקן ולהתגבר על הקיטוב