לפני שנים עמדתי על במה באוהיו, מיקרופון ביד וסיכה של קמפיין על דש הבגד. הוזמנתי לשאת דברים בשם מועמד לנשיאות, מישהו שהאמנתי שהוא מייצג את הטוב שאמריקה יכולה להיות. זו לא הייתה הפעם הראשונה שעשיתי את זה. במהלך חיי הבוגרים התנדבתי כמעט בכל מערכת בחירות של מועמד דמוקרטי לנשיאות. עד כדי כך אני מאמינה בהבטחה של פוליטיקה פרוגרסיבית.

לימדו אותנו שתנועות המבוססות על צדק נוטות להתרחב. וכך הרגשתי רוב חיי. דיברתי, צעדתי, חתמתי על עצומות, העדתי בפני הקונגרס, והגעתי לכל מקום שבו נדרשה תמיכה בקהילות שסובלות מאי-צדק, מאלימות, מאי-שוויון – באנשים שמרגישים בלתי נראים או לא בטוחים. עשיתי זאת משום שאני מאמינה עמוקות שכולנו זכאים לכבוד ולהגנה.

במשך 25 שנה, איש לא הטיל ספק במחויבות שלי לצדק חברתי. אבל עכשיו, כשמי שמאוימים הם בני עמי, כשאני מדברת נגד קריאות להשמדת יהודים – אני פתאום הופכת לבזויה. כל פוסט שאני מפרסמת ברשתות החברתיות, גם אם אין בו ולו שמץ של פוליטיקה, מוצף בתגובות נאצה.

במשך 25 שנה, איש לא הטיל ספק במחויבות שלי לצדק חברתי. אבל עכשיו, כשמי שמאוימים הם בני עמי, כשאני מדברת נגד קריאות להשמדת יהודים – אני פתאום הופכת לבזויה וכל פוסט שלי מוצף בתגובות נאצה

זה הרסני.

תמיד ידעתי שאנטישמיות קיימת בקצה הימני של המפה. היא שם, גלויה לעין. תיאוריות הקונספירציה. הסיסמאות. צלבי הקרס. הלפידים. סוג כזה של שנאה לא עוטה מסכות.

אבל לא ציפיתי לראות את הצל הזה גדל דווקא במקומות שתמיד הרגשתי בהם בטוחה. בחדרים שהרגישו לי מוגנים. בקרב אנשים שטוענים שהם מגינים על הפגיעים.

בהתחלה השינוי היה עדין. היסוס קל כשדיברתי על אנטישמיות. שינוי נושא חרישי כשציינתי את נושא ביטחון היהודים. ואז זה התחזק. קריאות מבחילות שנשמעות מחוץ לחלון שלי בכל סוף שבוע. אמירות שלא מתנגדים להן. מנהיגים שפעם דיברו עבור כל הקבוצות המודרות שותקים פתאום כשהשנאה מופנית כלפי יהודים.

פרוגרסיבים מרבים לדבר על הצבת הקול של השוליים במרכז. על הקשבה לחוויות החיים של מי שנפגעו. על מיקרו-אגרסיות ואיך להימנע מהן. אבל כשיהודים מדברים על הפחד שלנו, על הטראומה שלנו, על ההיסטוריה שלנו, על משפחותינו שנרצחו – אנחנו פוגשים יותר מדי פעמים שתיקה. או חשדנות. או סולידריות על תנאי.

יש ביטוי שנמצא כמעט בכל הפגנה – Globalize the intifada (להפוך את האינתיפאדה לגלובלית). יש מי שטוענים שזו קריאה לצדק. אבל עבור מי מאתנו שיודעים מה משמעות המילה אינתיפאדה הלכה למעשה – זה לא מושג מופשט. זה לא ניתוח אקדמי. זו היסטוריה. וזה אישי.

בהתחלה השינוי היה עדין. היסוס קל כשדיברתי על אנטישמיות. שינוי נושא חרישי כשציינתי את נושא ביטחון היהודים. ואז זה התחזק. קריאות מבחילות שנשמעות מחוץ לחלון שלי בכל סוף שבוע

זה הפיגוע בבית קפה בירושלים שבו שורדת שואה רצתה לשתות תה. זה הרצח של כלה בלילה שלפני חתונתה. זה אוטובוס מלא בילדים קטנים שנמחק על ידי מחבל מתאבד. זה סיפור של חברה על סבתא ונכדתה בת השנתיים שנהרגו כשקנו גלידה. אלה לא מטאפורות. אלה זיכרונות. והם ממשיים עבור כל כך הרבה יהודים.

יש דמויות ציבוריות, כולל נבחרי ציבור, שמסרבים לגנות את הקריאות האלה – שמרמזות על טבח המוני של אזרחים. זו אינה רק סיסמה, זו קריאה לפעולה. עבור כל יהודי שאני מכירה, Globalize the intifada פירושו מוות ליהודים בכל מקום. כשפוליטיקאית נשאלה ישירות על הקריאות הללו, היא סירבה לגנות אותן, וטענה שמדובר בביטוי "שיכול להתפרש בדרכים שונות על ידי אנשים שונים".

זו לא איפוק עקרוני – זו הצהרה שיהודים, הפחדים שלהם והחיים שלהם פשוט לא נוחים, ושהם לא באמת ראויים להגנה. ואם היום מנסים לרכך את אותה תשובה מחושבת ומכוונת – בלי התנצלות או הסתייגות – זה לא מעיד על התפכחות, אלא על ציניות שקופה, שנועדה לרווח פוליטי.

תדמיינו תגובה כזו כלפי קבוצה אחרת בשוליים: לפסול את חוויות החיים שלה, להגיד לה שהיא לא מבינה את הטראומה שלה עצמה, או להציב פנים מוכרות כעלה תאנה כדי לחמוק מהתמודדות אמיתית. ובכל זאת, כשאותן מילים נשמעות ברחובות אמריקה, כשחוזרים עליהן פוליטיקאים או אנשים במרחבים פרוגרסיביים – אומרים לנו לא לדאוג, שזה רק ביטוי, שזה בכלל לא מכוון אלינו.

עבור יהודים, Globalize the intifada פירושו מוות ליהודים בכל מקום. כשפוליטיקאית נשאלה ישירות על הקריאות הללו, היא סירבה לגנותן, וטענה שמדובר בביטוי "שיכול להתפרש בדרכים שונות על ידי אנשים שונים"

זה לא פרנויה. רק החודש, באוסטרליה, התרחשו שלוש תקיפות אנטישמיות שונות בלילה אחד – איומים, ונדליזם, אלימות – בעוד קהילות יהודיות בכל העולם ממשיכות לחיות בפחד הולך וגובר.

אני מאמינה שביקורת על ממשלות היא הכרחית, גם כשהיא כואבת, וכוללת את ממשל ארצות הברית וגם את ממשלת ישראל. גם אני התקשיתי עם חלק מההחלטות האחרונות של ישראל, ואני יודעת שהן עוררו זעם וכאב אמיתי בקרב פרוגרסיבים רבים. אבל התנגדות לממשלה לעולם אינה יכולה להצדיק האשמה של עם שלם.

תמיד האמנתי בזכותם של פלסטינים לחיים בכבוד. לא רק עכשיו, ולא רק כשנוח לומר את זה. תמכתי בפתרון שתי מדינות במשך כל חיי הבוגרים. אני מאמינה שלעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית – בדיוק כמו שלכל עם אחר. אמרתי את כל זה בקול רם, מול 350 אלף איש, ובשידור חי לעוד רבים נוספים, בעצרת התמיכה בישראל שהתקיימה בוושינגטון ב־14 בנובמבר 2023. אלה לא אמונות חדשות. הן חלק ממי שאני.

אני מתאבלת על חפים מפשע שנהרגו בעזה. אני מתפללת שלפלסטינים תהיה חירות וכבוד, בדיוק כפי שאני מתפללת לשלום ולביטחון עבור כל מי שחי בישראל – יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, כולם. אני יכולה להתאבל על פלסטינים ובו בזמן לסרב לעמוד לצד קריאות להשמדת מדינת ישראל. אני לא אתמוך בהשמדת אף עם.

אני מאמינה שביקורת על ממשלות היא הכרחית, גם כשהיא כואבת, וכוללת את ממשל ארה"ב וגם את ממשלת ישראל. אבל התנגדות לממשלה לעולם אינה יכולה להצדיק האשמה של עם שלם

הלוואי, אלוהים יודע, שטבח 7 באוקטובר מעולם לא היה מתרחש. והלוואי, מכל הלב, שחמאס היה משחרר את החטופים כבר ב-8 באוקטובר. אילו זה קרה, אני מאמינה שהמלחמה הזאת – וכל הסבל שבא בעקבותיה, ליהודים ולפלסטינים – היה נמנע.

דברה מסינג בביקור שארגן משרד החוץ בעזה ובישובי העוטף, דצמבר 2023 (צילום: משה מזרחי)

מה שמערער אותי במיוחד הוא לא עצם קיומה של השנאה. שנאה תמיד מוצאת דרך לשרוד. מה שמערער אותי הוא הדרך שבה מצדיקים אותה. מתעלמים ממנה. מציגים אותה כדבר נעלה. הופכים אותה לבלתי נראית – בעיקר בעיני מי שאמורים לדעת טוב יותר.

ביטחון יהודי וערכים פרוגרסיביים לא צריכים לעמוד בסתירה. אם הם כן – צריך לשאול את עצמנו אם התרחקנו מהאנושיות שלנו. המבחן האמיתי לפרוגרסיביות הוא האם היא עומדת על שלה לא רק כשזה קל – אלא דווקא כשזה קשה; כשהיא מאלצת אותנו להכיר בריבוי אמיתות.

בסופו של דבר, כל תנועה מגלה לך מי שייך לה – לפי מה שהיא בוחרת להגן עליו.

מה שמערער אותי במיוחד הוא לא עצם קיומה של השנאה. שנאה תמיד מוצאת דרך לשרוד. מה שמערער אותי הוא הדרך שבה מצדיקים אותה. מתעלמים ממנה. מציגים אותה כדבר נעלה. הופכים אותה לבלתי נראית

אני עדיין מאמינה בחזון הפרוגרסיבי. אבל אני בוחנת את המצב היטב. כי אם אין בו מקום לקהילה שלי, אז הוא לא מה שהוא מתיימר להיות.

דברה מסינג היא שחקנית זוכת פרס אמי ובעלת כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. היא המפיקה בפועל של הסרט התיעודי “8 באוקטובר” ופעילה למען זכויות אדם מאז ומתמיד.