ספרו של חוקר מדע המדינה הגרמני מרסל דירסוס "איך רודנים נופלים ואיך מדינות שורדות" מעורר כיום, מטבע הדברים, עניין רב בעולם כולו.

דירסוס למד באוניברסיטת אוקספורד, שם חקר את הפוליטבירו הסובייטי, ואחרי לימודיו עבר לעבוד בקונגו. בעת שהותו שם ב-2013 הוא חווה ניסיון הפיכה כושל נגד הנשיא ז'וזף קבילה. לדבריו, חוסר האונים שלו באותו רגע, והתחושה ששררה בסביבתו שאין מה לעשות חוץ מאשר לחכות ולראות אם ההפיכה תצליח או תיכשל, גרמו לו ללמוד את נושא הרודנות.

הספר, המבטיח ללמדנו כיצד להפיל רודנים, למשל בכך שנמנע את מכירת תוכנת פגסוס הישראלית לדיקטטורים, הפך לרב מכר עולמי ואפילו הושווה לספרו של ניקולו מקיאוולי "הנסיך" שלימדנו את תורת השליטה הפוליטית.

הספר, המבטיח ללמדנו כיצד להפיל רודנים, למשל בהימנעות ממכירת תוכנת פגסוס הישראלית לדיקטטורים, הפך לרב מכר עולמי ואפילו הושווה לספרו של מקיאוולי "הנסיך" שלימד את תורת השליטה הפוליטית

דירסוס מציע בספר אבחנה ברורה בין דיקטטורות הנשלטות על ידי רודנים (בעיקר גברים) לבין דמוקרטיות שבהן ישנם לדעתו מנגנונים המאפשרים את ריסונם. אך קריאת הספר בישראל של קיץ 2025 מעלה את המחשבה כי רבים מהמאפיינים שהמחבר מייחס לרודנים בדיקטטורות – מצויות גם בדמוקרטיות המוכרות לנו.

הנה ארבעה מאפיינים כאלה:

1

דירסוס עוסק בשאלה מהן התכונות המאפיינות רודנים ומראה שמדובר בנרקיסיסטים, לעתים פסיכופטים, אך הוא גם מציין שרובם בעצם רציונלים. כלומר, הם לא אנשים שיצאו מדעתם, אלא שבמערכת הפוליטית שבה הם פועלים זה רציונלי לצבור עושר אישי על חשבון האזרחים, וזה גם רציונלי לנקוט באסטרטגיות שהם נוקטים בהן כדי לשרוד.

עטיפת הספר של מרסל דירסוס: "איך רודנים נופלים ואיך מדינות שורדות"

נכון שהאסטרטגיות של רודנים כקים ג'ונג-און, פרנסואה דובליה (פאפה דוק), אלכסנדר לוקשנקו, מועמר קדאפי, סדאם חוסיין ואחרים – הכוללות רצח ועינויים – אינן נהוגות בדמוקרטיות, אבל ניתן לצפות שהטיפוסים השואפים להנהיג מדינות דמוקרטיות גם הם נגועים במידה זו או אחרת של נרקיסיזם.

יתרה מזאת, גם בדמוקרטיה הנרקיסיזם הזה הופך ממאיר כאשר המנהיג מחזיק בהגה השלטון זמן ארוך מספיק. "נרקיסיזם ממאיר" הוא מושג שטבע הפסיכולוג האמריקאי ג'רלד פוסט שעבד עבור הסי.איי.איי בזיהוי דיקטטורים, אבל ההגדרה שלו, המצוטטת בספרו של דירסוס, תואמת ללא ספק גם מנהיגים המוכרים לנו במדינות דמוקרטיות:

"כמו נרקיסיסטים רגילים, הנרקיסיסטים הממאירים מרוכזים בעצמם, נפוחים מחשיבות עצמית, רגישים להחריד לביקורת ואינם מסוגלים לחוש אמפתיה כלפי אחרים. הם מסתירים תחושות עמוקות של חוסר ביטחון באמצעות דימוי עצמי מוגזם. אבל נרקיסיסטים ממאירים גם נוטים לפרנויה ותוקפנות וחולקים אחדות מן התכונות של האישיות האנטי-חברתית ובכלל זה היעדר שיפוט מוסרי או אתי".

דירסוס עוסק בתכונות המאפיינות רודנים ומראה שמדובר בנרקיסיסטים, לעתים פסיכופטים, אך מציין שרובם רציונלים. הם לא יצאו מדעתם, אלא שבמערכת הפוליטית בה הם פועלים – רציונלי לנהוג כך

2

דירסוס מתאר רודנים כמי שתקועים על הליכון בלי יכולת לרדת ממנו. כלומר, הם חייבים להחזיק בשלטון עוד ועוד, כי האלטרנטיבה של איבוד השלטון היא קריטית עבורם. אם יאבדו את השלטון הם עלולים להיענש על מעשי הפשע והשחיתות שלהם.

אך גם בעניין זה האבחנה הנעשית כאן בין דיקטטורות ודמוקרטיות אינה מדויקת. בדיקטטורות, כותב דירסוס, ההזדמנויות לגניבה הן כמעט אינסופיות בעוד שהדמוקרטיה מצליחה לדעתו לרוב למנוע גניבות מאחר שהמנהיג הדמוקרטי עשוי להיחקר על ידי "עיתונאים, משטרה עצמאית וחברה אזרחית תוססת", וכאשר הוא נתפס "עשויות להיות לכך השלכות חמורות כי רק לעיתים רחוקות ניתן לשכנע (או לשחד) שופטים כדי שיתעלמו מכך". האמנם?

3

דירסוס סוקר באריכות את התנאים שמאפשרים לרודנים לשלוט לאורך זמן. הוא מראה כיצד כוחות הביטחון בדיקטטורות מבצעים מעשי טבח, עד שאנשים לא רק נמנעים מלהשמיע ביקורת נגד המשטר – אלא אפילו אינם מעזים לחשוב מחשבות ביקורתיות.

הוא מביא כדוגמה את צפון קוריאה, בה גם אנשים הסובלים חרפת רעב לא מאשימים בכך את המנהיג העליון. אבל הכניעות הזו, הוא מוסיף, נובעת לא רק מאכזריות כוחות הביטחון אלא בעיקר מהיכולת של הרודן לבנות לעצמו תדמית שהוא כל יכול ויישאר לנצח.

לצורך בניית התדמית הזו הוא מקיף את עצמו בחדלי אישים שאין להם חיים מלבד התלות בו ואז, בלשון הספר:

"כשהרודן מקיף את עצמו בחנפנים חסרי כישורים כי הם פחות מסוכנים, התוצאה – שהרודן עצמו מכוון אליה – היא שהרודן הוא האיש החכם ביותר בכל חדר".

והרי גם בדמוקרטיות מוכרת התופעה שמנהיג מצליח באמצעות ייצור תדמית והקפת עצמו בחדלי אישים לשכנע רבים מבני עמו, כולל פה ושם מנהיג שוטה של מפלגת אופוזיציה, שהוא אחד האנשים החכמים בעולם.

דירסוס מתאר רודנים כתקועים על הליכון בלי יכולת לרדת – חייבים להחזיק בשלטון כי האלטרנטיבה קריטית עבורם. אם יאבדו אותו – ייענשו על פשעיהם ושחיתותם. אך האבחנה בין דיקטטורות ודמוקרטיות כאן לא מדויקת

4

בספר נכתב כך:

"לא צריך להיות פסיכולוגים כדי לראות שדיקטטורה אינה תורמת לבריאות הנפש. זה כמובן נכון במיוחד עבור הדיקטטור עצמו – אבל הדבר נכון גם בנוגע לאדם הממוצע ברחוב".

דירסוס קושר את הפגיעה בבריאות הנפש בפחד השורר בקרב מי שמתנגדים לדיקטטורה מפני הרודן הממהר לחסל כל סימן של מחאה נגדו, בעוד שראשי המדינות הדמוקרטיות בהן המחאה מותרת, הוא כותב,

 "אינם צריכים להקדיש ולו תא מוח בודד לשאלה מה לעשות באנשים הקוראים סיסמאות ברחובות".

אבל האין העובדה שמנהיג במדינה דמוקרטית יכול להקדיש את תאי מוחו אך ורק לשימור שלטונו, תוך התעלמות ממחאת המוני אזרחים המבקשים להציל את מדינתם מקריסה לרודנות, פוגעת אף יותר בבריאות הנפש?

פרופסור אמריטוס מיכאל קרן שימש מרצה למדע המדינה באוניברסיטת ת"א ובאוניברסיטת קלגרי בקנדה ומרצה כיום במכללה האקדמית גליל מערבי. תחום התמחותו העיקרי הוא היחסים בין אינטלקטואלים ופוליטיקה. בין ספריו, "בן גוריון והאינטלקטואלים: עוצמה דעת וכריזמה"; "העט והחרב: לבטיה של האינטליגנציה הישראלית"; "מקצוענים נגד פופוליזם: ממשלת פרס 1984-86", "פרקליט אחר: ביוגרפיה של אמנון זכרוני"; "ספרות פוליטית במאה העשרים", "מציאות ובדיון בחילופי האלף", ועוד. בקרוב ייצא לאור "התפסן בקפה טעמון: דן עומר ומלחמת התרבות בישראל".